משיב דבר חלק ב קמה

דהא ודאי דמקצת השם חמור מכולו שם כמבואר לענין תולין דקיי"ל חולין כולו ולא מקצתו וקסבר המ"צ דהכתובה על המטלית כחוץ לשיטה דמי וגרע עוד דבאמת לא נזכר איסור חוץ לשיטה בגמ' אלא התוס' במנחות (ד"ל) ד"ה שלשה כתבו בשם ר"ת דשם צריך להיות כולו בתוך הדף. וכ"כ הרמב"ם ומש"ה כ' במ"צ דמטלית הוא יותר נראה כתלי' מחוץ לשיטה. והביא עוד ראי' מגט שפוסלין על קלף הדבוק היינו משום שהוא דומה לחוץ לשיטה. ומכ"מ נראה לי שהיה לו יסוד מסוגית הגמ' והיינו מדתניא במנחות שם. רשב"א משום ר"מ א' אין כותבין את השם כו' כיצד עושה מסלק את היריעה כולו וגונזה ואמאי לא נקדור איזה תיבות ולעשות טלאי ולכתוב עליו את השם ג"כ והרי רשב"א משום ר"מ א' דעושין מטלית כדתניא במ"ס פרק ב'. אלא ודאי משום דר"מ לטעמיה שאין תולין את השם מש"ה אין כותבין את השם ע"ג טלאי ממילא לדידן דקיי"ל תולין את השם ה"נ דכותבין את השם כולו ע"ג טלאי ולא מקצתו [וראיתי גאון זמנינו בס' באר יצחק סי' כ"ב הביא מכאן ראי' לחינוך ב"י וכ' וזה אין סברא לומר כו' ולדידן דכותבין השם על מקום המחק ע"כ כותבין השם על הטלאי דמנ"ל ואפושי פלוגתא לא מפשינן באמת לפי דעתו שתלוי במחק שפיר כ' דמנ"ל הא. אבל המ"צ דמה הא לתולין והיינו הך] איברא גם זה החידוש לדמות מטלית לתלי' קשה להעלות מדעתנו. ויותר י"ל דכמו דפליגי בזה גופא גמ' דילן עם המ"ס פ"ה דשם תני' רשב"א אומר משום ר"מ אין כותבין כו' רחבע"א גונז את היריעה מבו' דלר"מ יש תקנה דהיינו מטלית ולזה כוונו התוס' סד"ה ר' יוסי א' דע"כ אליבא דר"מ פליגי כו' וחסר בלשון התוס' מעתה י"ל דפליגי בעיקר דין מטלית דתני במ"ס פ"ב דרשב"א משום ר"מ מתיר מטלית ות"ק אוסר. ולפי גמ' דילן מוחלפת השיטה דר"מ אוסר מטלית. ובזה מתיישב עיקר היתר של מטלית שאין לו יסוד עפ"י מ"ס. וכבר תמה עלה הגאון ח"ס ז"ל ומה שתלה מהרי"ק בירושלמי דתניא דתולין במטלית מבואר שיטת הרמב"ם דקאי בתפלין והוא הלמ"מ בודאי. אבל לדברינו הוא משום דלפי ש"ס דילן ס"ל לרשב"א אליבא דר"מ שאין כותבין ע"ג מטלית. וע"כ ת"ק אית לי' כותבין והכי קיי"ל. ויכולני עוד ליישב הענין בא"א דהמחלוקת במ"ס פ"ב דת"ק אוסר מטלית ור"מ מתיר במקומה קיימא. ות"ק הוא ר' יהודה דס"ל שהדבק והתפירה אינו עושה לגוש אחד ולטעמי' במס' נגעים פ"י לענין פסיקא שנפסקה וקשרה אי מטמא בנגעים. ולטעמי' קאי בשבת (צ"ח ב) דקאמר לר' נחמי' הא דכתיב תמים דליתי שלמים ולא ליתי דנסרא. ור' יהודה לטעמיה לא מצי מדריש הכי דפשיטא גם בלא תמים שלא מהני דבק. ובזה קיי"ל כת"ק בנגעים וא"כ קיי"ל כר"מ דעושין מטלית. אבל כ"ז מיירי בקלף עד שלא נכתב והי' בה נקב