משיב דבר חלק ב קמא

אחרים תחתיהן. מתניתין פליגא על ר"ל כו' עוד הוא משום תקנה ואח"כ פליגי אמוראי. אי נפלה לתקלין חדתין או לעתיקין. וקשה האיך יקריבו קרבנות צבור ממעות שהן חולין מה"ת. ול"ל משום ביטול ברוב הא אין מבטלין איסור לכתחילה. אלא צ"ל דכשם שב"ד יכולין להפקיר בע"כ. ופטור מן המעשרות כדאיתא בירושלמי שם פ"א מניין שפטור מן המעשרות כו'. כן יכולים להקדיש בע"כ וכש"כ בהוראה דלאו בע"כ הוא אלא הבעלים מקדישין ע"ד הוראתם מרצונם הטוב. והכא נמי אם אינו בטל מדרבנן יכול להיות שמועלין בו אלא שלא תקנו חכמים שיהו כל הכיס קודש וימעלו בכל פרוטה ופרוטה כיון דיש תקנה דיחללו על היתר. ונחלקו ר"ע ורבנן ר"ע סובר כיון דהראשון שיצא מן הכיס הקדשיהו חכמים מועלין בו וממילא שוב לא ימעלו באחריני שהרי לא הקדישו כל הכיס. ורבנן ס"ל דאע"ג דאסרו ליהנות מכ"מ לא תיקנו כאן חכמים שימעלו בו עד שיוציא כל הכיס. שהרי פשיטא דיש כמה דברים שאסרו חכמים משום קודש ואין בו מעילה. דלמאי יתקנו קרבן מעילה בכדי אם לא שיש צורך לכך ולהכי בהוציא כל הכיס מודו דמועלין בו. משום דהוי כחוכא שהרי אסור ליהנות מן הכיס משום ספק שנפל בו ולא בטיל והרי הוציא כל התערובות. וממ"נ נהנה גם באיסור ודמי לשני שבילין ברה"ר שאם שאלו כאחת טמאים משום דהוי כחוכא. אבל קודם שהוציא כל הכיס אין כאן חוכא דכל א' מהפרוטות אסור מטעם ספק ואין מועלין מספק. ור"ע לטעמי' דגם על ספק מעילה חייב אשם תלוי והרי כל א' נאסר מספק. וא"כ הוי כחוכא אם נפטור אותו מכל כיון שביד חכמים לחייבו כמו שירצו כמש"כ. וכן מבואר בתוספתא מעילה פ"ג דר"ע לא מחייב אלא אשם תלוי. וע' תוס' סוטה (י"ח) ד"ה חזר שלא נתברר להם במה נחלקו ר"ע ורבנן ולפי מש"כ כאן נתברר שפיר. ועוד יש להקדים דמתניתין לא מיירי בכיס פרוטות שוות כמבואר בתו' ד"ה היו. וידוע דעת התוס' שבועות (מ"ו) ד"ה בטוענו דפרוטות שאינם שוות לאו חד מינא היא. והשתא יש לבאר דברי התוס' הכי שהקשו וליבטיל האי פרוטה ברובה שיהא מותר ליהנות. דידוע דששים לא שייך אלא במילי דאכילה וכמש"כ התוס' בכורות (כ"ב א) ד"ה הנך דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה ה"נ שיעור ששים דנפיק מינה וכי תימא משום דהוי דשיל"מ ולא בטיל א"כ שייך בו מעילה כמ"ש הא ליכא למימר שהרי הוא מדרבנן. וא"כ לא גזרו בשאינו מינו כמש"כ הר"ן נדרים הנ"ל והכא הוא שאינו מינו כנ"ל. וצ"ל דליכא כו' א"נ משום דהוא חשיב ולא בטיל מדרבנן וכמש"כ. והכ"מ ז"ל מפרש דמיירי בפרוטות שוות. ושפיר תירץ משום דבר שיש לו מתירין ודי להפקיע את רבותינו ז"ל דלא להשוות אותם כטועין ח"ו מכ"מ לעניננו אין נפקותא בזה עכ"פ אסור לקרות בה בצבור מחמת חשוב