משיב דבר חלק ב קלו

הזהיר דכתיב לא יאכל קודש. אף הנאת הקדש דמעילה הזהיר כו' מובן אבל קרקע כי היכי דנתמעט ממעילה ממילא אין לאו בהנאתה אפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל ריש ה' מעילה דהא דלוקין על הנאת הקדש מהא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו'. וה"ה לשאר כל קודש בין קדשי מזבח בין קדשי בה"ב ע"ש. וא"כ יש להקשות ממנפ"ש אי נכלל כאן אפילו בה"ב. מה"ת לחלק בין מחובר לתלוש. אבל ל"ק כלל דודאי מפשטא דקרא לא ידענו אלא קדשי מזבח אלא מדגמרינן בת"כ מקדשי ה' דאיכא מעילה בקדשי בה"ב ונ"ל חטא חטא מתרומה. ה"נ נ"ל דמה תרומה לוקין על זרות ה"נ על מעילה דקדשי בה"ב לוקין ורק משום דבעינן לאזהרה מקרא מפורש להתרות בו ע"כ צריכין אנו לדמות קדשי בה"ב לקדושת מזבח. ולפרש קרא דלא תוכל לאכול וגו'. גם בקדשי בה"ב. משא"כ קרא דתרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קודש א"א להסבירו גם על קדשי בה"ב דלא שייך בו זר דהכל זרים אצלה. וכן דרך הרמב"ם ז"ל בכל מקום לרמז הלאוין בקרא מפורש. אבל קרקע שאין בו מעילה מה"ת לילף מהאי קרא דלא תוכל לאכול וגו' ללאו. והשתא י"ל דרש"י ג"כ כיון דגמרינן מתרומה דענש והזהיר על קדשי בה"ב מקרא דלא תוכל וגו'. והראב"ד ז"ל שכתב שם ופשוטה מזו היא מתרומת הקדשים לא תאכל ומשמע מדברי הכ"מ דכיון לדעת רש"י ז"ל דנ"ל לאו מתרומה עצמה ולא נראה דא"כ למ"ל להראב"ד להביא האי קרא דלא מיירי בתרומה עצמה אלא בחזה ושוק כדאיתא ביבמות דס"ח. תיפוק ליה מדכתיב וכל זר לא יאכל קודש אלא גם הראב"ד ז"ל מודה להרמב"ם דיש להסביר הלאו באיזה פשט המקרא. רק משום קרא דלא תוכל לאכול וגו' מיירי עיקרו בחוץ אלא במכות די"ז איתא דקאי ג"כ על עולה ומשום זרות. להכי ניחא ליה להביא יותר קרא דבתרומת הקדשים ל"ת דאיירי בקדשים. וה"ה לכל קדש אפילו בה"ב ומהאי קרא נ"ל כל מה דנ"ל מג"ש דמועלין [ולא כמו שרצו התוס' זבחים דמ"ה א' ד"ה דומיא דעל בה"ב אין לוקין אלא כמסקנתם דלכ"ד גמרינן אפי' בה"ב]. הא דאין מועלין אחר שנעשה מצותו. גם בהנאה מותר מה"ת כדמוכח ביומא דנ"ט ובכ"מ לענין דם קדשים והטעם כיון דנ"ל עיקר זה מע"ע ותה"ד דהוין שני כתובים הבאים כא' ושניהם אין בהו מעילה דבעגלה ערופה תניא בתוספתא פרה פ"א דאף הגוזז ועובד בה אינו לוקה. ומכש"כ שארי הנאות ואי היו מועלין בה היו לוקין כמש"כ המל"מ ריש ה' מעילה בשם הרמב"ם בסה"מ דכ"מ שמועלין לוקין מקרא דלא תוכל לאכול וגו' ונדריך אשר תדור אלא ע"ע אין בה מעילה. וכ"כ התוס' יומא דנ"ט בד"ה והרי ע"ש וכן תה"ד מבואר בתוס' שם דאין מועלין בו ולשון מועלין דאיתא שם ל"ד. ולא כהכ"מ פ"ב מה' מעילה הי"ד שהביא ראיה למש"כ הרמב"ם שם דשן המזבח החיצון מועלין בו כו' מהא דפליגי רב ור"י במעילה ד"ט. והלכה כר"י