משיב דבר חלק ב קמז

יסמוך ביו"ט מש"ה השיב הלל לזבחי שלמים הבאתיה. פי' וא"כ הקדשתיה מאתמול וסמכתי עלי' כבר הא מיהא דחשש גו"ע אינו קרוב לחשש הנאה כ"ש. וא"כ מאי מקשו התוס' מבכור. הא ל"ק דודאי פשיטא להתוס' דחששו גם לקדש"ק שהרי אין מקדישין סתם דמיירי אפילו בקדשי מזבח. ותדע שהרי רבא יישב משום דנראה כמטיל מום בקדשים וזה אינו אסור אלא בקדשי מזבח כמש"כ התוס' בפי' בד"ה ונשחטי'. ונכלל באיסור אין מקדישין אפי' שלמים הרי דחשו משום איסור הנאה דק"ק דאסור מה"ת מיהת. או אף יש לחוש לגו"ע בזמן רב. ולא דמי להקדיש ביום א' לפני זמן הקרבה: נחזור לענין דאפשר הי' לדחות הראי' מהא דשרי לאבד קדשים בידים אם הוקדשו ע"מ לאבד. לשריפת הקארעקטין שאין חשש שיעבור ישראל איסור מה"ת. אבל באמת אין בזה שום דיחוי לא מיבעי לדעת הרי"ף ורמב"ם וראב"ד פ"ח מה' ערכין דהמקדיש בזה"ז אפשר לפדות כפשטא דסוגיא דערכין א"כ אין החשש שמא יבא לידי מעילה ואיסור מה"ת שהרי אפשר לפדות אם הי' הקדש בה"ב וא"צ להמתין על מום. או אם הי' כבר בע"מ אלא ע"כ גם בלי חשש שרי לאבד בידים משום דהקדש בזה"ז הוקדשו לאיבוד וה"נ הקארעקטין. אפילו לשיטת התוס' ע"כ שאין הפי' שמותר לאבד בידים משום דלא ליתי לידי תקלה. אלא ה"ק לא הצריכו לעקר אלא משום דלא ליתי לידי תקלה. ולטעמייהו קיימי דאסור לפדות אם הקדיש בזה"ז משום קנסא. ומש"ה מפרשי הא דתניא ואם הקדיש כו' בזה"ז דוקא היינו דמש"ה דוקא בהמה תעקר כו' ולא לפדות אפילו יש בה מום. אבל ההיתר לעקור הוא אפילו הקדיש בזמן שבהמ"ק קיים ונחרב הבית תדע שהרי כתבו שם בזה"ל ועוד אי נפל בי' מומא הכא לא שרי אלא ע"י פדיון. ואי איתא דדעתייהו דלא שרי אלא בהקדיש בזה"ז דאסור לפדות. לימרו בפשיטות דלא שרי אלא משום שאין בהו היתר לעולם אפי' בפדיון. אלא ע"כ פשיטא להו דההיתר של עיקור הוא אפילו באופן שיש פדיון. ורק משום דבע"כ ילך הפדיון לאיבוד מש"ה אין נ"מ אם יאבד הפדיון או הבהמה עצמה. וכ"כ בבכורות (נ"ג א) בד"ה ואיזהו אבל מקדיש דאפי' נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק לי' מיבעי להשליך הדמים לאיבוד כו' וכ"כ הרא"ש שם. הא מיהא למדנו דלכ"ע שרי לאבד בידים אפילו אין חשש שיבא לידי איסור ואדרבה הא שכתבתי בפשיטות דכתבי קודש שניתנו ללמוד. ואח"כ בלו והולכים לאיבוד אסור לשרוף בידים אינו אלא לשיטת הרי"ף ורמב"ם וראב"ד דס"ל דהקדיש בזה"ז אין חובה לעקר אלא שרי לפדות. והא דתניא בהמה תעקר בהקדיש בזה"ז היינו משום דאז הוא דשרי לאבד בידים משום דמתחלה הקדישו לאיבוד. משא"כ המקדיש בזמן הבית ואע"ג שנחרב הבית אסור לאבד בידים. אבל לשיטת התוס' שהוכחנו דס"ל דאפילו הקדיש בזה"ב ונחרב הבית ג"כ שרי לאבד בידים. והיינו משום דבע"כ ילך לאיבוד ורק בכור אסור משום דאפשר לאכול במום משו"ה אסור להפסיד קדשים. א"כ כל כתבי הקודש רק שאין בהם אזכרות. אפילו בלו אחר שהי' בקדושתן רשאי לשרוף בידים כיון דבל"ז ילך לאיבוד. ואין להביא ראי' לשיטת התוס' מדאי' במגילה (כ"ו ב) ס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח ואפי' שונה הלכות. משמע דוקא ס"ת דא"א לאבד משום אזכרות משא"כ שארי ס"ק. הא ליתא דגם לשיטת התוס' קשה אפי' חומשין נמי אסור משום אזכרות. אלא ודאי הא דדייק הגמ' ס"ת הוא משום דבס"ת גונזין דוקא אצל ת"ח כו' משא"כ שאר כתבי קודש קוברים בקרקע אבל אסור לאבד בידים: ויש להביא ראי' לכאורה לשיטת התוס' מתרומה שהיא קדושה ואסור לאבד בידים. מכ"מ אם נטמאה ובל"ז ילך לאיבוד שרי לשרוף בידים. איברא לק"מ דתרומה טמאה מצוה ליהנות בשעת ביעורה כלשון הגמ' שבת (כ"ה) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי אמרה תורה בשעת ביעורה תהנה ממנה. ממילא כשם שמצוה לאכול תרומה טהורה כך מצוה ליהנות מתרומה טמאה. ובזה מיושב קושיית התוס' על פירש"י שכ' דמצוה לשרוף