משיב דבר חלק ב קלז

מי הוציאו. וקדשים שמתו ג"כ אסורין בהנאה מה"ת כמש"כ לעיל ומשנה מפורשת היא בזבחים הנ"ל לענין עור וה"ה בשר בקבורה מה"ת דמ"ש. ומנ"ל דהשחיטה בחוץ יתיר באכילה ונהי דלא עבר עה"פ לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דלא קאי אלא אם נשחט במקדש כדין כדאי' במכות די"ט ב' לענין מ"ש וה"ה לכולהו. אבל מכ"מ בעשה דואכלת לפני ה' אלהיך קאי כמו מע"ש שלא נכנס לירושלים כמבואר ברמב"ם פ"ב מה' מע"ש. וה"ה קדשים שלא נשחטו במקדש דכתיבי בהאי קרא. והיינו דאיתא בתמורה ד"ז ב' בזה"ז מי איכא תם שחוט אלא עיקר פי' התוס' קידושין הנ"ל להתיר בפדיון. דבשחיטה נעשה בע"מ כמש"כ רש"י ז"ל חולין ד"ל א' ד"ה מדמי פסח מי אידחי ע"ש. ומהני העמדה והערכה ג"כ כמבואר בסוגיא דחולין שם דמפרכסת הווין בני הו"ה. איברא י"ל דרש"י אזיל לטעמיה ב"ק דע"ו ב' ד"ה וכל העומד דאפילו בע"מ שנשחטו בלא פדי' אינם יכולים לפדות משום שאינם בהעמדה והערכה. וכמ"ש התוס' שם ד"ה בשוחט לחלק בין שחיטה כשרה לפסולה. והתוס' לטעמיהו דמכ"מ הם בהעמדה והערכה. וכן דעת השאילתות פ' נח סי' ו' ע"ש. ומכ"מ בעיקר הדין אי יכולים תמימים שנשחטו לפדות הוי בה טובא רבותינו התוס' בב"ק שם דף ע"ו א' ד"ה שחיטה שא"ר וכתבו דלא משתמיט שום תנא שיהו נפדין. וכתבו טעם ע"ז דמום שהוא מחיים חשוב מום לפדות. אבל מום שהוא לאחר מיתה לא חשוב מום כדתניא בסוף תמורה בהדיא מתו תמימים יקברו בע"מ יפדו דלא בעינן העמדה והערכה אפ"ה תמימים יקברו עכ"ל ודברים אלו מרפסן איגרי וכבר פלפל בזה הגאון רע"א זצ"ל בתשובות השניות ונשאר בצ"ע. אבל הנראה דה"פ דזה ודאי לא בעי למימר לאחר מיתה ממש. דפשיטא דבשרא בעלמא הוא ותו הא כאן נעשה המום בתחילת שחיטה וכסוגיא דחולין הנ"ל אלא כוונתם בשעת מיתה. ובשלמא התם בחולין ה"ק אי בעי אפשר לפדות במקצת שחיטה. אבל הכא שנשחט ומת הוי כמום בשעת מיתה. והביאו ראיה דלא מהני עפ"י שיטתם ז"ל במס' בכורות דל"ד א' דמסוכנת שאין לו רפואה הוי כבע"מ וא"כ קדשים שמתו ע"כ לפני מיתה הי' גוססין כבע"מ ומכ"מ אסורין זה ברור דעת התוס' ז"ל. אבל עפר אני תחת כפות רגלי רבותינו ז"ל. וזה הדין דמסוכנת הוי כבע"מ קשה עלי לקבל שהם ז"ל הקשו שם בבכורות דא"כ למה אין שוחטין על אחוזת הדם כיון דהוי כמום שא"י להתרפאות. ויישבו דמדרבנן אסור עוד תירצו דהוי כמום עובר ולמד מזה הרא"ש ז"ל דמותר מה"ת להטיל מום קבוע על בע"מ עובר (וכ"פ בשו"ע אבל ברמב"ם ה' א"מ פ"ב כ' דאם ספק אם הוא מום קבוע או מ"ע. אם עשה בו מום אינו לוקה מבואר דעל מ"ע לוקה] ואסבריה הרא"ש ז"ל דתמים יהי' לרצון כתיב כשהוא תמים להקריבו למזבח אז מום לא יהיה בו וקשה לי בתמורה דל"ג תניא או אינו אלא בע"מ עובר כו' ת"ל אשר לא יקריבו כו' פי' ובע"מ עובר סופו להקריב למחר. וה"נ סופו יהי' לרצון. ותו