משיב דבר חלק ב קנא

מק"ו בפ"א דבכורות אם פטרו את של ישראל כו' הרי דבלא ק"ו הייתי דן שמחויבין להפריש חמש סלעים. ובלא פירש"י הייתי אומר דלא נצרכנו להק"ו אלא בשביל לוים. אבל כהנים דהפדיון שלהם פשיטא דפטורין וכהא דתנן בעירכין (כ"ח) רש"א הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם. והכי נמי תניא בספרי פ' קרח בפטר חמור באדם ובבהמה את שיש לך באדם יש לך בבהמה יצאו לוים שאין לך באדם אין לך בבהמה ולא תני כהנים ג"כ. אלא משום שהוא פשוט אחר שנוטל לעצמו וסתמא דספרי כר"ש דמתיר פט"ח בהנאה גם בלי פדיון. וא"כ אינו אלא חוב לכהן מש"ה כהן שנוטל לעצמו א"צ ראי' שפטור לפדות. ולא אמרינן שיהא מכ"מ צריך להפריש טלה ולפדות את החמור וליטול לעצמו ה"נ פדיון הבן לכו"ע אבל הרי רש"י והרא"ש לא ס"ל הכי אלא אפילו מי שפטור מן החוב מ"מ צריך להפריש וא"כ בלי ק"ו הייתי אומר דגם כהן צריך להפריש. אבל א"כ קשה ספק נמי אמאי א"צ להפריש שה בפט"ח לר"ש כדאיתא בבכורות (י"ב ב) דאליבא דר"ש א"צ בספק לפדות כלל. וכמ"ש התוס' שם (ט' ב) בד"ה לאפקועי דכמו שאינו נותן לכהן מספק כן אינו עורפו מספק. אלמא דאינו אלא חוב לכהן ואם אינו משלם מלוה זו הכתובה בתורה מחויב לעורפו. מש"ה כיון שאינו אלא ספק ופטור מן החוב אינו חייב לעורפו. וה"נ מבואר בחולין (קל"ד) בגר ספק א"צ להפריש פדה"ב כלל וה"ה פדיון פ"ח לר"ש. ורק אליבא דר"י דאוסרו בהנאה צריך להפריש מספק אלמא שאינו אלא כחוב בעלמא. וה"נ מוכח בב"מ (ק"ב) שמוכיח מפדה"ב דלאחר זמן פרעון חוב מוחזק הוא שפרע. ואי יש במצוה דפדה"ב חלות על הבכור איזה ענין שמצוה לפדותו אין ראי' מזה לשאר חוב הן אמת דהרי"ף ורא"ש הי' להם נוסחא אחרת ולא הביא ראי' מפדה"ב כלל אלא מברייתא דסתם מלוה שהוא שלשים יום. מכ"מ מנוסח רש"י ותוס' ההוכחה ברורה וגם הרי"ף לא משום זה הביא ברייתא אחרת אלא משום קושיית התוס' ועוד. הא מיהא מבואר שאין זה אלא חוב הכתובה בתורה. וא"כ יש לנו לתת טעם על הא דכהן שיש לו בן חלל צריך להפריש. ונראה שהוא משום דגם מי שנותן לכהן חמש סלעים אינו יוצא ידי פדיון זה החוב אלא במפרש שהוא משום פדה"ב או מחשבתו נכרת שהוא כן. וכדמוכח בסוגי' דכתובות (ק"ב א) ובתוס' ד"ה אמאי. אבל אם באמת הי' מגיע לכהן חמש סלעים זולת חוב של פדה"ב. ואח"כ נתן לו סתם חמש סלעים ודאי לא יצא אפי' רוצה לחשוב בדעתו שהוא משום פדה"ב והחוב הראשון יהא במקומו. והכהן ג"כ ירצה בכך מכ"מ בנו אינו פדוי וזהו דס"ד בסוגיא דכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן חמש סלעים ובנו אינו פדוי. פי' אפילו נתן לו אח"כ סתם אינו פדוי משום דאפשר שנתן על ההתחייבות. מעתה דבעינן שיהא ניכר שנותן משום פדה"ב. מש"ה בנוטל לעצמו אין הדבר ניכר אלא במפריש ואח"כ נוטלם. אבל