ס"ל שפיר לר"מ דעושין בה מטלית וכותבין עלי'. אבל אם כבר נכתב איזה תיבות ביריעה ונתקדשה זו החתיכה בקדושת היריעה שיש בה פ"ה אותיות. ואי נקדור איזה תיבות לעשות טלאי יהי' הורדה בחתיכה זו מקדושתה. ואע"ג שגם עתה יגנזו את היריעה אינו דומה קדושת יריעה מקדושת חתיכה של ג' וד' תיבות ומש"ה א' גונז את היריעה כולה. ואע"ג דא"כ הוא מוריד את היריעה ממעלתה שהיתה מדובקת עם כל התורה הא לא איכפת לן שהרי לפי שהיא כעת אינה ראוי' לכך להיות דבוקה ואין הדבק טוב. והייתי אומר לפי זה דודאי כך דעת תלמוד דילן שלא נזכר היתר קליפה ולא קדירה והיינו משום דאסור להוריד חתיכה זו שקולף או קודר מקדושתה. ולפי זה אזיל הוכחת מהרי"ק ממה שראה ס"ת של קדמונים והי' בה טלאים הרבה ול"ק מידי דאותה ס"ת הי' מתחלה מנוקבת ועשו טלאים. וכן אם עבר הסופר וקדר ועשה מה שעשה שלא ע"פ דין כשר אבל לכתחילה אסור לקלוף וגם לקדור איזה כתב. אבל מה נעשה וכבר נהגו להקל ומצאתי מקום לומר דתליא במחלוקת ר"מ ור' יוסי ספ"א דפסחים אי שורפין תרומה טמאה עם הטהורה. והנה בדעת ר"מ שאמר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טמאה כו' יש מחלוקת בגמ' אי למד מדברי ר"ת סה"כ. וס"ל לר"מ דכיון שסוף התרומה לישרף לא איכפת לן בשמירתה כלל וה"ז דומה לכבר נטמאה ולא משום פסידא כ"ד שהרי בבהמ"ק ששרפו בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באה"ט ושם לא הי' שייך פסידא בעצי הקדש אלא שזה היתר פשוט ולפי זה בקדושת החתיכה שבתוך כלל הידיעה דודאי אסור לקדור יוציא ש"ש לבטלה אלמא דבעינן מיהו דבור ממש. ואפי' בכור בלי שום צורך ותיקון למעטה מקדושתה אפשר דאפי' לצורך תקון היריעה או פסידא דכתיבת יריעה ג"כ אסור ולא דמי לתרומה טהורה שסופה לישרף כמו טמאה. אבל למ"ד דר"מ למד מדברי ר' יהושע שאמר אם יכול להציל רביעית בטהרה יציל ואם לאו יטמאנה ביד משום הפסד חולין. ונחלקו ר' יוסי ור"מ אם חוששין להפסד מועט דעצים ג"כ או דוקא להפסד מרובה חששו ומעתה הרי דודאי אסור לטמאות את התרומה כ"ז שהיא טהורה אע"ג שסופה לישרף. אלא משום פסידא דעצים שרי. וה"נ אע"ג דאסור בחנם לקדור החתיכה מכלל היריעה מכ"מ משום פסידא דיריעה שרי וא"כ בזה פליגי תלמוד דילן עם המ"ס אליבי' דר"מ. ואנן קיי"ל כר' יוסי ודאי שרי לקדור ולקלוף כדי לתקן היריעה והא דלא תני בברייתא ניחא שפיר דודאי אינו מותר אלא מצד הדוחק. אבל אם אפשר לתלות או למחוק או לגרור עדיף ואסור לקדור ולקלוף ולהוריד מקדושה: היוצא מכל זה דלא מיבעיא דפסק שו"ת חינוך ב"י איני רואה להלכה ואפי' פסק מעיל צדקה אין לו יסוד. ואם כי קטנתי לחלוק על פסק הגאונים ז"ל מכ"מ אחר שראינו שהגאון רע"א ז"ל הביא בשם שו"ת גן המלך דאפילו מקצת השם כשר לכתוב על הטלאי אלא שאסר לכתחלה מט"א אין לנו לפקפק ע"ז. ומכש"כ אם כבר נכתב. ח"ו לפסול ולגנוז את היריעה ולהורידה מקדושתה בלי יסוד חזק וגם לא נזכר בראשונים ז"ל. איברא לענין לכתחילה כ' הגאון הנ"ל בדרך עצה שאין לכתוב מקצת השם על הטלאי שמא יתפרד ויהי' תעשה ולא מן העשוי. ובאשר גוף הספר אין בידי אין לי לסתור אע"ג דיש לו פרכא חדא דתעשה ולא מן העשוי לא שייך אלא אם מתחלה נעשה שלא בהכשר. אבל אם אח"כ נתקלקל לא איכפת לן כמ"ש המג"א בה"צ ובסי' תרכ"ו. ותו דעיקר פסול תעשה ולא מן העשוי בס"ת לא נתבאר בגמ' ולפי פירש"י בסוכה (ל"ג) לא שייך זה הפסול אלא בציצית ובסוכה דכתיב בהו תעשה אלא שקשה מדאיתא במנחות לענין מזוזה תעשה ולא מן העשוי וביארתי בזה בשאילתות סי' קמ"ה ויותר אין להאריך הנני העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודה ברלין סימן פ בעזה"י אדר שנת תר"מ ווילנא. ע"ד הקארעקטין בבית הדפוס אשר רובי עלים מושלכים לאשפה וגם דורסים עליהם. וגוים מתעוללים בהם בבית המטבחים שלהם וכדומה אי מותר לשורפם ולאבדם בידים: ולכאורה לא מיבעי החומשים והסידורים שיש בהם אזכרות והמאבד ושורף לוקה משום לא תעשון. ואע"ג דבשעת הדפסה לא נתקדשו בפירוש ולענין הכשר סת"מ בעינן שיקדש בפה כמבואר ביו"ד סי' רע"ו. מכ"מ גם סתמא בקדושה קיימי דדמי לעוסק באותו ענין דקיי"ל כר' יוסי לענין מע"ש וקידושי אשה דהוי כמו שפירש. ומש"ה אין המנהג לקרא חלה בשם ולומר תהוי חלה אלא משום דהאשה מברכת והוי עוסקת בענין וממילא מקדשא והא דאסור לקרוא בס"ת עד שיפרש הקדושה בפה גם בכלל הס"ת גם בקדושת האזכרה היינו משום דמכ"מ הקדושה מיקבע יותר בשעה שמפרש בפה. ומזה הטעם תנן בתרומה וחלה כ"פ וקורא שם וכבר ביארתי בהע"ש סי' ע"ג אות ג' דבשעה שמקיימין המצוה כהלכתה שהכהנים אוכלים התרומה ודאי המצוה לקרא שם בפה ולומר תהוי תרומה או חלה משא"כ בשעה שההכרח לשרוף התרומה יותר טוב שלא להקדיש ביותר אלא כדי לצאת י"ח ומש"ה א"צ לקרוא שם וביארנו דבזה מדויק לשון המשנה בפסחים פ"ד המפריש חלה ביו"ט ש"פ רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה רי"א וכו' אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. ולא תנן מפרשתה וקורא לה שם אלא משום דלר"א שנאכלת שפיר קורא שם משא"כ לר"י שנשרפת יותר טוב להפריש לבד. והנה בקרבנות מזבח ג"כ אע"ג דמתקדש במחשבה כדאיתא בשבועות (כ"ו) מהא דכתיב כל נדיב לב עולות. מכ"מ אסור להקריב למזבח עד שיפרש בפה ה"ז עולה לה' כדתניא בת"כ ובנדרים (י') דצריך לומר קרבן תחלה כדי שלא