משיב דבר חלק ב קנה

ס"ל כהר"י לענין שלא כדרכה להכי נראה דלפני תשמיש אסור ואחר תשמיש שרי וטוב שתרחוץ בחמין כמבואר ביו"ד סס"י קפ"ו: ונראה טעם התוס' גם בשלא כדרכה גם במוך דס"ל דכל דרך תשמיש לא מיקרי מז"ל שהרי שרי לשמש עם קטנה וה"ה שלא כדרכה דמשכבי אשה כתיב ואע"ג דכתיב בעונשין מכ"מ ההיקש הוא לכ"ד כדאיתא בקידושין (כ"ב ב) ועוד משכבי אשה כתיב כו' ובאמת הוא מחלוקת התנאים בסנהדרין והוי שלא כדרכה כמו כדרכה והיא אינה ראויה להתעבר אבל דוקא באינו מכוין לכך כדי להשחית הזרע דא"כ הוי מעשה ער ואונן. אבל באקראי אינו מכוין לכך וה"ה במשמש במוך דהוי כדרכה ס"ל דלא גרע משלא כדרכה שהרי באיסור מיקרי תשמיש ונענשין ע"ז אלמא דמקרי תשמיש ואינו אסור אם לא שעושה כדי להשחית הזרע כער ואונן משא"כ אם אשתו חולנית. הנני העמוס בעבודה. נפתלי צבי יהודה ברלין. בס"ד תשובות בודדות סימן פט ב"ה ג' י"ד מנ"א תרל"ח. כבוד יקירי החריף ובקי יקר רוח י"א כ"ש מו"ה זאב וואלף ברודנא נ"י הנה עיקר חקירה של מע"כ נ"י בסוגיא דחולין (פ"ד) והא בעי' הו"ה. וקו' התוס' שהרי מפרכסת הוה בר הו"ה ויישבו דעוף שאני דמפרכסת אינו בר הו"ה שהרי היא מתה ממש. ואינו אלא כזנב הלטאה שמפרכסת ומע"כ הראה שגם דעת רש"י הכי במה שדקדק לפרש ומתניתין בעופות כו'. ולא נראה שהרי רש"י ב"ק (ע"ו) בשיטת הר"ש קאי דישראל בטהורה אינו בר הו"ה אלא משום דמיירי בעופות לפי הס"ד דמיירי בקדשי מזבח. עוד הראה מע"כ נ"י שהרמב"ם לא ס"ל הכי ממש"כ בה' טומאת אוכלין דבהמה וחיה ועוף שנשחטו אע"ג שמפרכסין ה"א מטמאין ט"א ואינו ראי' כלל דודאי המה מפרכסין כנראה לעינינו. ואשמועינן דמכ"מ מיקרי שהן ראוין לאכילה. אבל ודאי י"ל דפרכוס שלהן לא נחשב לחיות כלל ומע"כ נ"י הוסיף להוכיח כי כן. מסוגיא דהשוחט חטאת העוף חייב שלש חטאות והוא משום דמתקן מידי אמה"ח לגוי. וע"כ התיקון בא מיד כמש"כ התוס' שבת (ק"ו) הרי דמפרכסת לגוי בעוף מותר. והביא מע"כ בשם ס' גור ארי' דפרכוס בעוף לא איתסר לב"נ ולא הביא מע"כ טעמו ונימוקו אלא שקשה הסוגיא בחולין (ק"ב) בהא דרב שיזבי מפרש הא דתנן ואין שחיטתה מטהרתה לענין אמה"ח לב"נ. והנה אם הי' מעיין מע"ל בכל מש"כ בחיבורי הע"ש בסי' ו' אות א' ואות ח' הי' מוצא ישוב לכ"ז. דתליא במחלוקת רב ור"י בטעם איסור אבמה"ח לב"נ. דלמ"ד מאכל תאכל מפרכסת ראוי' לאכילה ושרי גם לב"נ ולמ"ד מאך בשר וגו' מפרכסת אסור. אבל בשר עוף תלוי בלשון ב"א ובמקום דאין בשר עוף בכלל בשר אין איסור אבמה"ח נוהג בעוף כלל לב"נ וכמ"ש הרמב"ם. ובמקום דמיקרי בשר בלשון ב"א אסור אפילו מפרכסת כמו בהמה ומיושב הכל: אבל הא ודאי מוכח מהא דרב שיזבי דיש חיות גם בעוף מפרכס ולא כתוס'. וכבר ביארתי בזה בהשמטות כמו שראה מע"כ נ"י מה שיישבתי להרב ר"נ דרב שיזבי חולק על הא דאביי שם (כ') וסתמא דגמ' שם (פ"ד) לפי ישוב התוס' דעוף שאני. והנאני מאוד דברי מע"כ נ"י שכ' דתליא במחלוקת בזבחים (ס"ה) דלרבא דמפרש דחכמים וראבר"ש פליגי אי שהי' פוסל בין שני סימנין בעולת העוף תליא אי יש חיות בעוף לאחר שחיטת סימן א'. וכדיוק פרש"י בזבחים שם ממילא לאביי שם לכ"ע יש חיות. והוא מקשה בחולין (כ') לשיטת רבא ולדעת חכמים דוקא דברים אלו נכוחים מאד לכאורה. וא"כ תמוהים מש"כ התוס' דבין לרבנן בין לראבר"ש פריך והרי התוס' ע"כ מפרשי ג"כ דאביי ורבא מחולקים אי בסימן א' מתה או לא. כמבואר בתוס' להלן (כ"א ב) דאביי לית לי' דמולק משום מצות הבדלה. וא"כ מפרשי ג"כ ותקשי לך היינו דוקא לרבא דס"ל דמתה בלי רוב בשר אבל איהו סבר דדוקא עם רוב בשר הוי מתה. וא"כ ניחא דעולת העוף מולק שנים