וסתמא דהש"ס בכ"מ דתרומת הדשן אע"פ שנעשית מצותו מועלין בו. וסובר מרן הכ"מ ז"ל דדשן המורם ומניחים אצל המזבח שוה לדין הדשן הצבור ע"ג המזבח. ותליא בפלוגתא דרב ור"י וסתמא כר"י ואאל"כ דבמעילה די"א ב' הוי שם הש"ס משעיר המשתלח דאתי אליבא דרב ביומא דס"ז ב' אלא לא תליא הא בהא כלל. דתרומת הדשן אע"ג דרבי קרא לאיסורא מדכתיב ושמו. מכ"מ הרי אזיל לאיבוד ונבלע בקרקע כדאיתא יומא דכ"א ב' לא מיקרי קדשי ה' כמו חטאת המתות דמשום דאזלי לאיבוד לא מיקרי קדשי ה' ואין מועלים בהו. ולא פליגי אלא בדשן הצבור ע"ג המזבח שחסר מלאכת הוצאת הדשן עכ"פ כיון דנ"ל מע"ע ותה"ד שאין בהם מעילה ורק איסורא בעלמא. הא בכל שנגמר מצותן איסורא נמי ליכא. ואפילו למש"כ תוס' זבחים דמ"ו א' בד"ה והרי דמועלין בתה"ד מ"מ הרי גמרינן נמי מע"ע ומכש"כ להמסקנא ממעטינן הערופה ולא אחר הגה"ה ובאותו ענין ראיתי לבאר דברי הרמב"ם ז"ל ה' מעילה פ"ב הי"א יצא לנחל קדרון מועלין בו כו' משמע מעילה גמורה מה"ת ולא כהראב"ד שם שהשיג מהא דיומא דנ"ט ב'. ונראה דהרמב"ם ז"ל גריס ביומא כדאיתא במעילה די"א מ"ט דמ"ד אין מועלים בהם ולא כגי' דילן ביומא ע"כ לא פליגי כו' ופליגי ר"ש ורבנן אי מועלין מה"ת לאחר זריקה וא"א למכור וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות מעילה פ"ג שאין הלכה כר"ש דאמר מועלין בדמים ע"ש וסתמא דמתניתין ביומא כרבנן ולהכי נמכרים לגננין לזבל וסובר כר"ח כהן הובא בתוס' שם דחכמים הקדישו הדם ומועלין מה"ת. ומה שהקשו מקושיית הש"ס מעילה די"ב א' והאיכא דם קדשים כו' ואי איתא שאני דם דחכמים קדשוה לק"מ דהש"ס מקשה מדר"ש דסובר דמועלין בו מה"ת וממילא וכש"כ די"ל דמדרבנן יש מעילה בדבר שלא היה בו מעילה מקודם ע"כ[. היוצא מדברינו דקדשים קלים ובכור בתוכם אסורין בהנאה מה"ת ועדיין צריך ביאור אי תלש שערו או חתך עורו מחיים אי מותר מה"ת או לא. ולכאורה משמע מדברי התוס' בכורות דכ"ה ד"ה שער. ומעילה י"ב ד"ה חלב ובחולין דל"ו א' דמותר הגיזה מה"ת וכן בר"ש ערלה פ"ג. אבל תמוה לכאורה בשלמא פה"מ דמהני פדיון רק חלב אסור מגזה"כ י"ל דגיזה מותר אבל במוקדשין תמימים דמיירי בי' בחולין שם האיך אפשר קדושה שבהן להיכן הלכה ומה בין קדשי מזבח לקדשי בה"ב דאיתא חולין דקל"ה א' דצמרן בעי פדי'. ובפי' תנן בזבחים דק"ג כל שלא זכה המזבח כו' שנאמר עור העולה אשר הקריב. וכן בקדשים קלים כמבואר שם בסוגיא אר"ע כו' שהמפשיט את הבכור כו' ואפילו ר"ע לא אמר אלא מפני שהדם מרצה על הפסולין ע"ש. אבל בל"ז פשיטא דעור הבכור אסור בהנאה מה"ת ולא עוד אלא שהתוס' בכורות דכ"ו א' ד"ה התולש כתבו בפי' להיפך דודאי בעי פדי' ונסתפקו האיך מהני פדי' הא בעי העמדה והערכה ע"ש היטב. אלא הדבר ברור דבלא פדיון אסור והא שכ' התוס' דהגיזה מותר הוא כלפי דתנן במעילה די"ב חלב המוקדשין לא נהנין ול"מ. ולא מהני פדיה שהרי אסור גם בפסולי המוקדשין שכבר נפדו. וממילא מובן דחלב תמימים ג"כ לא מהני פדיה. והא דאיתא התם די"ב כ"מ שאמרו חכמים ל"נ ול"מ דמיו יפלו ללשכה דוקא מה שאמרו חכמים. אבל מה שאסור מה"ת איכא דלא מהני פדיה כחלב המוקדשין ודישון המזבח לדעת התוס' יומא הנ"ל. ודישון מזבח הפנימי לד"ה כמש"כ התוס' זבחים דמ"ו א' ד"ה והרי ומוראה ונוצה דאסור מה"ת כדאי' שלהי מסכת תמורה. וכל חטאות המתות דתנן ריש פ' ולד חטאת ועפי"ז תבין מש"כ התוס' מעילה שם ד"ה חלב שהקשו אמאי אין מועלין בחלב. ותירצו דנהי דאסור מכ"מ כיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין דלא הוי קדשי ה' כו'. ולכאורה תמוה אמאי גרע מדמי עולה דמועלין בהם ה"נ דמיהם יפלו לעולה אלא דפשיטא להו דחלב המוקדשין אין להם פדיון. והא שכ' התוס' ד"ה ודמיו יגיע ללישכה כו' וה"ק ר"א כ"מ שא"ח קדוש וא"ק כמו חלב המוקדשין כו' הוא טעות הדפוס וצ"ל כמו דם קדשים. עכ"פ ברור דחלב המוקדשין אין לו פדיון וס"ד דה"ה צמר. ולמדנו רבותינו ז"ל דלא דמי צמר לחלב ובפסולי המוקדשין שכבר נפדו מותר. וממילא בתמימים מהני פדיה ודוקא תולש צמר מעולה דמהני פדיון ולא בבכור ומעשר דליכא בהו פדיון אין להן היתר לעולם אלא אם נשחט אח"כ במקדש והתירו הזריקה. או אם הומם אח"כ ונשחט במדינה הא בל"ז אסור מה"ת ויותר מזה כתב הרא"ש פ"א דבכורות סי"א בפטר חמור דאסור בהנאה דאם גזז שערו בעי קבורה אע"ג שאין בו משום לא תגוז מכ"מ שערו אסור בהנאה כמו בכור בהמה טהורה. ומיהו אי נתלש שער בכור בע"מ תלישתו מתירתו מה"ת אפילו מת אח"כ. כמש"כ התוס' דלא מצינו שאסרה התורה בפסה"מ אלא חלב. ובכור בע"מ כפסה"מ שנפדו דמי. ואע"ג דאי לא נתלש מחיים ומת אסור הצמר מה"ת. והרי הוא כעור דבקבורה כמבואר בזבחים דק"ג וק"ד א' דר"ע בגבולין מיירי ור"ל בבע"מ שנשחט ונמצא טריפה ע"ש. וה"ה הצמר והיינו דאיתא בבכורות דכ"ז א' ואי עקבי' איפכא מיבעי' לי' נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה לי' אינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. וחכמים אוסרין מדרבנן אפי' נתלש מחיים נחזור לענין דצמר תמימים אינו מותר אלא בפדי' והיינו דאי' בפסחים דל"ז א' ונתחמם בגיזי עולה שמעל דכ"ז שלא נפדו מועלין בו ובל"ז י"ל הקדישו לדמי עולה כמש"כ התוס' בכורות שם ד"ה התולש לענין שופר ש"ע. והנה נתברר דא"א לצאת לחולין מידי קדושה בש"א אלא בפדיון. וא"כ עדיין נשאר לנו לבאר דברי התוס' קידושין דנ"ז ב' בד"ה מה שלי שהקשה הר"מ על פירש"י ז"ל דכמו שמצינו מיתה מוציא מידי מעילה אע"ג שלא נזרק הדם. ה"נ יהיה השחיטה מתיר בחוץ אע"ג שלא נזרק הדם ומוציא מידי אבר מה"ח ודברים אלו תמוהין דמה לי שהוציאו מידי אמה"ח מידי איסור הקדש