משיב דבר חלק ב קנז

והכי אי' בנזיר (ס"ו א) ספיקו טמא אמר רבא לא תימא ספק חזא ספק לא חזא כו' הרי דאפי' הוא בחזקת טומאה. מכ"מ ספק חזא אינו רגלים לדבר שודאי חזא עוד מש"ה היא נאמנת לומר שלא ראתה אבל היכא דרגלים לדבר שראתה כמו בשעת וסת וכדומה ס"ד שאינה נאמנת לומר שלא ראתה. מש"ה כתיב ואם טהרה וגו' אפילו הגיע וסתה ובחזקה שראתה. מכ"מ אם טהרה מזובה נאמנת לומר שכן הוא: סימן צב ליקירי המופלג וחריף מ' מענדיל פרידמאן נ"י בק' סוואלק. אשר עלה בדעתו דלשיטת הרשב"ם ורמב"ם אפשר לכפות לעשות טובה לחברו במקום שאין שום הפסד לו כמבואר שיטת הרשב"ם בב"ב (י"ב ב). והכי דעת הרמב"ם פי"ב מה' שכנים ה"א, הנה עיקר הא דכופין על מ"ס מקורו בב"ק (פ"א) במהלכין בשבילי הרשות שלמה אמרה כדתניא הרי שכלו פירותי' מן השדה ואינו מניח בני אדם ליכנוס בתוך שדהו מה הבריות כו' עליו הכתוב אומר מהיות טוב אל תקרי רע. ומקשה הגמ' ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע. אין כתיב כה"ג אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. וכבר ביארנו בס"ד בהעמק שאלה סי' קע"א אות י' דזה הי' משפט שלמה בשתי נשים זונות יע"ש. ולכאורה אמאי תניא בברייתא עליו הכתוב אומר מהיות טוב וגו' ולא הביא המקרא כמו שהוא אל תמנע וגו' אלא ודאי אין זה המקרא ממש להא דתניא הרי שכלו פירותיו כו' דלכפות לעשות לטובת חברו. ודאי אינו אלא מדרך המוסר ככל דברי קבלה ומוסרי ס' משלי. אבל בברייתא תניא שאין יכול למחות בהולכים בשדהו. ע"ז הוסיפו מקרא אחר מהיות טוב אל תקרי רע וכופין את האדם שלא להיות רע ואסור למחות ומעולם לא שמענו לכפות לעשות איזה דבר לטובת חברו: וע"ד מחלוקת רשב"ם ותוס' ב"ב (י"ב ב) נראה דגם להרשב"ם דכפינן לחלוק לשותף בחלק הנוח לפניו. ואין היזק לחברו אין זה אלא בשותף שיש לו חלק בל"ז. והרי יש לו ממילא קודם חלוקה זכות בכל השדה אבל אם יבא אדם לחברו להחליף שדהו עמו באופן שאין לחברו שום רעה מזה לכ"ע אין כופין ע"ז להחליף וכמו לרבה דס"ל כופין אפילו באופן שיגיע איזה רעה דזה ודאי לא שייך רק בשותף ה"נ לרב יוסף. ועפי"ז יש מקום ליישב לשיטת רשב"ם מאי איצטריך לרבות בבכור כקושיית התוס'. ולדברינו י"ל דרשב"ם לא קאמר אלא בחלוקת שותפין דיש לכל אחד מהשותפין קודם חלוקה. משא"כ באחין שיטת הרשב"ם ב"ב (קכ"ו ב) דאין לאח קודם חלוקה. (והכי שיטת רש"י בבכורות (מ"ז ב) בד"ה מסייע לי' ואכ"מ) ה"נ דאין יכול לכוף את אחיו לעשות החלוקה כטוב לפניו משא"כ בכור אפשר לכפות וכדקיי"ל כרב זביד דיש לבכור קודם חלוקה. הא מיהא לכו"ע אין מקום לכפות את האדם לעשות מכש"כ בעסק שמע"ל נ"י מחשב לכפות לאנשי סדרין להגיד כי מתרצים המה במה שמע"כ נ"י יהי' נכתב במספר בני קהילת ק' וגם בש"ד ומי יודע מה יחוש בזה לקהל ק' איך שהוא לא יתברך מע"ל לומר כי יכפם לעמוד בדין עמו: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן צג ב"ה ה' ער"ח אדר תרמ"ו וולאזין כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב יקר רוח כש"ת מ' תנחום גרשון נ"י ע"ד הירושלמי מס' נזיר פ' כה"ג דשואל והרי שהקדישו אביו מרחם כו' לא על נוסח המשנה דילן קאי. אלא על נוסח הברייתא דמס' סופרים פ"ד משנה ל"א דאיתא שם שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם. ע"ז שואל הירושלמי והרי הקדישו אביו מרחם כו'. וכמו דאי' התם עוד מודה ר"א לחכמים בכה"ג ונזיר שיטמא נזיר ואל יטמא כה"ג וכמש"כ בעל פני משה דהאי ברייתא דמס' שמחות פליג על משנתינו דתנן כה"ג ונזיר. וע"ז