משיב דבר חלק ב קנו

משריפה. ועוד כמה קושיית בסוגיא דד"נ ויובן מתוך הישוב אלא ודאי משום הני תנאי דס"ל אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה. ומכ"מ ס"ל סקילה חמורה דבאמת לא ממה דב"כ בשריפה הוכחה שהיא חמורה אלא ממה שפי' הכתוב הטעם את אביה היא מחללת ש"מ דמש"ה החמירה תורה עליה. וכ"כ בעל המאור בפי' ועדיין לא הי' ראי' למ"ד בין בארוסה בין בנשואה בשריפה די"ל שהטעם קאי על נשואה. מש"ה הוצרך ר"ש לומר שני כללות נאמרו בב"כ כו' מה נשואה להחמיר אף ארוסה להחמיר. ור"ע דס"ל ג"כ אחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה מכ"מ ס"ל סקילה חמורה דלית לי' הוכחת ר"ש מהא דשני כללות תדע דר"ע ס"ל סייף חמור מחנק לפי מה דס"ל ס"פ הנשרפין נביא שהדיח בסקילה דוק ותשכח ממילא מסתמא כל הסדר כת"ק. אכן ר' ישמעאל דס"ל דוקא ארוסה ולא נשואה והוא ג"כ ס"ל סקילה חמורה. וא"כ ע"כ אינו מפרש את אביה היא מחללת לטעם כלל והיינו דאמרינן ור"י את אביה היא מחללת מאי דריש בי' כדתניא הי' רמ"א כו' פי' בלא ר"י היתי אומר שאינו מצוה אלא טעם דבני אדם מבזין אבל לר"י " ע"כ הוא מצוה וכדר"מ): (ב) בדברי הסמ"ע בשם הה"מ בסי' רל"ב. לענין יכול להבחין ולנסות ברורים הדברים כמש"כ מע"כ שי'. שאם בשעת המקח יכול להבחין ולנסות ולא נסה אינו יכול לחזור גם בלי תשמיש. ואם בשעת הקנין לא הי' אצלו שיהא יכול להבחין ולנסות ובהגיע לידו לא בחן מיד בעינן דוקא השתמש ואין בדין שום ספק וגם הגאון נתיבות המשפט הי' מורה ודן הכי אלא שלא עמד על כונת הסמ"ע והה"מ ואין הדבר צריך לפנים: (ג) איברא בדין יתומים קטנים אם יכולים הבע"ח לעקל הנכסים עפ"י ב"ד כי היכא דלא ליפסדו. צריכה רבא דהדעת נותן שדומה להא דסי' ע"ג ס"י לענין לפני הזמן ואע"ג שיש לחלק שהרי כאן חוששין אנחנו שמא אינו מגיע שהתפיס צררי מכ"מ אחר שאנו מאמינין בשבועה הרי שאינו אלא חשש שלא לגבות עד שישבע אבל מכ"מ ראוי לעקל. איברא תליא בעיקר דין דסי' ע"ג שחולק הרא"ש עם הגאון אם הוא מעיקר הדין או תקנה כמבואר ברא"ש ב"ק פ"א סי' ט"ו. דהגאון ס"ל שאינו אלא תקנה וא"כ אפשר דלא תקנו ביתמי כמו שלא תקנו לשבע ולטול כמו בשלא בפניו. משא"כ לשיטת הרא"ש שדין גמור הוא להציל עשוק מיד עושקו ה"נ ביתמי. וא"כ אזיל מה שהביא הגאון רי"ץ אלחנן נ"י בשם תשובת הגאון שאין לחוש לאיבוד נכסים. שהגאון לשיטתו קאי ומגוף גמ' דעירכין (כ"ב) דאי' התם יתמי דאכלי דלאו דידהו כו' אין ראי' לחשש אבידת נכסים לגמרי דהתם הפי' דאכלי פירות הנכסים שמשועבדים לבע"ח. אבל מכ"מ סוף סוף יבאו לידי גוביינא אלא רה"ג למד מזה דה"ה אם יהי' נאבד הקרן לגמרי וזה אינו אלא לטעמי' דכ"ז שלא הגיע הזמן לגבות אין לב"ד לחוש עפ"י דין להציל עשקו. והנה כיב"ז יש מחלוקת בין הרא"ש והגאונים ז"ל בדין תופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים שכ' הרי"ף בפ"א דב"מ דהא דיכול לתפוס הוא במקום פסידא ואינו אלא תק"ח. והרא"ש סי' כ"ז חולק וס"ל דדין גמור הוא. וכבר ביארנו בס"ד בחיבורי הע"ש סי' ק"נ אות ב' דאזלי לשיטתייהו במה דחולקים עוד בפ' הגוזל קמא סי' כ"א בענין העושה שליח לגבות חובו כ' הרי"ף שיכול הלוה לומר לאו בע"ד דידי את והרא"ש כ' ע"ז וצריך טעם לדבר כו'. ונראה לי וכו' וביארנו בעזרו ית' שדעת הגאונים כהרי"ף. ומבואר בשאלתות דר"א שם הטעם משום דכתיב מי בעל דברים יגש אליהם. דוקא בעל ולא שלוחו ואין לו יכולת להציל העשוק שהוא המלוה אם לא בהרשאה וקנין. וה"נ אינו יכול לתפוס בשביל המלוה אע"ג שלא יהי' להלוה שום הפסד בדבר. וה"נ בנ"ד כ"ז שלא הגיע זמן שהמלוה יכול לתבוע בדין אין לנו להציל עשקו אבל לשיטת הרא"ש אינו כן. ואחר דקיי"ל בדיני הרשאה כסוגיית הפוסקים הראשונים ז"ל דהא דבעינן הרשאה לגבות חוב אינו אלא משום חשש מיתה או ביטול השליחות ויהי הפסד