משיב דבר חלק ב קנב

התוס' שם (ל"א) בד"ה מיום ליום כו' והתוס' כתבו כאן וכו'. מעתה ממ"נ אם היראים מפרש מעל"ע משעה לשעה מנ"ל דגם בחודש דערכין הוא כן והרי לא למדנו אלא שנה שנה מבתי ערי חומה אלא ע"כ מפרש מעל"ע שנתו שלו ולא של מנין עולם. דזה נ"ל מדכתיב ומעלה כפרש"י נדה וקרא דומעלה קאי ג"כ על חודש דערכין כדתנן שם בד' י"ח יום שלשים כלמטה הימנו. וה"ה לענין שנתו שלו ולא של מנין עולם ומפרש דה"ה בחודש חודש שלו ולא של מנין עולם ולא נימא מבן חודש היינו בחודש שנולד תלוי ושיפורא גרמי דאם יצא אותו החודש חייב בפדיון ע"ז למד מבן חודש דערכין דהתם כתיב ומעלה שהוא מלמד שחודש שלם מעל"ע הוא כמו בשנה דשנה שלם מעל"ע כך היה נראה דעת היראים. אבל א"כ קשה טובא למאי כתב היראים וכאשר אמרו חכמים מה בן חודש דערכין מעל"ע כך בן חודש דבכור והוא דרשה שלא נזכר בהגמרא תיפוק ליה דנ"ל בכור ממדבר דכתיב בפ' ומעלה וכדאי' בבכורות (מ"ט) גמר חודש חודש ממדבר. והובא ביראים שם אלא ע"כ מיירי לענין משעה לשעה וס"ל דבערכין ודאי בן חודש משעה לשעה כמו לענין שנה דנפ"ל מבתי ע"ח ובכור נפ"ל מערכין: נשוב לדברינו דאמאי אין פודין בלילה ונוסיף עוד דודאי היה מנהג בזמן הראשונים לפדות בליל ל"א מדכ' בש"מ במס' ב"מ (ק"ב) לענין הא דמסיק דביומא דמשלים זמניה ג"כ חזקה שפרע והוסיף בש"מ והובא בהגהות הגרע"א ז"ל דה"ה בפדה"ב ביום ל' והוא פלא לכאורה הלא ביום ל' הוא לפני זמנו לפי מה דקיי"ל כחכמים דר"ע ואי אפשר לפדות בו ומה דוגמא זה ליומא דמשלים זמניה דכל היום זמניה הוא אלא שאינו יכול להכריחו שישלם עד סוף היום משא"כ ביום ל' דפדה"ב א"א שישלם ביום ל'. אלא למדנו דביום ל' פודין ע"פ דין בערב שהוא ל"א. וממילא אפשר שפרע עוד ביום ל' באופן שלא יתעכלו המעות עד הערב. ולמדנו מזה דלא כהב"ח ושו"ת נוב"ת דאסור לכתחלה לפדות לפני זמנו משום שא"א לברך ולא כן הוא. והכי מוכרח מסוגיא דב"מ שהביא ראיה מתוך זמנו תנינא מתוך ל' יום דפדה"ב. ואי איתא מאי ראיה התם א"א לפרוע בתוך זמנו לכתחילה אלא ודאי רשאי לפדות ולברך בתוך זמנו ולהתנות עם הכהן שלא יעכל המעות עד שיגיע זמנו ומכ"מ חזקה שלא פרע בתוך זמנו. אבל ביום ל' הוי שפיר יומא דמשלים זמנו שהרי הגיע זמנו לשלם בערב שהוא ליל ל"א והא שאין אנו נוהגין הכי הוא משום שנהגו לעשות פרסום כמש"כ מהרא"י. ובלילה אין פרסום כ"כ ומכ"מ אין בזה משום איחור המצוה דהא למדנו מפירש"י ב"מ שם ד"ה לא צריכא כו' והוא אמר לו נתתי בבוקר. משמע שאין דרך האדם לפרוע בלילה ומשו"ה אין בזה משום זריזות גם כן דוגמא לדבר הא דאיתא בבכורות (י') לענין פדיון פ"ח רב ששת א' שאינו עובר עליו עד