האיך יש לו דמיון לבע"מ עובר הא א"י להתרפאות וע' תוס' שם דל"ח ב' ד"ה ברקא וזבחים י"ב ב' ד"ה וש"מ ע"ש. א"כ הדק"ל אמאי לא נשחט על אחוזת הדם כמו דמותר להטיל מום אבל לענ"ד דאחוזת הדם אינו בע"מ דמום לא איקרי אלא כשהוא ניכר מבחוץ כדאיתא שם דל"ט א' מה מום מאבראי כו'. וה"ה כחולה זקן ומזוהם שאין שוחטין עלי' כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין מעשה בזכר של רחלים זקן כו' ולא ניתר עד שהוטל בו מום. רק לענין איסור הטלת מום תמים יהי' לרצון כתיב ולזה לא בעי מום כדאיתא שם דל"ט א' לענין חסרון מבפנים כי מיבעי לן לאפסולי מאי תמים יהי' לרצון כתיב. ובתמורה דכ"א א' בתמורת בכור ומעשר מהו להטיל בו מום כיון דלאו לאקרובי קאי כו'. וממילא לפי דברי נסתר הראי' מדתניא מתו תמימים יקברו כו'. ואולם יש להביא ראיה אחרת מתמורה דל"ז ב' דתניא כל הקדשים שנפל בהם מום ושחטן רמ"א יקברו וחכ"א יפדו. ואי איתא מאי בעי שנפל בהן מום ואח"כ שחטן תיפוק ליה דהשחיטה עצמה היא המום. אלא לא מהני הפדי' מטעם התוס' ז"ל (מיהו זה י"ל דאסור משום שיעשה המום בידים לשיטת התוס' הוא מדרבנן ודעת הרמב"ם שאסור מה"ת מדכתיב לא תאכל כ"ת כמבו' בה' פסה"מ פי"ח ה"ב) ודעת הר"מ ז"ל בקידושין דמהני פדי'. אבל בלא פדיון פשיטא דטעון קבורה מה"ת עכ"פ בהא נחתינן וסלקינן דהצמר ועור שנתלש בקדשים תמימים אסורים מה"ת וה"ה בנשחט בתמותו בלא פדיון או בכור דלא מהני פדיון. ואין בזה מחלוקת ומשנה מפורשת היא גם אין להקל משום דעת הרמב"ם ז"ל שאין בכור נוהג בחו"ל. דכבר מחי לה מאה עוכלי ואיפסיק בשו"ע דלא כותי' ז"ל. ומכ"מ כיון שבא לפנינו ניקום ונשנה פרק זה וידוע דברי הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש פ' כל פה"מ ובסמוך נדקדק בהם איה"ש. אבל מקודם נעיין סוגיא א' בבכורות דל"ו ב' ר' שמלאי ור"י נשיאה כו' אמרי התרת בכור בחו"ל ע"פ ג' בני הכנסת ופירש"י בחו"ל שאין ראוי להקרבה כו' וקשה מאי נ"מ במה שא"ר להקריב הא לאכילה אסור ומכש"כ לדעת רש"י קידושין הנ"ל והא דפירש"י בחולין מ"ד ב' שרי בוכרא דשוחט קדשים בחוץ והתם בכור בחו"ל הוי ה"ק דכמו דאסור בא"י מה"ת ה"נ אסרו בחו"ל מדרבנן ועדיין צריך ביאור הסוגיא דמשני אי ממתניתין ה"א בחו"ל אפי' שאינם מובהקים והאי דקתני מובהקים להודיעך כחו דר' יוסי כו' לימרו דס"ד מתניתין בא"י להכי תני מובהקין קמ"ל דאפי' בחו"ל ויותר קשה להבין מש"כ התוס' ד"ה התרת שכ' וממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמי בזה"ז כו' קשה אדרבה ממתניתין ס"ד דאפילו בא"י מותר. ונראה דפשיטא דר"ש ור"י נשיאה לא באו לפסוק כר' יוסי דדוקא בחו"ל מהני ג' הדיוטות ולא בא"י אלא מפרשי משנתינו דמיירי בחו"ל ופסקו כת"ק. ושפיר מקשה הש"ס על רבא מאי קמ"ל דבעינן מומין מובהקין מתניתין היא. ודברי