קודם רוב בשר ופי' המהרש"א בסוגין תמוה שמביא ממש"כ התוס' להלן לאביי לא קשה לרבא] מאחר שהתוס' ג"כ מפרשי הכי וכמ"ש מע"ל דסמיך על סוגיא דזבחים א"כ היאך כ' התוס' דמקשה גם לראבר"ש ובלי דברי התוס' דלהלן הייתי אומר דהתוס' מפרשי דרק לרבא דמקשי וכי מתה עומד ומולק ותיקשה לך עולת העוף כו' אבל איהו סבר דלא קשה כלל וכי מתה עומד ומולק. ולא העלו התוס' לדקדק הקושי' מהא דזבחים אבל למש"כ התוס' להלן קשה. אלא נראה דהתוס' מפרשי דרבא לא מפרש מחלוקתייהו דחכמים וראבר"ש אי מתה בסימן א' או לא אלא לכו"ע מתה. ומכ"מ ס"ל לראבר"ש דשהיות פוסל ורש"י בזבחים לא פירש אלא לת"ק דמש"ה ס"ל שהיות לא מעכבי משום שאינו דומה לבהמה. אבל ראבר"ש ס"ל דאפ"ה מעכבי. מעתה שפיר פירשו בתוס' דמקשה גם לראבר"ש לפי דעת רבא והא שהוכרחו לפרש כך. וגם דקדקו מפרש"י ד"ה אי הכי כו' ורוב שנים לראבר"ש ועדיין יש לדקדק למאי פירשו הכי. ונראה משום דקשה להו הא דקאמר בגמ' כל המעכב בשחיטה מעכב בהבדלה כו' ופרש"י דלכתחילה כולהו בעי כו' וע"כ מה"ת קאמר. והרי להלן פרש"י בד"ה ואינו מבדיל בסימן א' דבסימן ב' אפילו מצוה לכתחילה ליכא כדתניא לקמן לחייבו בב' סימנים א"א כו' אלא ודאי התם לת"ק מיירי דקסבר דמצות הבדלה בעולה הוא כל שישנו בשחיטה. וכל שאפשר בהבדלה יותר עדיף ובחטאת העוף דמולק כל הסימן. ולא רוב שנים ע"כ כפירש"י משום דזהו מצוה לכתחילה בשחיטה ואינו בכלל הבדלה. משא"כ שני סימנין אבל ראבר"ש ס"ל להיפך דגם בעולה אין מצוה בהבדלה יותר מן הצורך בשחיטה. וא"כ אמאי מצוה למלוק רוב שנים ולא נימא סימן א' כולו ובחטאת יהא רובו. אלא משום דמצוה בשחיטת שנים מה"ת [וזה תליא באמת בדרשה דשחיטת העוף דלב"ק דאיתקיש לדגים אין מצוה אפילו לכתחילה בסימן שני. משא"כ אם נימא מדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף סגי לן למעט מדרשה דזאת אלא בדיעבד. והיינו שהביא רש"י בד"ה ואינו מבדיל וכו' הא דב"ק וכבר כתבתי בזה בהע"ש סי' קכ"ד אות ב' בס"ד]. ועתה ע"כ זה הישוב כל המעכב בשחיטה כו' אתי לראבר"ש. ואח"כ מקשי לרבנן והא מיעוט סימנין מקשה מתרתי ממיעוט ומסימן שני. ומשני דלרבנן כל שישנו כו' היוצא מזה דמקשה גם לראבר"ש. וא"כ צ"ל דרבא ס"ל דלכ"ע מתה בסימן א' ואביי חולק: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן צ תשובה להרב מ' ליב נ"י מו"ץ בק' ראסיין בעזה"י א) אשר הקשה בסנהדרין (מ' ב) הניחא לאביי אליבא דר"מ כו'. מה זה ניחא הא לאביי נשאר בקשיא. לק"מ דהא דמגדף ר"א אימא לאתוי שמונה חקירות לא על המשנה הקשה אלא על רב יהודה שמבאר טעם המשנה מהני קראי ומסיק לרבנן מילתא דאתיא בק"ו כו' ע"ז שפיר הקשה אימא לאתוי שמנה חקירות אבל ר"א ס"ל טעם המשנה בא"א ואולי ס"ל כדאי' בירושלמי דא' שמואל ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון. אלו שבעה חקירות אבל לר"י הוא דמקשה וא"כ רב יהודא כרבא ס"ל ולק"מ. והייתי אפשר לומר עוד בדרך המצאה דר' מאיר דקשה אליבי' כר"ש ס"ל דשריפה חמורה מסקילה ואיצטריך קרא לאתוי נשרפין. ויש לכאורה להוכיח דר"מ כר"ש ס"ל מדאיתא להלן (נ"ב א) ור"י האי את אביה היא מחללת מאי דריש בי' לכדתניא הי' רמ"א מה ת"ל כו' משמע דר"מ כר"י ס"ל דאחד ארוסה וא' נשואה בשריפה. וא"כ שריפה חמורה מסקילה ואיצטריך קרא לאתויי שריפה לחקירה אבל באמת איני סובר הכי דקשה לי טובא פרש"י ותוס' דר"ע ור' ישמעאל ס"ל כר"ש והדברים עתיקים (וא"כ צ"ל דמשנתינו (ע"ט ב) דא"ל אלו לא היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ועובד ע"ז. תיפוק לן דנשואה בשריפה ולא ארוסה ש"מ דסקילה חמורה