ל' יום. והרמב"ם פסק ג"כ הכי וכבר הקשה הגאון רי"ט אלגזי. מאי ניהו הני ל"י הלא זריזין מקדימין למצות דאפשר מיד שנולד ולא ישב מאומה. ונראה דהוא דומה לחוב סתם דזמן הלואה ל"י ואסמכוה אקרא במכות (ג' ב) משו"ה אין בזה משום זריזות אבל לאחר ל' יום מקרי מאחר חובו יותר מזמן הראוי והיינו שכ' הרמב"ם בה' ביכורים פי"ב ה"ו ומאחר ל' יום כו' ואין כאן אלא, מצות עיכוב בלבד פי' לא דלאחר ל' יום מיקרי עבר זמנו דודאי אין בפדיון פ"ח שום זמן אלא מיקרי מעכב ואינו מזורז מעתה נהי דהרא"ש והמחבר לא פסקו הכי לפי פירושם בישוב רבא שם. ואין זה דמיון לסתם הלואה שאינו חוב הכתוב בתורה מכ"מ ודאי אפשר לומר דכיון דאין דרך לפרוע חוב בלילה אין זה מקרי מעכב. ומכש"כ דעביד משום פרסומי אבל אם חפץ מצי לפדותו בלילה אפילו לפני הזמן ולהתנות שלא יעכל המעות ומצי לברך ג"כ כמו שהוכחנו: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן פו כבוד ידיד אהוב הרב המאוה"ג חו"ב הותיק י"א מ' יעקב זאב נ"י האבד"ק קרטוב יע"א מכתב מע"כ נ"י הגיע לפה במי שנשבע לכהן א' ליתן לו כסף פדיון בנו ולא לכהן אחר ואח"כ עבר ונתן לכהן אחר אם יצא ידי חובת פדה"ב. ומתחלה יש לחקור אם חל השבועה והנה אם נשבע בזה הלשון שאתן לך פשיטא שחלה השבועה ולא הוי נשבע ע"ד מצוה וכדאי' בנדרים (ח') גבי האומר אשנה פרק זה שהשבועה חלה משום דאי בעי כו' ה"נ אי בעי יהיב לכהן אחר והא דאיתא בשבועות כ"ה בהא דתנן שבועה שאתן לפלוני ולא אתן מאי אתן אילימא לעני והא מושבע ועומד וכו' ולא אמרינן אי בעי יהיב צדקה לעני אחר וכו' כו"ע עלי' דידיה נפלי באמת לפי נוסחא דילן בגמ' מאי אתן צ"ל דנוסחא במשנה הי' שאתן ושלא אתן ולא הזכיר לאיש פלוני. והכי משמע לשון הרמב"ם ה' שבועות פ"ה הט"ז או שיתן צדקה לעני אמנם בתוס' נדרים שם העתיקו הגמ' בזה"ל אילימא שלא אתן לעני מושבע כו'. ופירש"י דמשמע הלשון לא אתן כלל אפי' יהי' נצרך לפרנסה. ולא דמי לנשבע שאתן דמשמע אפי' לא יבקש ממנו לצרכיו. וא"כ שפיר חלה אם נשבע ליתן לאיש פלוני משא"כ בנשבע שלא ליתן לאיש פלוני משמע אפי' מבקש לפרנסתו ושפיר מקשה והא מושבע וכו', ומעתה בנ"ד אם נשבע ליתן פדה"ב לפלוני כהן ודאי חל השבועה אבל אם נשבע בזה"ל שלא יתן לכהן אחר זולתו היה מקום לומר דמשמע אפי' לא יהיה אותו כהן בעיר וכדומה מכ"מ לא יתן לכהן אחר. וא"כ הרי הוא מושבע וכו' איברא אינו דומה לנשבע שלא ליתן לפלוני עני שזה מצוי שאותו עני יהיה נצרך לפרנסה והוא מחויב לפרנסו. משא"כ בנשבע שלא ליתן לכהן אחר זולתו הרי הכהן הזה לפניו. ואם יהיה סבה ואונס שלא יהיה בעיר באותו יום יהיה פטור משבועתו כדין שבועת