משיב דבר חלק ב קמב

דעיקר פרשה זו במעשר שני מיירי וכדתניא בספרי שם אין לי אלא במע"ש שבו דיבר הכתוב. ומע"ש עיקרו משום תלמוד ויראה כמ"ש התוס' קידושין (כ"ד א) וב"ב (כ"א) בשם הספרי גדול מע"ש שמביא לידי תלמוד ויראה. והיינו משום ששוהא בירושלים עד שיאכל מעשרו ועודנו בירושלים יושב ולומד ושומע מוסר ויראת שמים ומי שאינו יכול לישב בירושלים כל משך שמעשרותיו בידו אזי מחלק מעשרו לעמלי תורה בירושלים ומש"ה נהגו הסוחרים שאין יכולים לבלות מעשר כספים שלהם כדי שילמדו המה לתת לאחרים עמלי תורה. ובאמת אם אותו סוחר רוצה לפרוש עצמו לתורה איזה משך ולאכול מעשרו יחולו ברכות על ראשו. ואחר שכן נהגו ג"כ לקנות ספרים ללמוד בעצמו או להשאילם לאחרים. והוא קודם לאחרים כדין מע"ש שהמצוה שיאכל בעצמו בירושלים יותר משיחלק לאחרים מעתה מי שקונה ספרים במעשר כספים עפ"י אותו מנהג. יכול למוכרן לאחרים שהרי מע"ש ג"כ למ"ד ממון בעלים הם אפשר ליתנם במתנה ולמוכרם כדאי' במס' קידושין (נ"ד ב) וכמו קדשים קלים לריה"ג דאי' במס' פסחים (צ') דאפשר למכור. וכמו בכור בזה"ז שהוא ממון בעלים כדאיתא בב"ק (י"ב) ה"נ מע"ש למ"ד מ"ב הן. אלא דאנן קיי"ל כר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא וליתנהו בנתינה ומכירה. אבל מעשר כספים שאינו מפורש בתורה פשיטא דממון בעלים הם ואפשר למוכרם. אלא המכירה יהי' בזה האופן שהי' בידו היינו שיהא הלוקח מחויב להשאילן בשעה שלא יהי' נצרך לעצמו כמו מכירת מע"ש למ"ד ממון בעלים הן שהלוקח מחויב לאוכלם בירושלים כדין מע"ש והיינו שכתב הט"ז בסי' רמ"ט כשקונה בעדו ספרים צריך לכתוב עליו שהוא ממעשר למען ידעו בניו ולא יחזיקו להם עכ"ל. מבואר דשייך בהם ירושה שהרי שלהם הוא אלא שמחויבים להשאילם בשעה שאין הספר נדרש להם. שהרי עמ"כ הופרש מעשר כספים שיבאו לתלמוד על ידיהם. וה"נ בע"ח גובה חובו מספרים הללו בזה האופן שיהי' נוהג בהם דין מעשר להשאילן לכל מי שחפץ ללמוד בהן ואע"ג שבס' פ"ת הביא בשם משנת חכמים להסתפק בזה. כך דעתנו נוטה. הא מיהא אינו יכול בע"ח לגבות אותם הספרים שיהא שלו ממש. אבל כ"ז בנוהג לקנות ספרי תלמוד ופוסקים. משא"כ מי שמפריש מעות לקנות ס"ת אינו יוצא ידי מעשר כספים הללו. ומש"כ בבה"ג שיכול לעשות מצוה שאינו מחויב בה ולא מצוה שהוא מחויב בה. והוא מסוגיא דחגיגה (ח') שיכול להביא נו"נ ממע"ש ולא קרבן חובה. וא"כ הי' רשאי לקנות ס"ת ג"כ אבל כ"ז אינו אלא באופן שיגיע מזה המעשר לזה התכלית שהופרש מתחילה כמו מע"ש שמקריב בהם קרבנות שיאכל בירושלים. וה"נ מעשר כספים הניתן לצדקה יכול לצאת בהם הצדקה שאין עליו חובה ולא שהוא חובה. אבל לקנות אתרוג וכדומה ממע"ש ודאי לא שייך כלל למעשר אפילו אינו חובה. כמו אם יש לו כדי לצאת י"ח אלא שרוצה להשיג מהודר יותר ודאי אסור ממעכ"ס וה"ה לקנות ס"ת. ומי שנוהג כן ה"ז טועה ואינו יוצא מצות מעשר כספים כלל. ומכ"מ הרי המנהיג להפריש המעשר לעצמו וכסבורין שכך כשר לעשות והרי אין כופין ליתן מעשר כספים כדין. איך שהוא המעות שלו ממש וכן הס"ת וכדומה וממילא בע"ח גובה ממנה ואין בזה הורדה ושנוי מקדושתה ובכ"מ שתעמוד ה"ה בקדושתה אם לא שהקדיש ומסר לצבור אינה של בעלים עוד. אבל כ"ז שאין ידוע שכן אין ראי' ממה שהיא עומדת בהיכל ביהמ"ד שמסרה לרבים שהרי כך דרך ס"ת אפי' של יחיד להעמידה במקום קדוש והוי ככלים העשוין להשאיל ולהשכיר שבחזקת בעלים עומדין וה"נ הס"ת בחזקת בעלי' הראשונים עומדת ובע"ח גובה ממנה אע"ג שידוע שהיא נקנית ממעות מעשר כך דעתי הדלה נוטה וה' יאיר עינינו בתורתו ויעמידנו על קרן האמת והיא התכלית והחותמת כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן עו ב"ה א' ט"ז מ"ח תרל"ו וואלאזין. כבוד הרב המאוה"ג וכו' כש"ת מ' נתן נ"י האבד"ק חאלוי