כ"ז במי שחייב ליתן משא"כ בספק שאינו חייב כלל ממילא א"צ להפריש שהרי אינו חייב: ובזה שביארנו דאינו אלא חוב. ומכ"מ יש בזה מצוה לשלם בזמן שנתחייב כמו כל המצות שזריזין מקדימין למצות כמ"ש הרא"ש בסוף מס' בכורות. מי שנולד לו בן בכור וכו' ואחר שיהי' בן שלשים יום לא יאחר מצותו כמו שאמרו חכמים ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. והכי לשון המחבר סי' ש"ה סי"א שלא ישהה המצוה ולא משום שיום ל"א הוא מצוה הבא בזמנו יותר מיום ל"ב ואח"כ כמו במצות מילה שיום שמיני הוא מצוה בזמנו יותר מהימים שאח"כ. אבל בפדה"ב אינו כן שהרי לא כתיב אלא ופדויו מבן חודש תפדה לא נתמעט אלא לפני ל"י. אבל לאחר ל' לעולם זמנו הוא. וכ"כ בפשיטות הגאון רי"ט אלגזי בכורות (פ"א) מהא דשבת (קל"א) א' דאי מבן שמנת ימים ה"א למעוטי שביעי אבל משמיני ואילך זמנו הוא מש"ה כתיב וביום השמיני. מעתה בפדה"ב דלא כתיב אלא מבן חודש לא נתמעט אלא לפני ל"י אבל אח"כ לעולם זמנו הוא. ואע"ג שהקשה הגאון הנ"ל מהמכילתא דתניא דמדכתיב בעשור הי' מתמעט לפני עשור ולאחר עשור. וכן מדכתיב ביום השמיני לק"מ דודאי לשון בעשור וביום השמיני משמע דוקא זה היום וה"ה אי היה כתיב בפדה"ב ביום שהוא בן חודש תפדה הי' במשמע דמצותו דוקא באותו יום. אבל השתא דכתיב מבן חודש אינו במשמע אלא שיהא מבן חודש והלאה וכמו מבן שמנת ימים וזה ברור: אלא דקשה לשון התוס' מו"ק (ח' ב') בד"ה מפני ביטול פו"ר שכ' לענין סעודת ברית מילה בחוה"מ אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה. אבל סעודת פדה"ב צ"ע אם מותר לעשות בחוה"מ. ואין לומר הא זמנה קבוע תינח בזמנו שלב"ז איך יהא מותר. משמע דפדה"ב איכא זמנו ושלא בזמנו איברא כבר הקשה המג"א סי' תקס"ח סק"י על דבריהם במילה הא מצינו במילה ג"כ שלא בזמנו. ומה שמיישב המג"א דבמילה שהוא ערל לעולם הוי זמנו אבל פדה"ב כו' אינו אלא תימא שהרי מפורש בתוס' כיון שזמנו קבוע. אלמא דבמילה יש זמן קבוע אלא בלא ספק שיש בתוס' שבוש בדפוס כמו שמצוי הרבה במס' מו"ק. והכי צ"ל אבל סעודת פדה"ב צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר בהא זמנה קבוע. ותו תינח בזמנו כו' וקאי על מצות מילה וכמ"ש דבפדה"ב לא שייך זמנו כלל ובמילה איכא זמנו קבוע בשמיני. אחר שביארנו כ"ז נשוב לגוף שאלת מע"כ נ"י מדוע נהגו שלא לעשות פדה"ב בלילה. הן בליל ל"א כ' הגאון נו"ב הטעם משום דלפעמים לא כלו כ"ט י"ב תשצ"ג. אבל אם היה ל"א בשבת ונפדה ביום ל"ב אמאי לא יהא נפדה בלילה אפילו אם אינו ת"צ. ומשום זריזין מקדימין למצות וקושיא גדולה היא. ואוסיף קמחא דעיקר מש"כ הב"ח וש"ך בשם יראים לתלות ברגעים אינו אלא תימא. וא"כ גם לענין חליצה אם מת הולד וכן לענין אבלות יהא תלוי אם כלו כ"ט יום י"ב תשצ"ג