מסיים הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם כו' ואגב עלינו לבאר דלא כבעל פני משה בפי' הגע עצמך כו' שכתב והוי נמי קדושתו ק"ע וכן מש"כ בפני משה למחוק לגמרי הא דאי' שם ומודים חכמים לר"א כו' ולא כן הוא אלא מתחילה מפרש הירושלמי למשנתינו דתנן כה"ג ונזיר. ומפרש דחכמים מודי דכהן הדיוט ונזיר יטמא כהן. ולא פליגי אלא בכה"ג ונזיר דשוין באזהרתם בקרובין. מש"ה פליגי במת מצוה אבל כהן הדיוט דקיל מנזיר לענין קרובים מש"ה יטמא כהן במ"מ. וצ"ל בירושלמי מודים חכמים לר"א בכהן הדיוט ונזיר שיטמא כהן הדיוט כו' ולא פליגי אלא בכה"ג. ומש"ה לא תנן בטעמא דחכמים שזה קדושתו מרחם כו' שהרי כה"ג אין קדושתו מרחם. אבל ברייתא דמס' שמחות תניא דפליגי בכהן הדיוט ומפרש דלפי זו הברייתא מודה ר"א לחכמים בכה"ג ונזיר. ולא פליגי אלא בהדיוט ומש"ה אי' שני טעמים שזה קדושתו מרחם כו' וזה קדושתו קדושת עולם וכו' וע"ז קאי הגע עצמך: והנה מבואר במשנתינו דכה"ג קדושתו ק"ע והתוס' יומא (י"ב) כתבו בשם הירושלמי דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. איברא בהע"ש (שאילתא קכ"ו אות ב') בארנו דליתא הכי בירושלמי אלא התוס' הבינו הכי מהירושלמי לשיטתייהו. אבל שיטת הרמב"ם אינו כן ע"ש היטב: הנני העמוס בעבודה רבה רובץ תחת משא הישיבה: נפתלי צבי יהודה ברלין סימן צד ב"ה ד' ו' טבת שלמא למר לפ"ק וולאזין כבוד ידיד ה' ועמו הרב הגדול חריף ובקי כש"ת מוהר"מ מענדל נ"י הגיעני מכתב מעכ"ת נ"י בשבוע העבר ולא נפנתי מטרדותי העצומים לראות ולעיין בו עד היום. והנה נתקשה מע"כ נ"י בהבנת דברי התוס' ביבמות (צ"ג א) מש"כ ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו כו' וכ' ע"ז מעכ"ת נ"י מבואר מדבריהם דאפילו נאבדה התרומה יצאו הפירות מידי טבלן דומיא דמעכשיו גבי קנין מקח שכתבו שם וע"ז תמה הרבה וגם הביא תוספתא מפורשת דאפי' אמר לכשיתלשו ונגנבו או שאבדה ה"ז כלכלה בטבלה כו'. ותמה אני היכן ראה מע"כ נ"י מדברי התוס' באפילו נאבדה התרומה. והרי קודם לזה לא הזכירו אלא בביטול מעשה הקנין היינו שנקרע השטר או נתאכלו המעות. אבל אם מתה האשה ודאי מותר בקרובותי' וה"נ בתרומה לא מיירי רבותינו אלא בביטול האמירה היינו דלא מהני חזרה. וכסוגיא דנדרים (כ"ט) שהביא מעכ"ת נ"י דמשו"ה לא מהני חזרה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ממש ולפי זה הטעם ה"ה בכל מיני אמירה לגבוה כמש"כ הר"ן. אבל בנאבדה התרומה לא דברנו ובזה וודאי נ"מ אי אמר לאחר ל"י אי אמר מעכשיו. וכ"כ הרמב"ם ה' ערכין פ"ו ה"ט וז"ל האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום ה"ז מותר בהנאה הקדישו למזבח ה"ז הקדש למזבח. אבל אם אמר ה"ז הקדש מעכשיו לאחר ל' יום שחטו ה"ז אסור בהנאה ואם הקדישו בתוך ל"י למזבח אינו קדוש עכ"ל. וביאר רבינו ההבדל בשני דברים היינו באם שחטו ושוב אינו ראוי להקדש והר"ז כמו נאבדה התרומה ובחזרה בעלמא דאם לא אמר מעכשיו יכול לחזור בו ולעשותו הקדש מזבח וה"ה בלא הקדיש למזבח מצי ג"כ לחזור בו. ותדע דהא כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דבדין אמירה לגבוה כמסירה להדיוט פלוגתא הוא בירושלמי. והוא במס' קידושין רפ"ג ר' אבוה בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל"י מכרה בתוך ל"י ה"ז מכורה. הקדישה פי' לבה"ב] ה"ז קדוש ר' בון ב"ח קומי ר"ז. תמן את אומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין. א"ל תמן באומר מכבר ברם הכא באומר לאחר ל"י ואח"כ איתא התם ר'