משיב דבר חלק ב קלח

מיירי אלא בשחוטי פנים שהוציאן לחוץ ולא בשחוטי חוץ כמש"כ לעיל. וא"כ לא מצינו דאיתקיש להיתר אכילה בחוץ והא דנקט הש"ס תרי קראי ולא יליף מג"ש בכור ומעשר ל"ק כיון דאשכח לכל חד קרא בפני עצמו. וקראי ודאי לאו יתירי נינהו ומכ"מ יש לשיטת הרמב"ם ז"ל מקום כיון דגמר בכור ממע"ש מהפסוק ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' ומהאי קרא נ"ל מצוה דאכילת קדשים בפנים ולאו הבא מכ"ע אם שחטן בחוץ כמ"ש לעיל בשמו ז"ל. שפיר נ"ל דאין איסור כלל בבכור בחוץ לארץ משא"כ מעשר בהמה לא אתקיש למעשר שני אלא למצות הבאה: עוד הביא הרמב"ן ז"ל הא דביצה דכ"ז ב' דמייתי בוכרא לקמיה דרבא והוא בחו"ל. ולכאורה י"ל דמדרבנן מיהא אסור כמ"ש לעיל לרש"י ותוס' ז"ל וי"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דטעם איסור ראיית בכור ביו"ט משום מתקן. ואי דרבנן לא שייך מתקן כמו טבילת כלים מטומאה דרבנן דאי' שם די"ח דשרי. ורבא לא חזי ביו"ט ש"מ שהוא מה"ת ודעת הרמב"ם ז"ל אינו כן כמש"כ בביאור השאילתות פ' בא בעז"ה אלא משום מוקצה. וא"כ י"ל שהוא מדרבנן: עוד הביא הרמב"ן ז"ל מהא דבכורות ד"ג ב' ההיא גיורתא כו' דאתיא לקמיה דרבא כו' ואמר לית דחש להא דר"י דאמר אין שותפות עכו"ם פטור מבכורה. וגם בזה י"ל דאי מדרבנן חייב לא הוי לרבא לומר משום דלית דחש לדר"י תיפוק לן דכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כמו בכ"ד שנוהג בא"י מה"ת ובחו"ל מדרבנן. אלא גם בחו"ל מה"ת עוד הביא ראי' מחולין (מ"ד ב) ר"ח שרי בוכרא ולא זבין מיני' כו' גם בזה י"ל דס"ל להרמב"ן ז"ל דהא דר"ח לא אכל רק משום כיעור. דכיון דדיין לא חשיד כמש"כ התוס' שם ד"ה וכן בישוב הראשון ואי הוי איסור דרבנן לא שייך ביה להחמיר כ"כ. ויש לזה ראיה ביבמות פ' ב' דתנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה משמע שאין בו שום חשש כיעור. ולכאורה קשה אמאי אלא משום דאיסור מיאון דרבנן וחלצה בפניו ג"כ אין לחוש רק שמא אינו היבם והוא חששא דרבנן. והראי' דסגי באשתמודעינהו לחוד כדאיתא ביבמות (ל"ט ב). כל זה יש לדחוק ולחזק הוכחת הרמב"ם ז"ל [ובאמת דעת התוס' ביבמות דאסור משום כיעור ושטת המתירים הוא משום סברת הירושלמי שאין שנים מצוים לחטוא בשביל א' משא"כ במקח] ועיקר דעת הרמב"ן ז"ל אינו אלא להוציא מדברי הרמב"ם דמשמע אפי' מדרבנן א"נ בחו"ל אבל אי נרצה לומר דמדרבנן נוהג וכאשר הוכחנו מדעת רש"י ותוס' ז"ל אין הוכחה להכריע בהיפך. [ומה שהקשה שם הרמב"ן ע"פ שטתו מדלא תנן בכור נוהג בארץ ובחו"ל כמו דתנן גבי מ"ב ודחה דכאן דבפט"ר תלא רחמנא לא איצטריך קשה לי הא בגיד הנשה ג"כ תנן הכי] מכ"מ כבר סוגיא דפוסקים ז"ל ופסק השו"ע דנוהג בחוץ לארץ מה"ת: ועתה יש לעיין ביריעה הזאת