ולא בטל. עוד יש כאן טעם דלא ליבטיל דידוע מחלוקת הראשונים הרשב"א והרא"ש פ' גיד הנשה בתערובות יבש ביבש דבטל ברוב אי רשאי אדם א' לאכלן או אף לבשלן כמבואר מחלוקתן ביו"ד סי' ק"ט. ודעת רבותינו בעהתו"ס בחולין (ק' א) ד"ה ברי' נסתפקו אי רשאי אדם א' לאכלן. אולם בבכורות (כ"ג א) סד"ה נבילה כתבו דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה בטל ברוב כו' משמע דאדם א' שרי אבל לבשלן יחד דליכא האי טעמא אסור וכטומאת משא דמי ע"ש. ושם (כ"ב א) ד"ה הנך כתבו דלענין טומאה לא חיישינן אם נתבשלו. משמע הא לענין אכילה דטעם כעיקר מה"ת אסור אי נתבשלו. ומכמ"כ אי איסור הוא מה"ת כבר עמד ע"ז המל"מ פ"א מה' מטמאי מו"מ היו"ד וכ' שהוא מדרבנן וכ"כ התוס' בכורות (כ"ג א) שם בסוף ד"ה הנ"ל לענין טומאת משא. והביא להסביר עפ"ז מה שהקשו התוס' נדה (ס"א) בד"ה בגד דנבטיל ברובא. ולכאורה קשה הא דמיא לטומאת משא שלובש הבגד ביחד והסביר הגאון הנ"ל דמשמע להתוס' דבגד שאבד בו כלאים אסור מה"ת וטומאת משא דלא בטל אינו אלא מדרבנן ולי קשה לכאורה דמנין למדו התוס' דאסור מה"ת. אי מהא דאסור למכור לעו"ג שמא ימכור לישראל ובדרבנן ל"ח לתקלה. הא ליתא דהרי ארג את הבגד בכרכור של ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ס"פ כל הצלמים ע"ש. ומכ"מ אסור למכור לעו"ג משום תקלה כמש"כ התוס' שם (מ"ט ב) בשם הירושלמי וכ"כ המ"א סי' ת"מ ססק"א דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח חיישינן לתקלה זו, וי"ל שלמדו מדאי' שם בנדה מדאורייתא שעטנז כתוב כו' משמע דבשעטנז אסור מה"ת. להכי נראה להסביר קושיית התוס' דבכלאים לא דמי לטומאת משא שהרי כל א' בפ"ע מותר ואין האיסור אלא בתערובות וכיון שנתבטל לישרי אף מדרבנן אבל בשאר ביטולים האיסור במקומו קאי. עכ"פ מדרבנן מיהא אסור ביחד וכן יש לפרש דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' פסולי המוקדשין האורג מלא הסיט משער נזיר ומפט"ח ידלק הוא מטעם דדמי לטומאת משא כמש"כ המל"מ שם. והא דמוקי הש"ס שלהי מס' תמורה בציפורתא כבר יישב הדבר הגר"א ז"ל בשנות אליהו במס' ערלה פ"ג. ומכ"מ פחות ממלא הסיט אין שום הנאה של לבישה ושרי. והרא"ש ז"ל פסק דבעינן כצפורתא אזיל לשיטתו. עכ"פ בבישול דעת התוס' ז"ל דאסור משום דמכ"מ נבלעים מן האיסור בכ"מ שהוא. וה"נ הס"ת אינו מתכשר אלא בצרוף היריעה הפסולה והיא המעמיד את שמה. היוצא מכ"ז דללמוד בס"ת זו שרי. דכיון דנתערבה בתוך הס"ת שוב לא יהנו ממנה והנאת הלימוד הוא מצוה ומותר לכתחילה והיינו גניזתה אבל לקרות בה בצבור אסור דיריעה זו אינה קדושה ולא בטלה ברוב משום חשוב או מטעם דהוי כנתבשלו יחד. דברי המתאבק בעפר רגלי