אונסין וכדתנן בנדרים (כ"ז) נדרי אונסין כו' וה"ה שבועות. ונראה דזה תלוי בהליכות עולם של אותו הכהן אם מצוי שלא יהי' בעיר עפ"י מסחרו וכדומה א"כ אינו אונס. והוי נשבע לבטל אה"מ משא"כ כשהכהן תמיד בעיר השבועה חלה גם בלשון שלא יתן לכהן אחר זולתו ומעכ"ת נ"י הביא סוגיא דנדרים (פ"ה) גבי נדר כהנים ולוים נהנין לי כו' ופי' בדרבא משום דאם אמר כהנים כולם הוי מושבע ועומד ואין השבועה חלה. הנה עיקר פי' מעכ"ת נ"י אמת וברור בטעמא דרבא וכמש"כ בחיבור העמק שאלה סי' קל"ב אות י"ז והבאתי ג"כ הירושלמי שהביא מע"כ נ"י אבל בכ"ז אינו ענין לשבועה דהתם מיירי בקונם שחל על דבר מצוה כדתנן שם פ' ב' והא דלא מצי להדיר כל הכהנים הוא מטעם אחר שאין התרומה של הבעלים אלא טה"נ. אבל הגוף הוא של כהנים ואינו יכול לאסור עליהם. ודבר זה לא שייך בפה"ב ואם אמר קונם כהנים עלי אינו יכול ליתן פדה"ב לשום כהן. וצריך ליתן לחברו חמש סלעים במתנה וחברו יפדה את הבן] אמנם אם עבר ופדה בכהן אחר מה שעשה עשוי. אפי' לשיטת הגהת מרדכי דהמוכר וכדומה אם נשבע שלא יעשה אם עביד לא מהני. מכ"מ שאני פדה"ב דהכהן שקיבל משלו קיבל וכדאיתא בכתובות (ק"ב) דמשועבד ליה מדאורייתא. ואפי' נטל בע"כ פסק הרמב"ם ה' תרומות פ' י"ב הט"ו ואם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהם כו' וטה"נ אינו ממון אלא שבזה חולקים התוס' חולין (קל"א) בד"ה יש דדבר שיש בו טה"נ לבעלים אם לקחו מוציאין מידו. והכי דעת הר"ן שם והיינו משום דס"ל דטה"נ ממון. אבל כאן שקיבל הכהן מדעת בעלים אפי' הוא אסור מחמת השבועה ליתן לו מכ"מ אם כבר קיבל הכהן ולא מיחה אינו גזל וזכה בשלו. ובעיקר מחלוקת הגהת מרדכי עם התוס' אם נשבע שלא לימכר ומכר נראה לי דלא כמו שהבין הסמ"ע סי' ר"ח טעם רבותינו התוס' דאם עביד מהני. וקשה טובא מכדי סברא הוא דכיון דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ומנלן לחלק בין איסור שבתורה לאיסור שבדה לעצמו. ותו ק' למאי נקטי התוס' בקושייתם לימא דא"ב אם גירש באיסור שבועה שנשבע שלא יגרש ולא הקשו לימא דא"ב אם מכר באיסור שבועה. אלא הא פשיטא להן דלכו"ע אם עביד מהני ולא משום זה הטעם דשאני איסור שבדה מלבו אלא משום דלמדנו מאיסור ריבית דמפורש בסוגיא דתמורה (ו') דמקראי למדנו דאם עביד מהני בין למ"ד דר"ק אינה יוצאה בדיינים בין למ"ד יוצאה בדיינים אינו אלא משום דניחי איהי בהדך ודוקא לדידי' אזהר רחמנא. ולא לבריה כדאיתא בב"ק (קי"ב) ומזה למדנו דמה דעביד מהני אפילו בכל איסור דעביד המזכה לחברו. ומכ"מ הזוכה לא אבד זכותו וק"ו מאיסור ריבית שגם הזוכה עביד איסור מכ"מ מה דעביד מהני. מכש"כ באיסור שבועה של