האסורה אי מותר ללמוד בה שלא בצבור. ואי מותר לקרות בה בצבור שיהא ס"ת כשרה ומקודשת כדין. והנה ללמוד בה בפ"ע תליא אי מצות ליהנות נתנו וכבר הלכה פשוטה דלאו ליהנות נתנו ומותר לכתחילה וכדתנן בפ' אין בין המודר ומלמדו מדרש הלכות ואגדות. ופי' הר"ן משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואולם קשה דא"כ מ"ט דאביי דסובר בדף ט"ז דמצות ליהנות ניתנו. וקושיא זו הקשה הגאון בעל טורי אבן בר"ה שם ולא יישב בדבר. והנראה לתרץ דאביי סובר דהמודר הנאה מחברו לא נדר אלא מטובת חברו לבד ולא במקום שיש מצוה וטובת עצמו הוא עושה שזיכה אותו ה' במצוה כמש"כ התוס' ר"ה שם ד"ה המודר הנאה ממעין. וסברא זו ישנה גם לרבא דכשתמצא לומר דעת הר"ן ז"ל בפרק ד' דנדרים תמצא שיש ג' סברות להתיר במודר הנאה מחברו. וכשיש שתים מהשלשה שרי ואי לא אסור והיינו מצוה ומדעם דנפשי' קא מהדר ליה והנאה דאתי ממילא והנה סברא דמדעם דנפשיה כו' תנן שם דל"ג א' ומחזיר לו אבידתו. ותנן שם ל"ח ב' ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון ומפרש הש"ס דמ"א ב' מאי רפואת ממון בהמתו וע"ש בר"ן ד"ה אלא דביש שם רופא אחר אסור והיינו משום שאין מצוה דהשבת אבידה. ואע"ג דמדעם דנפשיה קא מהדר לי' ומש"ה שרי בשאין שם רופא אחר כמש"כ הר"ן שם. סברא דהנאה ממילא תנן שם ד' ל"ה ב' ומקריב עליו קיני זבים וכו'. ואע"ג דמהנהו דשרי למיכל בקדשים כמ"ש הר"ן שם ד"ה הא קמהני ליה דמשום שאין זה אלא גרמא בעלמא שרי. ובדף ל"ו ב' ד"ה אלא אדעתי' דנפשיה כו' ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני ובדף מ"א ב' ד"ה אבל כ' דהנאה ממילא אתיא כו'. ומכ"מ אינו מותר אלא במקום מצוה כמש"כ הר"ן דל"ח א' ד"ה וזן את אשתו כו' דבתורת מצוה עסקינן כו' ואע"ג דמודר מתהני כו' הנאה דממילא הוא. אי הני תרתי מדעם דנפשיה והנאה דממילא כמו ההיא דדמ"א דאומר סם פלוני שרי. ועפי"ז ניחא מה שהקשו התוס' שבועות דמ"ד ב' ד"ה ורב יוסף היאך שרי להמודר לתקוע לו תקיעה ש"מ הא מהנהו בפרוטה דעני. אבל למש"כ ניחא דהיינו מדעם דנפשי' והנאה דממילא ושרי מיהו כל הא דאמרינן דסברא דמצוה בלחוד לא סגי מבואר מהא שאי' שם בנדרים (ל"ג ב) ומחזיר לו אבידתו משום דכי מהדר ליה מדעם דנפשיה קא מהדר ליה. אבל בל"ז אסור ולא מהני סברא דמצוה לחוד אלא משום צרוף תרי סברות. והא דהנאה ממילא ומדעם דנפשי' שריין מוכרחת ממשנה דפורע את חובו דשרי לחנן דסובר אברוחי ארי בעלמא הוא ואע"ג דפוטרו מנתינת מעות היינו מדעם דנפשי'. ואין בזה מצוה לשלם חובת חבירו אלא משום דהוי הנאה ממילא ג"כ. וכ"ז לסוגיא דנדרים דל"ג הנ"ל שלא הותר השבת אבידה אלא מטעם צירוף סברא מדעם דנפשיה. אבל אביי יכול לומר דסברא דמצוה לחוד מהני. ומש"ה מחזיר אבידתו ומקריב עליו