חכמים ותלמידיהם: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן עה להרב ר' נתן נ"י אב"ד דק"ק חאלוי ע"ד ס"ת שנכתבה ממעות מעשר והס"ת מונחת בהיכל בהמ"ד. אם יכול בע"ח לפרוע מס"ת זו וה' יאיר עיני. הנה עיקר מנהג להפריש מעשר כספים. עפ"י המבואר בהגהת רמ"א ביו"ד סי' רמ"ט שהוא ליתן לעניים דוקא. מקור לזה המנהג הוא עפ"י הירושלמי פיאה פ"א דכתיב כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך ומפרש הירושלמי מהונך כמראשית כל תבואתך שיכבדו את ה' מהון ועושר כמו מתבואה ופי' הגר"א ז"ל בביאורי יו"ד דהיינו כמעשר עני ור"ל משום דכתיב בצדקה ומכבדו חונן אביון. ומש"ה המפריש מעשר כספים דוקא לענים ומי שהי' נוהג להפריש מעשר כספים עפ"י דעת הרמ"א הי' דומה המעות למי שאמר הרי סלע זו לצדקה לעניים ואין הבעלים יכולים לשנות אפילו למצוה אחרת רק ללות לשעה ולפרוע בזמנו דוקא שהרי עוברים ע"ז בבל תאחר. וממילא אין יכול לסלק מהם לבע"ח יותר משיוציא לצרכיו שאסור לו אם לא שיודע שבבוא העני לידו ישלם. אמנם אם הבע"ח גובה ממעות הללו בע"כ כ"ז שלא באו המעות ליד הגבאי לזכות לעניים. הוא תלוי בחקירה אם הא דאי' בקידושין (כ"ח) אמירה לגבוה כמסירה להדיוט. ה"ה בצדקה וכבר זכו העניים באמירה זו ואין בע"ח גובה מהם או נימא דבצדקה אין בה אלא משום נדר שהבעלים מחיובים ליתן לעניים לקיים נדרן. אבל עוד לא זכו בהם העניים ולפי זה בע"ח גובה מהם וחקירה זו רבה. והובא באחרונים בחו"מ סי' ס"ו ס"א ובסי' פ"ז סכ"ה ובאשר אין זה מעין השאלה אין זה המקום לבאר. אבל כ"ז במפריש מעשר לצדקה או אפילו מנהג אותו אדם כן כמו שהביא הש"ך יו"ד סי' רמ"ט בשם מהר"ם שקונה במעות מעשר זכות להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה דסוף סוף נותן המעות לעניים אלא שיש לו בהם טה"נ וה"ז כדין מעשר עני המתחלק בתוך הבית כדאי' במס' חולין (קל"א ב) אבל מי שנוהג לקנות ספרים ללמוד בהם בעצמו ולהשאילן לאחרים. וא"כ אינו מוציאן מרשותו לגמרי לעולם ואפילו בשעה שמזדמן לפניו מי ששואל הספרים ללמוד. והוא רוצה ללמוד הוא קודם לחברו והרי מעשר עני מוציאין מידו אפילו הוא עני ג"כ כדאי' בחולין שם אלא ודאי מנהג זה אינו ע"פ אותו המקור של הירושלמי אלא ע"פ מדרש תנחומא פ' ראה עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר מכאן נהגו פרגמטיוטין ומפרשי ימים להפריש א' מעשרה לעמלי תורה ומעין זה הביא התוס' תענית (ט' א) בשם הספרי אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרגמטיא וכל שאר רווחים מניין ת"ל את כל. והנה מבואר באותו מדרש שנהגו להפריש, א' מעשרה לעמלי תורה. דקדקו לעמלי תורה ולא לעניים בעלמא אלא משום