משיב דבר חלק ב קמו

דקדוש מרחם ס"ל לרבנן דרי"ש דמצוה להקדיש בפה וכן בשעיר חטאת דיוה"כ דהגורל קובעו מכ"מ תנן ואומר חטאת לה' מש"ה גם באזכרות דס"ת חובה לקדש בפה שיהא נגמר ונקבע הקדושה ביותר. אבל אם זה מעכב ממש אין הדבר ברור כ"כ ואכ"מ. הא מיהא פשיט דמכ"מ אפילו לא קידש בפה חל על האזכרה קדושה שיהא המוחק לוקה משום ל"ת אפילו הקארעקטין של שארי ספרים שאין בהם אזכרות מכ"מ ה"ז בכלל כתבי קודש שאסור לשורפן ולאבדן כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת פ"ו: איברא עד שאנו חוקרים על הקארעקטין שכבר נדפסו נקום ונצווח כמו כן על סתירת אותיות של שם שנסדרו ביד המסדר וה"ז כמו מוחק כמש"כ בהגהת רמ"א או"ח סי' ש"מ לענין שבת דאסור לשבור עוגה שיש בה אותיות משום מוחק. והרבה חקרו האחרונים בפתיחת ספר שרשום אותיות על הדפין. ומכש"כ לענין איסור דלא תעשון כן דסותר ה"ז כמוחק. ונהי דלענין שבת יש מקום להקל בכ"ז לפי דעת הערוך וסיעתו דפ"ר דלא ניחא ליה שרי בשבת. וביארנו בהע"ש סי' ק"ה דגאוני קמאי קיימי בהאי שיטתא אבל זה אינו רק באיסור שבת משא"כ בשאר איסורין אע"ג דדבר שא"מ שרי בכל איסורי תורה מכ"מ פ"ר דלא ניחא לי' לא קיי"ל כר"ש דמתיר גם בשאר איסורין. ולזה כיון השאלתות שהביא התוס' שבת (ק"י ב). הא מיהא קשה האיך פשוט להיתר סתירת אותיות של סידור האזכרות: אלא עיקר ההיתר משום דאע"ג דסתמא לשם קדושה קאי מכ"מ אם כיון בפירוש שלא לקדש ודאי אין בהם קדושת אזכרה וכמ"ש הרמב"ם שם דמש"ה ס"ת שכתבו מין ישרף עם האזכרות מפני שלא כתבו לשמו אלא שמעלה בדעתו שזה כשאר הדברים כו' וממילא במקום שיותר טוב שלא לקדש השם אין בסתמא לשמה וכמו במצות למ"ד שא"צ כוונה מ"מ אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא י"ח. וה"ה במקום שיותר טוב שלא לצאת י"ח מצוה מחמת איזה טעם בסתמא ג"כ לא יצא. וכמש"כ בהע"ש סי' קנ"ד להכריח כ"ז מפסק השו"ע דקיי"ל כאבוה דשמואל דכפאו ואכל מצה יצא. וא"כ קשה הא דאיתא בפסחים (קט"ו) באכל חזרת לפני מצה צריך לברך על החזרת שאחר מצה. והקשו התוס' מהא דכפאו ואכל מצה יצא ויישבו דפליגי על אבוה דשמואל. אבל אנן דקיי"ל כאבוה דשמואל צ"ל דכיון דיותר טוב שלא לצאת במצות מרור לפני מצות מצה הוי כמו שפי' שאוכל שלא לשם מצוה. וה"נ בקנין דסתם חצירו ש"א קונה שלא מדעתו ומכ"מ כיון שאי מכוין שלא לקנות לא קני מש"ה אפילו בסתם במקום איסורא אי' במס' ב"מ (צ"ו ב) דאיסורא לא ניחא לי' דליקני. וה"נ לענין קדושת אזכרה מש"ה אע"ג דבחומשים וסידורים הנדפסים טוב שיהי' האזכרות קדושים כדי שיועיל ללימוד ולתפלה כדמוכח ממעשה רבא דר"ח דהוי מקדש גם יותר מן הדין כדי שיועיל לקריאת בני בי רב. ומש"ה הקפידה תורה בס"ת של המלך שיהיה נכתב ע"י