משיב דבר חלק ב קמג

שני ואחר שאין זה מה"ת ולכ"ע הוי ממון בעלים. מש"ה בע"ח נוטלן בחובו אלא שמחויב ג"כ להשאיל למי שירצה. ואין לבע"ח בהם זכות יותר מבעל המעשר היוצא מכ"ז מעכ"ס אינו אלא מנהג ותלוי בדעת בעלים וסתם הכותב ס"ת לעצמו. מכוין לצאת ידי מצוה והיא שלו ובע"ח גובה בחובו כמ"ש במכתבי הקודם: ובדבר להחם מים למקוה ע"י גוי ביו"ט שני. פשיטא דשרי כמו שראה מעכ"ת נ"י הרבה שו"ת אחרונים ז"ל וגם רבינו עקיבא איגר זצ"ל לא הוצרך ליטול מן המים לשתי' אלא ביו"ט ראשון. ולא ביו"ט שני כמבואר בסי' י"ז והנני להוסיף על דברי רבותינו האחרונים ז"ל דיש מקום והוכחה להתיר ביו"ט שני לצורך טבילה אפי' מלאכה ע"י ישראל. מדאי' נדה (ס"ז ב) אשה חופפת כו' אשה חופפת בא' בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שני של ר"ה שחל אחר השבת. וקשה למה לא אמר סתם יו"ט שני ש"ג. אלא משום דיו"ט שני ש"ג אפי' הי' אסור חפיפה מד' ימים קודם טבילה הי' רשאי לחוף ביו"ט שני עצמו. מש"ה הוכיח ממי"ט של ר"ה והשתא דקיי"ל דחופפת ד' ימים קודם אסור לחוף ביו"ט שני ש"ג. שהרי אפשר לחוף בערב יו"ט. איברא בירושלמי מגילה (פ"ד) אי' מימרא זו ובאמת איתא שם יו"ט שני ש"ג. מבואר דאסור לחוף ביו"ט שני ש"ג לצורך טבילה ותליא במחלוקת הראשונים במילה שלא בזמנה אי שרי ביו"ט שני ש"ג. וכבר העלתי בחיבורי הע"ש פ' לך שהעיקר כהש"ך יו"ד סי' רס"ו דכל הראשונים ס"ל דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני ש"ג ולא כהרא"ש ותשב"ץ. אולם נהגו כהרא"ש ולא מהלינן והטעם שהרי גם במת דבפי' התירו בגמ' לעשות מלאכה ע"י ישראל ביו"ט שני ש"ג. ומכ"מ נהגו להחמיר משום דנפישי ע"ה ואתי לזילזולי ביו"ט שני אי נעביד מלאכה בדבר מפורסם לרבים. אבל במידי דצינעא הי' מקום להקל מכ"מ חלילה לעשות הלכה למעשה ע"י ישראל ביו"ט שני מלאכה דאורייתא. אבל ע"י גוי ודאי שרי בלי שום פקפוק כ"ז ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון שקיל וטרי הגרע"א זצ"ל ועלה ע"ד להתיר ע"י גוי בלי צורך שתי'. ומטעם דהוי שבות דשבות במקום מצוה משום דבישול ביו"ט מה"ת שרי משום הואיל ואי מקלעי אורחים. ואנן קיי"ל דשבות דשבות במקום מצוה שרי ודחה רבינו הנ"ל דאע"ג דקיי"ל הואיל. מכ"מ כיון דמשכחת בישול סמוך לחשיכה דלא שייך אי מקלעי אורחים כמש"כ התוס' במסכת שבת (צ"ה א) ואסור מה"ת. ומש"ה פסקו התוס' דרחיצה אסור ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט וא"כ אינו שבות דשבות זהו תורף דברי רבינו זצ"ל. ואני בעניי אומר דלפי דקיי"ל הואיל ליכא למיגזר משום סמוך לחשכה. והתוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלית לן הואיל כמש"כ בביצה (ב' ב) ד"ה והי' כו' דרבה לטעמי' אזיל דאית לי' הואיל כו' ואפי' לדידן ניחא כו' הרי מבואר דס"ל דלא קיי"ל כרבה. וכבר הטילו ספק בזה הפסק בפסחים (מ"ח א) בד"ה רבי א' כו' ור"י דוחה כו' דהא אפליגי רבה ור"ח בהכי פי' וי"ל דהלכה כר"ח דלא ס"ל הואיל. אבל לשיטת הרי"ף דס"ל הואיל ודאי שבות הוא דאפי' יחם מים סמוך לחשכה אפשר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ואפי' אם הוא כבר רחץ אפשר דמיקלעי אחרים שלא רחצו. ובאמת הא שכ' התוס' ביצה הנ"ל ואפילו לדידן כו' דמשמע דפשיטא להו דלא קיי"ל כרבה. היינו משום שהוכיחו מסוגיא דשבת (מ') דגזרו על רחיצה ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט. וע"כ משום דלא ס"ל הואיל והירוש' שהביא מעכ"ת נ"י דמבואר דבחמין שהוחמו ביו"ט דוקא פליגי ולא בהוחמו מעיו"ט ס"ל כרבה דק"ל הואיל מש"ה לא גזרו כ"כ. נחזור לענין דלפי דקיי"ל כהרי"ף דאית לן הואיל הי' מקום להתיר גם ביו"ט ראשון ע"י גוי כמו שעלה ע"ד הגרע"א זצ"ל. אבל אח"כ כ' עוד טעם לאסור משום דאפשר בליל יו"ט שני ולמאי נדחה יו"ט ראשון וזהו ודאי טעם יפה