משיב דבר חלק ב קנד

דאחר יכול לפדות משל עצמו כמו פרעון חוב. והגאון ח"ד הסכים לדעת הרמ"א לפי פירושיה דא"א לפדות מממון אחר דדוקא ממון האב בעינן ולא דמי לשקלים ע"ש. ודבריו תמוה שהרי כל הקרבנות חובה אפילו חטאת חלב פשיטא שיכול להביא על חברו וכדאי' בתמורה (י') אלימא לענין כפרה פשיטא דמכר ליה אלא שצריך דעת בעלים כדאיתא בנדרים (ל"ו). וכן בפטר חמור אי' בבכורות (י"א) הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי והיינו משל שליח ע"ש וברור זה כרבינו הגר"א ז"ל אלא מה שמדמה לפרעון חוב אינו פשוט כ"כ ויבואר לפנינו. אבל בעיקר כונת הרמ"א נראה דמיירי שעושה שליח לפדות משל האב ורעו יגיד עליו. בהא דאין פודין ב"ד בלא דעת האב ודאי הפי' משל האב ור"ל שאין בכח הב"ד להגבות לכהן חמשה סלעים כמו בכל חוב דעלמא שב"ד יורדין לנכסי הלוה ומגבין למלוה גם בלא ידיעת הלוה. אבל כאן אע"ג דודאי כופין ב"ד לקיים מ"ע זו כמו שכופין על כל מצות עשה. מכ"מ אין נותנים לכהן בלא האב אלא כופין את האב לפדות את בנו וכמו בחיוב קרבן אין ב"ד מקדשין בהמת האדם אלא כופין אותו להקדיש משום שאין ב"ד יכולין להקדיש מה שאינו שלהם. ה"נ בפדה"ב המצוה שיאמר האב בשעת נתינה לכהן הנני נותן מעות אלה לפדיון בני. ומשו"ה מחויב להפריש חמש סלעים ולומר הרי אלו לפדה"ב. וכפירש"י בכורות (מ"ז ב) בכהן שהיה לו בכור חלל שאע"ג שאין הכהן צריך ליתן לכהן אחר אלא נוטל לעצמו. מכ"מ פרש"י בד"ה שהרי מפריש לי' ונוטל והכי אי' בשו"ע סי' ש"ה סי"ט הלכך יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו ומזה הטעם פרש"י בערכין (ד') בהא דכהנים פטורין מפדה"ב שהוא מק"ו אם פטרו של ישראל במדבר כו' ולכאורה לא נצרכנו לק"ו אלא בשביל לוים. או גם לכהנים בשביל פטר חמור דאסור בהנאה לפני הפדיון. אבל בפה"ב לכהנים פשיטא דפטורין כמו דתנן בערכין (כ"ח) הכהנים אינם מחרימים שהחרמים לעצמם אלא רש"י לטעמיה דבעינן הפרשה. וס"ד דכהנים חייבים להפריש ולעכב לעצמן משו"ה כ' דפטורין מק"ו [איברא השאילתות סי' קי"ח אינו סובר כפירש"י דבעינן להאי ק"ו כמש"כ שם אות ד' בס"ד בטעמו ונימוקו]: הא מיהא ברור שאין ב"ד כופין משל אב בלא ידיעתו משום שאין יכולין לומר על מעות שאינו שלהם זה לפה"ב ולא כמש"כ הגאון ח"ד באותו תשובה שב"ד יורדין לנכסי האב כמו כל פריעת חוב. והא ליתא וכמבואר בהגהת רמ"א ואין ע"ז חולק: ולכאורה לפי דברינו דהמצוה דוקא שיאמר האב שנותן לפדה"ב א"כ לא מהני תפיסת הכהן במקום ספק בכור אדם ואינו דומה לספק בכור בהמה שהוא מופרש ועומד משא"כ כאן אינו יוצא בפה"ב בתפיסת הכהן משו"ה לא מהני תפיסה. וכ"כ באמת