כהנים הלוים היינו ת"ח כדי שיועיל יותר לתכלית המוסר. מש"ה גם בסתמא יש בהם קדושה. אבל הסידור שאין עומד לקריאה ולימוד יותר טוב שלא לקדש. ומש"ה גם בסתמא לא מיקדשי האזכרות ומזה הטעם אין אזהרה על שריפת האזכרה של הקארעקטין שמתחלה לא נדפסו כדי ללמוד בהם: ועדיין היה מקום לומר דיש בהם איסור מיהא כמו כתבי קודש דאפילו לא כתבו לשמה אסור לאבד. וכמש"כ הרמב"ם ה' ס"ת פ"ו דס"ת שכתב מין הוי כחומש מן החומשין וא"כ נהי שהתירו חז"ל לשרוף ספרי המינין. וגם צוו ע"ז כדי שלא להניח להם ולפעולתם שם וזכרון בישראל מכ"מ בל"ז איסור ג"כ איכא מיהא לאבד בידים דברים שבקדושה: אבל נראה דזה האיסור אינו אלא כשנכתבו ע"מ שיהי' קיימין להשתמש בקדושתן משא"כ אם מתחלה באו ע"מ לאבדם שאין בזה איסור כלל. וכהא דתניא בע"ז (י"ג) אין מקדישין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים ה"ז תעקר ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאלי'. ומקשה התם אמאי לא נעקר בנישור פרסות מן הארכובה ולמטה ומשני אמר אביי משום בזיון קדשים ומקשה תו ולישווינהו גיסטרא ופירש"י דבהא ליכא משום בזיון קדשים דמתה מהר ומשני דאסור משום לא תעשון. ולכאורה קשה מאי מקשה ולישווי גיסטרא אכתי הוי איבוד קדשים אפילו בלא אזהרה דל"ת אסור כמו כתבי קדש. ובאמת היינו הך דבזיון קדשים אלא שאין הבזיון גדול כמו נשירת הפרסות דלא מתה מהר והולכת בשוק ומתבזה לזמן מרובה. אבל ודאי המאבד קדשים היינו מבזה ומש"ה כתב הרא"ש במס' ע"ז פ"א סי"ג דגם נועל דלת בפניה כו' הוי בזיון קדשים וכמ"ש בפ"ח שם דודאי הכי הוא דכבוד קדשים הוא להחיותן ולפרנסן וכדתנן במעילה פ"ג דולד קדשים ואחרים מתנדבים כן. ופי' התוס' והרמב"ם שמתנדבין לפרנס הולדות שלא ימותו ומסוגיא זו דע"ז שם יש ללמוד ג"כ כמ"ש הרא"ש דבנעילת דלת הוי ג"כ בזיון קדשים מדמקשה בפשיטות ולישווי גיסטרא דבזה ודאי יש איזה בזיון בידים אלא ודאי מדמותר לנעול דלת משום דלא הוי בזיון גדול ושרי ה"נ לשווי גיסטרא דהוי נמי בזיון מעט. ומשני דבזה יש אזהרה דל"ת. איברא לא מצינו שהתירו לעשות בזיון קטון בדברים שבקדושה אלא בהקדיש בזה"ז שמתחלה נתקדש ע"מ לאבד ושלא להשתמש בקדושתן אבל אם הקדיש בזמן הבית ונחרב הבית אסור להכניס לכיפה ולנעול דלת בפני' ג"כ, ובאמת הי' נראה בזה ליישב הטעם שלא מצינו זה ההיתר בבכור לנעול דלת בפניו. משום דקדושתו מרחם ואינו תלוי בדעת בעליו מש"ה אסור לאבד בידים אפילו במקום שאפשר לבא לידי מכשול. ומזה הטעם בארנו בהע"ש סי' ך' הא דבהקדש בזה"ז פשיט דשרי לכתחלה להחליף ולחלל על ש"פ כמבואר במס' ערכין (כ"ט) והכי פסק הרמב"ם בה' ערכין פ"ח ובמע"ש כ' הת"י יומא (ט') בכמה הוכחות דאסור לחלל על פחות משווין. וכן הרמב"ם נסתפק