קיני זבים כו' ומרפאהו רפואת בהמתו במקום שאין רופא או רפואת הגוף אף דיש רופא. וכ"ת א"כ קשה מהא דתנן דמ"ג א' היו מהלכין בדרך כו' מניחו על הסלע כו' הא מיד ליד אסור אע"ג שהוא מצוה כאשר הוכיח הר"ן בעצמו דל"ט ב' ע"ש. י"ל דלאביי באמת אם אי אפשר בהנחה על הסלע מותר ליתן לו ביד. רק במקום שאפשר למעט הנאה לאו מצוה לרבות להכי אסור. ורבא לית ליה סברא זו וכבר פליגי מעין זה בשבועות (י"ח א) דרבא הוכיח דמשמש מת בעריות פטור דאי חייב ומשום דאנוס הוא שרי לפרוש כי פירש מיד בהנאה מרובה נמי לישרי ואביי פליג עלה ע"ש. וכ"ז יישבתי לדעת הר"ן ז"ל שעליו ועל שיטתו קאי קושיא החמורה הנ"ל. וכבר כתבתי דדעת רש"י ז"ל כהר"ן ולא כהתוס' ואזדי רש"י ותוס' לשיטתייהו (רה"ש דכ"ז א') ד"ה כיון דלזכרון קאתי. דרש"י כתב דשופר לית ביה משום בל יתנאה דאי הוי בי' התנאות. האיך שרי למודר הנאה לתקוע בו תקיעה ש"מ והתוס' לשיטתייהו אזלי וכתבו דיש בו משום בל יתנאה ודע דהבעה"מ ז"ל שכ' דהא דמותר למודר הנאה משופר לתקוע בו תקיעה ש"מ דוקא מצוה דאורייתא ולא בחצוצרות דרבנן דעתו ז"ל כתוס' דיש בהם הנאה ולא הותר אלא דאתי מצוה ומפיק הנאה שבו אפי' לגי' מותר לתקוע לו דמשמע שיהא אחר תוקע בו היינו ג"כ משום שיש הנאה לשמוע קול שופר כלשון הרמב"ם הנ"ל ולהכי אין בכח מצוה דרבנן להפקיע ואזיל קושיית הר"ן ז"ל ע"ש שהקשה לדעתי' ז"ל דמשום שאין בו שום הנאה שרי. (וכן תמיהת הטורי אבן שם ע"ע ובאבני מלואים) והא דאיתא בעירובין דל"א א' דלערב באה"נ תלי אי מצות ליהנות נתנו. ואי מערבין לדבר הרשות. ולכאורה קשה לרש"י ולר"ן ז"ל ממנפ"ש אי מהנאת העירוב קאמר אפילו לדבר הרשות ג"כ מצוה היא. ואי הנאת דאתי מהיתר העירוב אפי' לדבר מצוה ג"כ יש בו הנאת הגוף דאוכל בבית המשתה וכדומה. אבל לק"מ דלשיטתו קאי דהנאה דממילא ומצוה ג"כ שרי אפילו בהנאת הגוף. וה"נ ע"י עירוב למצוה הוי מצוה ושוב ישיג הנאה ממילא וכמש"כ הר"ן ז"ל עוד ריש פ' לולב הגזול ע"ש. אבל בעירוב לדבר הרשות אין בהנחת עירוב מצוה דלהוי שרי מש"ה הנאה דבא ממילא מש"ה אסור: הדרן לדינא דהא דתנן ומלמדו מדרש הו"א לאביי שרי משום דמודר הנאה מחברו לא כיון להדירו ממצוה. ולרבא שרי משום מצות לאו ליהנות נתנו. וא"כ מוכח דסברא דמצות לאו ליהנות נתנו שרי לכתחלה וכן בהא דר"ה הנ"ל תוקע בו תקיעה ש"מ. וקשה לי מהא דאיתא ביבמות (ק"ג ב) סנדל המוסגר ומוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה והטעם משום דמצות לאו ליהנות נתנו כפירש"י שם. ומכ"מ לכתחלה אסור ובשלמא סנדל של ע"ז ניחא משום דמאיס אבל סנדל המוסגר ומוחלט אמאי. ובאמת פירש"י שם לדעת רב פפי דמחלק בין סנדל המוסגר למוחלט דהא דאסור לכתחלה המוסגר משום דלא ליתי למיעבד במוחלט. מבואר דמשום איסור