ללוה. וא"כ נקטינן בגוף הענין כהרא"ש שדין גמור הוא להציל העושק אף שעוד לא הגיע זמנו. ממילא אפילו ביתמי הכי הוא: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן צא ב"ה עש"ק ב' אייר תרמ"ב וולאזין. כבוד ידיד ה' וידי"נ עוז הרב הגאון חריף ובקי כש"ת מ' שלמה הכהן נ"י מו"ץ בק' ווילנא יע"א מכתבו כו' הגיעני והנני לאשר חילי' דמר על אשר העירני על מש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס דהא דאברי עולה קודמין לאימורי חטאות אינו אלא לאחר שנזרק דם עולה ג"כ אבל אם עוד לא נשחט העולה הקטרת החטאת קודם לשחיטת עולה והכי וודאי דייק פירש"י והרע"ב שכתבו אם נזרקו דם שניהם. וחוזרני בי ממ"ש בביאורי הע"ד ומבואר הכי בפרשה שאנו עומדים בה דכתיב בחטאת מצורע ועשה הכהן את החטאת וגו' ואחר ישחט את העולה. וכבר מבואר דבמשמעות ועשה נכלל גם זריקת הדם גם הקטרת אימורין כמ"ש התוס' זבחים (ח') והכי אי' בספרי. הרי מבואר דאחר גמר מעשה החטאת ישחט את העולה והטעם הוא משום דאין מעבירין על המצות. משום הכי מצוה שהחל בה אין מעבירין ממנה עד שגומרה. מעתה אזיל ההוכחה שהבאתי ממעשה יום הכפורים ששוחטין וזורקין דם העולה ומקטירין אבריו ואח"כ יקטיר את חלב החטאת. דשאני התם דלאחר הזאת דם החטאת בפנים. הפסיק הרבה עד שפשט את בגדי הבד ולבש בגדיו. ושוב אין שייך בזה אין מעבירין עה"מ מש"ה מקדימין העולה. משא"כ בחטאת חיצונה מיד אחר מתן דם אין מעבירין עלי' עד שמקטיר את האימורין אע"ג דאיכא דעדיף מינה היא העולה. ומאחר שכן יש לפרש הא דכתיב בפ' שמיני ואת החלב וגו' כאשר צוה ה' את משה. להיפך ממש"כ אלא הי' בקבלה דאין מעבירין עה"מ ואע"ג דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת מכ"מ אם עוד עסוק הוא בחטאת אין לעבור ממנה. ומכ"מ דעת הראב"ד בת"כ פ' מצורע פרק ג' ה"ד כדברינו מכבר. אלא שאין הכרח בפי' הברייתא דת"כ. והנני מסיים בברכת כהן ובהא דכתיב בפ' שמיני וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם והכתיב ידו. ובודאי יש כונה בזה וגם לשון אל העם אינו מדויק ויותר הי' ראוי לכתוב על העם. וע' מש"כ רבינו בחיי ונראה דקודם שנשא כפיו הרים אהרן ידו אחת אל העם שיכוונו לברכתו שהרי לא ידעו מזה שמוכן לברך אותם. ומזה למדו בירושלמי מגילה (פ"ד) והובא בשו"ע או"ח סי' רכ"ח דאסור לישראל המתברכים להסיח דעת בשעת ב"כ. ולא ידענו מנלן דהמתברך צריך לכוין ולשמוע הברכה. אלא מהאי קרא דהכתיב ידו משמעו שהראה להעם בידו אחת שיכוונו דעתם למה שיברך ואח"כ הקרי ידיו שנשא כפיו וברך. המקום ית"ש יזכנו לראות את מעכ"ת נ"י עומד בעבודתו בבית הבחירה ב"ב. ועתה מברכותיו תבורך נפשו העמוס בעבודה רבה ומברך באהבה ומצפה לישועת ישראל להתהלך ברחבה: ידידו נפתלי צבי יהודה ברלין ומחביבותא דמר ניהו כהנא רבא. הנני להוסיף דברי' בדיוק המקרא בפרשה שאנו עומדים (א) בפ' יולדת כתיב ולקחה שתי תורים וגו'. ובזב וזבה כתיב יקח לו תקח לה והאי לו ולה מיותר. ונראה משום דביולדת כתיב ולקחה וגו' אחד לעולה וא' לחטאת היינו בשעת לקיחת בעלים. וא"כ בע"כ מחויבת להקדיש אותם ואסורה ליהנות מהם תומ"י. משא"כ בזב וזבה כתיב ועשה אתם הכהן אחד חטאת וגו' היינו בשעת הקרבה וא"כ יותר טוב שלא יקדישם עד הביאם אל הכהן כדי שלא יבא לידי מעילה. מש"ה כתוב לו לעצמו היינו להנאתו שיהא מותר ליהנות מהם עד שיתן אל הכהן: (ב) בזב כתיב וכי יטהר הזב ובזבה כתיב ואם טהרה מזובה ובאמת אין לשון ואם מדויק שהרי דרך הוא לפסוק הזיבה ואם משמעו שאין הדרך להיות כן אלא שמ"מ יהי' כן ולמאי כתיב בזה הלשון. ונראה דכלפי דכתיב וספרה לה ודרשינן לה לעצמה שהיא נאמנת לומר טהורה היא ופסקה מלזוב. והייתי אומר שלא האמינה תורה אלא שאינה נגד החזקה. שהרי אינה מוחזקת שתראה תמיד כמ"ש התוס' ריש מס' גיטין (ב') סד"ה עד אחד והכי