בזה. ולדברינו מיושב שפיר דבאמת הוי בזיון קדשים כדאיתא בירושלמי מע"ש פ"ד ר"ש ברבי הוי מקפיד על אילין דרומאי דהוי מזלזלין בה. מש"ה בהקדש דמתחלה הוקדשו לאבד שרי משא"כ מע"ש דהרמנא דרחמנא נינהו. וה"נ בנ"ד דוקא כתבי קודש שניתנו ללימוד אע"ג דנכשלין בבלאתן מכ"מ אסור לאבדם ולשורפם בידים משום בזיון כתבי קודש. אבל הקארעקטין דמתחלה נדפסו לאיבוד אינן אלא כמו שטרות שכתבו בהן אזכרה קודם תקנת יוחנן כה"ג שודאי לא נזהרו מלשרוף לאחר פרעון. ומזה הטעם שמתחלה נכתב ע"ד כן ה"נ שרי לשרוף בידים הקארעקטין ומצוה נמי למעבד הכי כי היכא דלא ליתי לידי תקלה של בזיון גדול שיהיו מוטלים באשפה וגוים יתעללו בהם והוי כמו משל דר"מ בסנהדרין (מ"ו) על המקרא כי קללת אלהים תלוי משל למה"ד כו' כל הרואה כו' ה"נ צורת האזכרה וכתבי קודש של החומשים דומה לאזכרה וכתבים של הקארעקטין. וכל הרואה צורת האזכרה וכתבי קודש מתבזה כו' ע"כ אחרי שאין בהם אזהרה דל"ת משום דלא נתקדשו מעולם כמ"ש שרי ומצוה לשרוף בידים וכמו בהקדש בזה"ז דהוי שרי לעשות גיסטרא בידים אי לא הוי אסור משום לא תעשון. ואין לדחות ולומר דדוקא בהקדשות התירו לעשות בזיון האבוד משום שלא יבא ישראל לידי תקלה בידים כמ"ש התוס' בד"ה נועל אין לתמוה על בכור בזה"ז אמאי לא הצריכו לנעול דלת שלא יבא לידי תקלה ואפשר דעיקר ההיתר בשארי קדשים ג"כ אינו אלא משום הכי וכ"ת א"כ מאי מקשו מבכור שאינו אלא קדשים קלים ואין בהם מעילה. ואע"ג דעדיין יש לחוש משום גיזה ועבודה דבאזהרה מכ"מ הי' מקום לומר דדוקא משום איסור הנאה כ"ש חששו ולא לאיסור גו"ע שאינו מצוי כ"כ. תדע דתניא בפ' אלו דברים אמרו על הלל מעולם לא מעל אדם בעולתו אלא מביא לעזרה ומקדשו משמע דוקא עולה הוי עביד הכי ולא שלמים והכי נראה מדאי' פ' שואל אר"י מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ברגל וקשה לי אמאי לא קאמר כמו כן עולת ראיתו דשרי להקדיש ברגל,. אלא צ"ל דעולת ראי' פשיטא דשרי להקדיש ברגל שהרי אסור להקדיש לפני הרגל. משש"כ הני דשרי להקדיש בערב שבת ועיו"ט. מכ"מ אם לא הקדיש שרי להקדיש בשבת ורגל. ובזה מיושב עוד הא דאי' ביצה (כ') ת"ר מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עלי' ביו"ט חברו עליו וכו' א"ל נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה כו' עד כל מי שרוצה לסמוך יבוא ויסמוך. ותמה עלה הגאון טורי אבן בחגיגה מה ענין סמיכה למחלוקת דמביאין עולת ראי' ביו"ט. אבל באמת בימי הלל עוד לא הי' מחלוקת דעולות שהרי בפירוש איתא בשבת (ט"ו) דלא נחלקו שמאי והלל אלא בג' דברים והא דנחלקו בסמיכה הוא פלוגתא דרבוותא קמאי אלא עיקר הקפד תלמידי שמאי היה משום שידעו דהלל אינו מקדיש עולה ביום הקודם. וא"כ ע"כ יסמוך