התוס' מתבארים עפי"ז דקשה למה להו למימר בלשון היתר יותר הוי לר"ש ור"י נשיאה למימר דבא"י אסור וזהו שכתבו התוס' דאי ממתניתין ה"א דבחו"ל ג"כ אסור ודוקא בזה"ז. להכי אשמועינן התירא דאף בזמן הבית מותר בחו"ל. עכ"פ מבואר דיש נ"מ בין חו"ל לא"י. איברא הרמב"ן ז"ל פי' בחו"ל שאין מומחין מצוין כמבואר בדבריו ז"ל שהובא ברא"ש דמקשה על הרמב"ם שמפרש בפ"ג ה"ב בבכור שיצא מא"י לחו"ל והוא ע"פ שיטתו דבכור אינו נוהג בחו"ל ולא כמרן הכ"מ שנדחק לפרש כונת רבינו ז"ל עפ"י דעתו דהרמב"ם בשטת הראב"ד והרמב"ן ז"ל עומד. ומקשה הרמב"ן דא"כ למה לי' לאדכורי חו"ל מקום שאין בכור נמצא אלא בדוחק. לימא מקום שאין שם מומחה כו' והכי מפרש הרמב"ם ז"ל כמש"כ דמיירי ביצא מא"י לחו"ל. וע"כ הטעם משום שאין מומחין מצוין ועדיין אינו מדוקדק לשון הש"ס ה"א בחו"ל אפי' כו' מאי איכא בחו"ל או בא"י לא הוי להש"ס לומר אלא ס"ד אפילו שא"מ כו'. ואפשר באמת כך היה גרסת הרמב"ן ז"ל ואתי פשטא דשמעתא אליבא דרמב"ם ורמב"ן ולפי' רש"י ותוס'. ונראה דשני נוסחאות הי' בגמרא גי' א' אי ממתניתין ה"א בחו"ל אפילו מומין שאין מובהקין קמ"ל והיינו נוסחת רש"י ותוס'. ונוסחא אחרת אי ממתניתין ה"א אפי' מומין שא"מ והאי דקתני כו' והיא נוסחת רמב"ן וכיב"ז יש הרבה בש"ס. ועוד יש לכאורה להביא ראיה דאין בכור נוהג בחו"ל מה"ת מדמקשה הש"ס קידושין (ל"ז א) הרי תפלין ופט"ח דכתיב בהן ביאה ונוהג בארץ ובחו"ל. ולמאי נקט פ"ח ולא בכור בהמה טהורה דקדים בפסוק אלא דא"נ בחו"ל. וי"ל דבהמה טהורה י"ל דמש"ה כתיב בהו ביאה משום דכתיב שם לה' ובכור בחו"ל לכ"ע אין מצוה להקריב לה' ואפי' לר' ישמעאל כמש"כ התוס' תמורה (י"ח א) ד"ה אפילו בשם הספרי וכ"ת א"כ מאי צריכי ר"י ור"ע לדרשי אחריני שם (כ"א). וי"ל משום דבאמת מתרץ הש"ס בפ"ח עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ וא"כ אין ראיה אפילו בבהמה טהורה. אבל להס"ד ודאי י"ל כמ"ש ולהיפך לא קשה הא אין מצוה זו תלוי' בארץ ותנן כל מצוה שא"ת בארץ נוהג בין בארץ בין בחו"ל די"ל דמתניתין ר' ישמעאל כדמוקי אביי שם מאן תנא דפליג כו' ר"י. ור"י ס"ל דאם באו מחו"ל יקרבו א"כ ודאי נוהג בחו"ל והנה הרמב"ן ז"ל הביא ראי' דנוהג בחו"ל מה"ת ממעשר בהמה דאיתא בכורות ר"פ מעשר בהמה דנהי דליקרב א"נ בחו"ל מכ"מ ליקדש נוהג וה"נ גבי בכור. ולכאורה יש לדחות דבמעשר בהמה איתקש בפסוק והבאתם שמה וגו' אבל ליקדש מיהא קדוש גם בחו"ל אבל בכור איתקש בפסוק לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ג"כ. ונילף מה מע"ש אין איסור אכילה בחו"ל ה"נ בכור בחו"ל. והא שהוכיח ז"ל מדמגמיר גמירי בכור ומעשר אהדדי. הכא ע"כ לא גמרי מהדדי תדע דנקיט הש"ס בכור ומעשר קראי אחריני ולא גמר מהדדי מיהו לק"מ על הרמב"ן ז"ל דהפסוק לא תוכל לאכול וגו' לא