בס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' ח' ולא כהגאון ח"ד מהא דאי' בכורות (מ"ח) אר"י ז"א שני יוסף ב"ש כו'. אלמא שהוא שעבוד דבע"ח ממש שגובה בע"כ הן אמת שהיה אפשר לפרש הסוגיא דכמו דבע"ח גובה בע"כ. ה"נ מחוייבין האחין ליתן לפדה"ב אבל בפרש"י מבואר במה שכ' והכי נמי טורף הכהן ה' סלעים מהנכסים כו' אלא ודאי השעבוד חל אפי' לא פירש עדיין לפה"ב. ומשו"ה יכול הכהן לתפוס ומכ"מ לא יצא האב ידי מצוה עד שיאמר הנני נותן לפדה"ב ובלא זה ג"כ ע"כ התפיסה דקרקעות דמשעבדי לבע"ח אינו מוצא מידי מצוה שהרי אין פודין בקרקעות. אלא מכ"מ משועבדים הקרקעות למצוה זו שימכור ויתן המעות לפדה"ב. וה"נ בספק בכור אדם תקפו כהן אין מוציאין מידו. אבל אין ב"ד מגבין בלי האב דאי משום חוב הרי הוא ממון שלא ניתן לתבע שאין הכהן מבורר ואי משום מצות פדה"ב הרי לא נתקיים המצוה בעוד לא פירש האב שיהא לפדה"ב. אחר כ"ז מובן דכונת הרמ"א שאין עושה שליח לפדות את בנו היינו שיהא השליח פודה משל האב. ויאמר ה"ז לפדיון הבן של פלוני ולא דמי להא דאיתא בבכורות (נ"א) דרב אשי שדר פדה"ב. דהתם רב אשי הפריש המעות לפדה"ב ושלח אותם להכהן והשליח עשה מעשה קוף. משא"כ אם השליח יאמר הרי אלו לפדה"ב יש מקום לומר דלא מהני השליחות כמו שכתב הר"ן ריש מסכת פסחים דא"א להפקיר ע"י שליח ובמהרי"ט ח"א כתב דא"א להקדיש ע"י שליח. והגאון רע"א בתוספותיו גיטין (פ"ד מ"א) הקשה ע"ז מתמורה (י') דאי' דציבור שווין שליח לאקדושי ובמח"כ לק"מ דהתם הפי' דהשליח מקדיש בהמתו בשביל הצבור. משא"כ שיהא השליח יכול להקדיש את שאינו שלו זה לא שמענו. וא"כ אפשר לומר שאין השליח יכול להפריש משל האב לפדה"ב ולהוציאו מידי מצותו אבל מכ"מ אין הדין ברור שיהא אמירה והפרשה לפדה"ב דומה להקדש והפקר ובהקדש גופא אין הדבר ברור כ"כ. ויש מקום להקשות מריש פ"ב דקידושין דשקיל וטרי מאי איצטריך לרבות שליחות בתרומה הא אפשר ללמוד מקרבן פסח ואי איתא דלהקדיש אינו יכול. א"כ איצטריך לרבות בתרומה שהשליח יכול לתרום משל בעלים. העולה מכ"ז שיכול השליח לפדות פדה"ב מממון האב. וכך עשינו מעשה פה אבל זה אינו אלא כשהאב עושה שליח לפדות משל האב. אבל כשאין עושה שליח אין אדם יכול לפדות משל אב אלא אם האחר מנדב משלו לטובת הכהן לפדותו. ה"ז כתורם משלו על של חברו ואין נ"מ בין אמו של הולד או איש אחר ואדרבה אם אמו רוצית לעשות פה"ב יש לדקדק אחריה מניין לה ה' סלעים שתוכל ליתן בלי רשות בעלה והכל לפי ראות עיני ב"ד בהליכות עולם שלהם אם היא עשירה או עניה וכדומה. זהו המתבאר בענין לפי דעתי הקלה. וה' יורנו ויעמידנו על קרן האמת והיא התכלית והחותמת: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן פח נשאלתי באשה שמסתכנת בלידה או מניקה שרגילה להתעבר בהנקתה ונחלשת היא והולד כמובן אי רשאית לשמש במוך: כבר נשאל ע"ז הגאון רע"א סי' ע"א וע"ב והגאון צמח צדק סי' פ"ט ומתחלה עלה ע"ד הגר"א לאסור אף לאחר תשמיש. כדעת רוב הפוסקים דגם לאחר תשמיש יש איסור על הנשים להשחית זרע בעליהן ובסי' ע"ב התיר לאחר תשמיש משום דבל"ז לדעת הרמב"ם מצוה לבדוק אחר תשמיש. ולי נראה דאי משום הא לא אריא דמה ענין בדיקה כרגע להנחת מוך איזה שעה כדי לשאוב את הזרע ואין ברגע בדיקה כדי לשאוב אבל נראה כדעת הגאון צ"צ דכמו דשלש נשים משמשות במוך אלא דחכמים אסרו משום דמן השמים ירחמו. וזה אינו אלא משום שאינו מצוי שיתעברו אבל במצויות ודאי לכ"ע שרי: איברא לפני תשמיש צ"ע דהנה היש"ש יבמות הבין דעת רש"י שפירש מותרות היינו לפני תשמיש וכדעת ר"י בתוס' כתובות (ל"ט ע"א) והכי הבינו הגאונים הנ"ל מדכתבו לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות. ומש"ה נתקשה הגאון רע"א בקושיית הרשב"א בחידושי יבמות ובנמוק"י דאי כרש"י דמותרות לשמש לר"מ אבל לחכמים קטנה אסורה לשמש במוך ואמאי הא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע. ואי מיירי קודם תשמיש איזה דמיון משמש על המוך לתשמיש קטנה דהוי דרך תשמיש וכ"כ הגאון צ"צ דקושיית הרשב"א אינו מוכרחת אבל לי נראה דלא עלה על דעת רש"י להתיר לפני תשמיש. ורק לאחר תשמיש מיד וראי' מפירש"י ריש נדה בד"ה משמשות במוך כו' כדי לשאוב את הזרע ואי לפני תשמיש הכי מבעי כדי לקלוט את הזרע ותו מפירש"י כתובות (ל"ט) שמשחיתות זרע. ואי לפני תשמיש הי' לו לרש"י לתלות האיסור יותר בהאיש אלא מעולם לא כיון רש"י על לפני תשמיש ומש"כ כשהן משמשות רצונו תומ"י אחר תשמיש דאח"כ אינו מועיל כ"כ והכי הבינו הרא"ש והנימוק"י. מש"ה שפיר הקשו אמאי קטנה אסורה והגאון צ"צ הביא לשון הריטב"א כתובות שכתב בזה"ל ואפילו היה מונח בשעת תשמיש מזה מבואר כהבנתם בפירש"י, אבל הרואה בחי' הריטב"א מבין דמיירי באיסור והוא טה"ד וצ"ל ואפי' לא הי' מונח בשעת תשמיש. ונראה דהר"י שבתוס' כתובות שכתב דגם לפני תשמיש יש להתיר משום שאינו מכוין להשחית לטעמי' קאי ביבמות (ל"ד ב) לענין שלא כדרכה שכתב דאפילו משחית זרעו שם שרי משום שאין מכוין לכך. ואע"ג דכתב דרק באקראי מותר פשוט דבאמת אין נ"מ בין באקראי בין בתמידות אלא משום דבאקראי אינו עושה כן משום שרוצה להשחית זרע אלא רוצה לטעום טעמא שלא כדרכה וכלשון הגמרא הוריות (י"א) דאמר בעינא לטעום טעמא דאיסורא אבל בתמידות הרי אינו עושה אלא כדי להשחית הזרע ממילא ה"ה כאן שמשמש במוך משום סכנת האשה שרי אבל רוב הפוסקים לא ס