יע"א. מכתבו הגיעני שנית ע"ד הס"ת שנכתבה במעות מעשר וכתבתי בראשונה שאם לצאת ידי אסמכתא של הירושלמי כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. ודרשו מהונך כמראשית והיינו מעשר עני שכתוב בהו כבוד. היינו ומכבדו חונן אביון א"כ אינו יכול לעשות בהם שום דבר מצוה לעצמו רק ליתן לעניים אלא שרשות להשיג בהם איזה טה"נ וכבוד. ומע"כ הביא דברי שו"ת אחרונים שרשאי לעשות בהם שארי מצות. והוסיף להביא שיש מצות שחשובים הם מצדקה לעניים. מתחילה יש לדעת שעיקר מעכ"ס אינו חובה כמ"ש הט"ז סי' של"א אלא מנהג וכמ"ש בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' ע"ד ותלוי לפי מנהג הבריות או בדעת אותו אדם כשר. אם המנהג שיהא כמעשר עני ודאי אסור לעשות מהם מצוה אחרת אפילו היא גדולה מצדקה לעניים וכמו מעשר תבואה שניתן רק לעניים. וכך הי' בימי הר"מ מרוטנבורג וכתב בזה"ל שאסור לשנות לשום מצוה אחרת משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור כו' ולזה כיון מהרי"ל שהביא בהגהת הרמ"א סי' רמ"ט. ואין לעשות ממעשר שלו כו' רק יתנו לעניים. אך בימי האחרונים לא נהגו כן מש"ה כתבו האחרונים ז"ל שאפשר לעשות איזה מצוה ובבה"ג הסב דעת הגהת הרמ"א ז"ל ג"כ לכוונה אחרת. ואני בעניי כתבתי בחיבורי הע"ש סי' קל"ב שאפשר שיוצאים מידי אסמכתא זו דכבד את ה' מהונך וגו' גם בנרות לבהכ"נ דכתיב בהו באורים כבדו את ה' ומתרגמינן בפנסיא כמ"ש הרא"ש ה' יוהכ"פ. או אפי' שארי מצות דשייך בהם זה אלי ואנוהו גם זה מיקרי כבוד ה'. אבל אם עושה כן אינו ענין כלל וכלל למעשר עני: וא"כ הכותב ס"ת במעשר כספים אם הוא רוצה לצאת ידי מצות כתיבת ס"ת כמ"ש מעכ"ת שי'. ודאי היא שלו ממש שהרי אם אינה שלו אינו יוצא ידי מצות כתיבת ס"ת לעצמו. וא"כ בע"ח גובה בחובו כדין ס"ת כדתנן במסכת ביכורים פ"ג מי"ב. ובע"ח נוטלן בחובו ואשה בכתובתה כס"ת. ומעכ"ת ארכבה אתרי ריכשי כתב שהוא מקיים בזה מצוה גדולה דכתיבת ס"ת. וכ' שיש לה דין מ"ע שאין גובין ממנה. ממ"נ אם אינה שלו האיך יוצא בה במצות כתיבת ס"ת. ואיזה טובה עשה בזה לעניים וכי בעירו אין לעניים ס"ת לקרות. אלא הדבר ברור שלא נהג אותו האיש במעש"כ שלו כדין מ"ע אלא עשה בהם מצות כתיבת ס"ת. ואין נ"מ לדין אם יצא בזה אסמכתא דכבד את ה' מהונך או לא יצא. הא מיהא הוא כסבור שיצא וע"ד זו הוא מפריש מעשר. וא"כ הס"ת שלו לכל דבר בלי שום ספק אם לא שבפירוש הקדישה לצבור. וכמ"ש במכתב הראשון ואשר הביא דברי הנימוק"י במס' ב"מ שאפילו ספרים אין ליקח אותם בעד חוב אינו ענין לדברינו שם מיירי לענין סידור שמניחין חיי הנפש. וכן ספרים ההכרחיים לת"ח היינו חייו וכלשון דאי' במס' מכות (י') תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנא' וחי עביד מידי דתהוי לי' חיותא. ובזה"ז ספרי ת"ח המה רבותיו וחיותא דידי'. אבל רק המוכרחים ללמודו ובזה פליגי הפוסקים וכ"ז אינו ענין לס"ת וכש"כ לאחר מותו: והנה יש נוהגים במעשר כספים לקנות ספרים בהם לעצמו וגם להשאיל לאחרים. גם ע"ז כתבתי שאין בהם מנהג מעשר עני אלא מנהג מעשר שני דמ"ע מוציאין מידו. ומע"כ נ"י מדמה לטובת הנאה שיש לבעלים במעשר עני. אבל לא כן מע"כ נ"י אלו הי' להם דין מ"ע לא הי' רשאים לקנות אלא ספרים השייכים לתלמידים עניים. והמה קודמים לו לעצמו ולא כשאר צדקות שמבוא' בהגהת רמ"א סי' רנ"א דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם. אבל מ"ע אפילו עני המחזר על הפתחים מוציאין מידו ונותנין לעניים ואין לו ללמוד בהם אם לא שאין עניים שילמדו בהם. כדאי' שלהי פ' הזרוע גבי לקט והרי אנו רואים שהמפריש מעשר לקנות ספרים קונה כפי רצונו כאדם העושה בתוך שלו. אלא שאם בא מי לשאול ממנו משאילו אם אינו צריך לעצמו. וא"כ אין זה כמ"ע אלא כמעשר