משום תקלה מדתנן בתמורה דתרומה טמאה בכלל הנשרפין שאסור בקבורה ולפירש"י שרי לקבור ג"כ. ולמש"כ ניחא דודאי קבורה אסור עפ"י דין שא"ת בשעת ביעורה תהני ממנה. אלא מכ"מ הי' מותר לזריעה ואין הנאה גדולה מזה אלא אסור משום תקלה. והכי מוכח משבת (י"ז ב) שגזרו על גידולי תרומה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה. מבואר דבל"ז הי' מותר לזרוע תרומה טמאה הא מיהא אין הוכחה מהא דשרי לאבד ולשרוף תרומה טמאה דמצותן בכך כי היכי דלהני מינה. אבל לשי' התוס' שאין מצוה ליהנות אלא היתר ודאי יש להוכיח דשרינן לשרוף תרומה טמאה. בשלמא אי נימא כמ"ש התוס' שם דמה"ת טעון שריפה מדאיקרי קודש ניחא אבל אי נימא שאינו אלא מדרבנן משום דדמיא לקודש שפיר קשה בשלמא קדשים שנטמאו מצוה מה"ת בקודש באש תשרף אבל תרומה מנלן דשרי לאבד בידים. אלא כמ"ש התוס' דכיון דבל"ז ילך לאיבוד לא שייך בהו תו בזיון קדשים דאיבוד בידים. וה"נ בלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות שרי לשרוף בידים ואחר דשרי מצוה נמי איכא כי היכא דלא יהי' נדרסין ברגלים ומתבזין: היוצא מכל זה דבלאי כתבי קודש שיש בהם אזכרות. ודאי חובה לגונזן באדמה ואסור לשרוף משום ל"ת. ובלאות כתבי קודש שאין בהם אזכרות תליא במחלוקת דלהרמב"ם וסיעתו לא התירו בהקדש לנעול לפניהם הדלת או לעבדינהו גיסטרא אי לא משום ל"ת. אלא משום דהקדיש בזה"ז ומתחלה הוקדשו לאבד ה"נ אסור לאבד בידים בלאות ספרים שנדפסו להשתמש בקדושתן. ולשי' התוס' דאפי' הקדיש בזה"ב ונחרב הבית שרי לנעול הדלת בפניהם וה"ה לאבד בידים אי לא משום אזהרה דל"ת. והוא משום דבל"ז ילך לאיבוד ואין בזה בזיון דהפסד קדשים ורק לעקר הפרסות ויתבזה ביותר לזמן מרובה אסור לאביי. ה"נ מותר לאבד בלאות ספרים אם אין בהם אזכרות. אבל כ"ז בבלאות שהוקדשו מתחלה כדי ללמוד בהם משא"כ הקארעקטין דמתחלה באו כדי לאבד לכ"ע שרי לאבד בידים. ובאמת אלו הי' אפשר להדפיס בלי קארעקטין הי' יותר טוב וכמו שאין מקדישין בזה"ז. אבל כמו שהתירו בית חשמונאי לכתוב את השם בשטרות משום צורך השעה כדאיתא בר"ה (י"ט) ה"נ כיון שא"א להדפיס בלי קארעקטין שרי משום עת לעשות לה' וגו'. ואח"כ שרי לאבד ולשרוף בידים לכ"ע ומצוה נמי איכא וראוי לעשות אותו יום יו"ט כשם שעשו יו"ט בשעה שזכו שלא יהי' האזכרות של שטרות מוטלים באשפה כך נראה לי העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודה ברלין. סימן פא ב"ה א' ח' שבט תרמה וואלאזין כבוד ידיד ה' וידי"נ הרב המאוה"ג וכו' כש"ת מי מישל שמואל שפירא נ"י מכתבו מיום ב"ך טבת הגיעני במועדו. והנני להשיב לפי קוצר דעתי: ע"ד בית העשוי כמין צריף היינו שהכותלים משופעים וגגו וקירותיו אחד פשיטא שפטור ממזוזה כיון דקיי"ל דאינו סוכה משום שפוע אהלים לאו כאהלים. מכש"כ לענין מזוזה דבעינן דירת קבע לכ"ע. וכל שאין לה גג בפ"ע אין נאה לדירה כפרש"י בסוכה (ז' ב) כי איבעי לן בשגבוה דופן טפח דכשר לסוכה אם חייב במזוזה ונראה לי דמכ"מ פטור כ"ז שאין הכותלים גבוה עשרה. דגבהות טפח אינו מועיל אלא שלא יהי' שיפועי אהלים כיון דניכר בזה הגג וכותליו. אבל לענין שאינו דירה לא מועיל גבהות טפח ולא תקשה א"כ אמאי תניא ומודה ר"א שאם הגביהה מן הקרקע טפח. והרי אביי ס"ל דר"א בעי דירת קבע ובאמת ע"כ לא ממשנה זו לבד הוכיח דר"א ס"ל ד"ק בעינן שהרי אנן קיי"ל סוכה ד"ע. ומכ"מ סוכה עשוי' כמין צריף פסול משום דשפועי אהלים לאו כאוהלים דמי. וכבר עמדו ע"ז הראשונים מפרשי הרי"ף ע"ש וצ"ל דאביי למד ממק"א דר"א ס"ל הכי. וביארנו דעיקר למד אביי דב"ש ור"א ס"ל דירת קבע מהא דס"ל הא דכתיב חג הסוכות תעשה שבעת ימים שאין עושין סוכה בחוה"מ. והיינו סוכה לשם חג של שבעה כדאי' שם (כ"ז ב) [וראוי לדעת דהא דאי' לפנינו עשה סוכה הראוי' לשבעה הוא טה"ד וצ"ל כפי הנוסח שבפירש"י עשה סוכה