שהרי דין נפל מפדה"ב אתיא כידוע בשבת (קל"א) וזה לא שמענו וכבר דחה המג"א בסי' של"ט אבל לא ביאר דעת היראים אשר במח"כ הב"ח והש"ך מעולם לא עלה עה"ד לתלות דינים ברגעים כאלה. אבל ז"ל היראים סי' שנ"ג וטעם דכתיב מבן חודש תפדה והיינו ל' יום דכל חודש דקרא בחודש לבנה מיירי דחודש משמע דבר המתחדש והיינו לבנה. וכתיב החודש הזה לכם כזה ראה וקדש ואיזה דבר שפעמים רואה ופעמים אינו רואה הוי אומר זה לבנה וכל חודש סתום ילמד מן המפורש וכל חודש לבנה קבלנו מר"ג דאינו פחותה מכ"ט יום ומחצה וב' ידות שעה וע"ג חלקים וצריך שיהא החודש שלם מעל"ע דאמרינן בנדה פ' יו"ד שבן ושבבת מעל"ע ואמר למאי הילכתא לערכין מבן חודש. וכאשר אמרו חכמים מה בן חודש דערכין מעל"ע כן אמרו בן חודש דפדיון מעל"ע עכ"ל. אין הכונה שחושבין בערכין ובבכור רגעים. דאאל"כ דאי איתא מאי בעינן הלכתא דבן חודש מעל"ע הלא חודש משמע כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים לא פחות ולא יותר. וגם פי' מעל"ע בכל מקום אין הפי' הכי אלא כונת היראים לבאר מנלן דחודש דקרא הוא ל' יום דילמא הוא כ"ט יום כחודש חסר. ע"ז ביאר דהחודש הזה ודאי הוא יותר מכ"ט יום אלא נכנס ליום השלשים. וממילא נגרר סוף היום אחר תחלת היום. וכדאי' ברה"ש (כ') צריך שיהא לילה ויום מן החודש ויליף מקראי ומזה למדנו דסתם חודש בכה"ת הוא ל' יום אבל אינו נוגע לדין ח"ו: אגב הנני לבאר עוד דברי רבינו היראים. מש"כ וצריך שיהא החודש שלם מעל"ע כו' היינו משעה לשעה ואם נולד בחצי יום לא נגמר זמן חיוב פדיונו אלא ביום ל"א בחצי היום. וגם זה הוא דבר חדש ונ"מ לכמה גופי תורה לענין חליצה ואבילות. ובשארי פוסקים ראשונים לא שמענו ולא ראינו ל' יום משעה לשעה. אלא כמו שמנה ימי מילה שאינו משעה לשעה. ולכאורה ע"כ לא זהו כוונת היראים דהנה באמת לא נזכר בנדה (מ"ח) מעל"ע בחודש דערכין אלא בשנים דערכין ופרש"י שם מעל"ע מיום ליום. ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב רה"ש ואם נפרש דעת היראים כפרש"י בערכין (י"ח ב) מעל"ע אותו יום ואותו שעה לשנה הבאה. וכבר ביארנו בהעמק שאלה שאילתא קט"ז אות ב' שהוא מחלוקות הראשונים והדברים ארוכים מאד. ונימא דדעת היראים דבעינן בשנים משעה לשעה וה"ה לענין חודש. אבל א"כ קשה טובא דהנה בנדה שם פרש"י בד"ה לערכין דנ"ל מדכתיב ומעלה גבי שנת ששים משמעו שנתו שלו ולא של מנין עולם. ואע"ג שלא נזכר דרשה דומעלה אלא לענין דשנת חמש ושנת עשרים וששים כלמטה הימנו במשנה ערכין (י"ח). מכ"מ העלה רש"י דגם זה נפ"ל מומעלה שיהא כל השנה למטה הימנו והיינו שנתו שלו ולא של מנין עולם אבל לפרש"י דערכין מעל"ע היינו משעה לשעה. באמת לא פרש"י דנפ"ל מדכתיב ומעלה דמזה לא למדנו שעות אלא נ"ל שנה משנה דבתי ערי חומה כמש"כ