לאסור אפי' ע"י גוי אבל אם יו"ט ראשון הוא עש"ק והטבילה הוא בש"ק הבא אחריו אפשר דשרי להחם ע"י גוי והמקום יאיר עינינו בתורתו ולא יצל מפינו דבר אמת והיא התכלית והחותמת כעתירת העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן עז ב"ה ג' ב"ם יברכו ישראל תרמ"ח וולאזין. כבוד ידיד ה' ופאר ישראל רחימא דנפשאי הרב הגאון וצדיק וכו' כש"ת מ' חזקיה די מדיני שליט"א יהי' ה' עמו ויברך טעמו הגיעני מכתב קדשו בצרוף שני ענינים. בד"ת אשר ענותו הרבני להיות אתי מרחוק ומבקש חות דעתי הדלה. וה' יורני ולא יציל דבר אמת ממני חלילה הנני מוקירו מלב רצוף אהבה ועמוס בעבודה רבה. משא לעיפה ולישועת ה' יושב ומצפה: נפתלי צבי יהודא ברלין. ע"ד לכתוב ס"ת לקראים. הן כל יקר ראתה עין מע"כ הגאון שליט"א בכמה ספרים. ואני עני אחוז בדעתי אשר ראה מעכ"ה נ"י בחיבורי הע"ש. והיוצא שם דאם יש לחוש שלא ינהגו בה כבוד אסור בכל אופן ואשרי המוסר נפשו על זה כמו שהשתבח אחאב ע"ז שמסר נפשו ולא נתן ס"ת למלך ארם. אכן אם אין מקום לחוש לזה. ואתייקורי הוא דמתייקרי בה אין בזה איסור זולת הורדת הקדושה. ומש"ה אם נכתבה ע"ד כן שרי וכיב"ז איתא בירושלמי סנהדרין פ"ג סוף ה"ט ספרים שזכה בהן א"י אין מוציאין אותן חו"ל. ר' נסי בשם רא"א אם כתב ע"מ להוציא מוציא וכבר רמזתי בהע"ש שם על מש"כ בשאילתא ק' אות ח'. דזהו טעם ההבדל בין המקדיש בזה"ז תעקר לבכור שאסור לעקרו. והנני מוסיף בזה דלישוב התוס' בכורות (נ"ג א) והרא"ש שם דהוא משום דבכור נאכל במומו קשה לי סוגיא שלהי בכורות א"ה מאי ארי' תרי אפי' חד נמי. ומאי קושיא הא חד נאכל במומו משא"כ תרי דחד הוא שלמים אלא הטעם כמש"כ. ומעשר בהמה הוי כמו שהקדיש הוא שהרי הוא מונה לרצונו. ועוד יש לדבר בזה וליישב פסק הרמב"ם פ"ו ה"ב ואין זמן ומקום אתי: מש"כ בבר"י דזהו בכלל אין מוסרין ד"ת לנכרי כו' לא נראה כלל דאפילו ללמוד תורה שבכתב לנכרי אין איסור. וה' צוה ליהושע לכתוב התורה בשבעים לשון בשביל אוה"ע ופי' ומשפטים בל ידעום הוא דינים הנלמד מחקי התורה שהיא נדרשת בהם. כמו שבארנו בס"ד בהרחב דבר בויקרא י"ח ה'. ויש להוסיף דרבותינו בעהתו"ס הבינו הכי שהרי בב"ק (ל"ח) עמדו על הא דאי' קראו ושנו ושלשו. מהא דאי' בחגיגה אין מוסרין כו' ואמאי דקדקו רבותינו ז"ל להקשות על אלו הדברים. אלא משום דפי' דברים אלו הוא כדאיתא בחגיגה (ו' ב) כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשלו בערבות מואב. וביאור הדברים דתורה שבכתב כמו שהוא נאמר בסיני ונשנה סדר משנה בא"מ כדאי' בפ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה כו' ובערבות מואב מסר סדר התלמוד האיך נלמדו המשניות מכללי התורה כדאי' בנדרים (ל"ו) דלא נתנה פלפול' של תורה אלא למשה. והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וזה הי' בערבות מואב. וזהו דברו ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות. והוא כללי התורה והמדרשות וזהו חקים כדאיתא בקידושין (ל"ט) ואל המשפטים האיך ללמוד הדינים מכללים אלו. ודבר זה אסור למסור לאוה"ע שנא' ומשפטים בל ידעום. ומעתה דתני קראו ושנו ושלשו היינו תלמוד הקשו יפה הא ומשפטים בל ידעום כתיב. אבל תורה שבכתב אין שום איסור ללמד לגוי. וה"ה לקראים אסור למכור ס"ת שנכתבה לקרות בה בקרב ישראל. אבל לכתוב עבורם שרי וכן לערכאות ש"ג. וזה אין נראה מה שהורו רבני ירושלים תוב"ב למכור ס"ת פסולה. דא"כ עוברים על ל"ע שמכשילים אותם באיסור. ומכש"כ לכתוב לכתחילה בפיסול לעשות פרשיותי' הסתומות פתוחות כו' זה אין נראה כלל להטיל מום בקדשים והוי כמקדיש בע"מ למזבח דזילי מילתא כדאי' בתמורה (ז' א): ע"ד אכילת מצה שמורה בשבעה ימי הפסח. אמת כי כן נמצא במעשה רב כי הגר"א הי' אומר ומחבב אכילת מצה. ולא נתבאר מאין למד רבינו הגר"א ז"ל. והי' נראה מדאיתא בפסחים