משיב דבר חלק ב קלה

בסעודת ברית מילה אם מותר לאכול בבית. משום עוסק במצוה פטור מן המצוה כמו בחתן. הדין מבואר בשו"ע או"ח תר"מ ס"ו דסעודת ב"מ כו' חייבין בסוכה. מבואר שאם א"א לישב שם בסוכה מבטלין הסעודה. ואע"ג דמלשון המג"א שכ' די להם בעשרה אנשים משמע הא אותם עשרה אנשים בכלל עוסקי במצוה הם. מכ"מ אין הפי' כן כמבואר במהרי"ק דאינו מצוה שיהא בה כדי לבטל מ"ע דסוכה. ואע"ג דסוכה קיל דאפילו הולכי דרכים ושומרי פירות פטורין מסוכה משום תשבו כעין תדורו. ואין מחויב לבטל דרכו ושמירת פירותיו משום מצות סוכה. כבר פי' התוס' סוכה (כ"ו) דמשמעות תשבו כעין תדורו שיהא נוהג כאדם בביתו שאינו מונע מלצאת לדרך אבל שיהא מצוה דוחה מ"ע דסוכה בעינן דוקא מ"ע ממש. ואני אומר עוד דכ"ז לא הוצרכנו אלא לשיטת התוס' (כ"ה ב) בד"ה משום דאפילו כבר הגיע זמן חיובא דמצוה מכ"מ אם עוסק במצוה אחרת רשאי לבטל מ"ע זו. אבל שיטת רש"י שם דהא דעוסק במצוה פטור מה"מ אינו אלא בהתחיל לעסוק במצוה לפני חיובא דמצוה אחרת. אבל להתחיל במצוה שיש בה ביטול מצוה שכבר הגיע חיובה דידה אסור. והכי מוכח דעת הרמב"ם ושו"ע או"ח סי' ע"ב ס"ד א"כ בל"ז לא דמי ברית מילה לחתן ושושביניו דהתם ע"כ הי' הנשואין לפני החג וכמש"כ המג"א סי' תר"מ סקי"א וא"כ כבר חל עליהם המצוה של שמחת חתן. משא"כ המסובין על ברית מילה לא הגיע מצוה זו עד שכבר חל מצוה דסוכה. ותדע דגבי חתן נמי תניא חתן ושושביניו וכל בני החופה. משמע שכבר היו בחופה ונתחייבו בשמחת חו"כ זו. הא שיבא אדם מן השוק לשמוח בשמחת חו"כ ואע"ג שיקיים בזה מצוה דשמחת חו"כ. מכ"מ אסור לבטל מצות סוכה. והיינו משום דמצות סוכה קדומה: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין: סימן עג ב"ה ג' כסלו תרמ"ו. כבוד ידידי הרב הגדול חו"ב י"א מ' חיים נ"י ע"ד השאלה אשה שהדליקה נרות בש"ק שחל ביו"ט. ונודע לה אבלות ונהגה אבלות בשעה קלה זו עד שחשכה. אם עולה לה שלא תצטרך לנהוג אבלות אחר החג: לענ"ד לא מיבעי אם כבר נהגה אבלות שעולה לה שהרי לדעת הרמב"ם אין לנו תוספת בש"ק ויו"ט כלל. והדלקת הנרות אינו קבלה וא"כ היתה מחויבת לנהוג אבלות וממילא עולה לה. ואפילו נימא שגם לדעת הרמב"ם שאין בהדלקת הנרות חיוב לשבות ממלאכה מכ"מ אחר שכבר נהגו בכך. נעשה כנדר וכמ"ש הלבוש בקבלת שבת כמבו' בלבוש סי' רס"ג. מכ"מ אינו נדר ממש כ"ז שלא אמרה בפיה הנני מקבלת שבת. אבל בל"ז אינו אלא כמנהג שלשה פעמים דהוי כנדר כמ"ש הרא"ש והר"ן בנדרים (פ"א ב). ובזה האופן נדחית מפני המצוה וכדאיתא בברכות (ו') כל הרגיל לבוא לביהכ"נ ולא בא יום אחד. הקב"ה משאיל בו שנא' מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים ואין נוגה לו. ואם לדבר מצוה הלך נוגה לו כו'. פי' דכיון שהוא רגיל לבוא לבהכ"נ בכל יום נעשה עליו כנדר. ומש"ה אם לא בא יום א' הקב"ה משאיל בו ומענישו ע"ז כמ"ש הריב"ן שלהי מס' מכות (כ"ד א) בד"ה כגון ראבר"ש כו' אלמא בחייו הי' רגיל לדקדק בכך לפיכך הקפיד הקב"ה כו' וה"נ מי שרגיל לבוא לביהכ"נ ובכ"ז מפורש אם לדבר מצוה הלך נוגה לו. ומזה יש לדון דמי שנוהג בהדלקת הנרות איסור מלאכה ובקדושת השבת שלדעת הרמב"ם וסיעתו אינו מעיקר הדין וא"כ אינו אלא מנהג טוב. ונדחית מפני מצות אבלות שחלה עליו וממילא עולה ובאבלות הלכה כדברי המיקל. כ"ז דברנו באם כבר נהגה אבלות אבל אם באה לשאלה אם תנהוג אבלות. יש להתיישב בדבר. אם מחויבת לנהוג אבלות בשעה זו. או לא אחרי שהלכה פסוקה כדעת בה"ג דהדלקת הנרות הוי קבלת שבת עפ"י ד"ת משום תוס' שויו"ט וא"כ אין מורין לה לנהוג אבלות. ונראה דזה תלוי אם תוס' יו"ט מועיל גם לשמחת יו"ט או רק לשביתת מלאכה ולא למצות שמחה. ואם נימא דאינו מועיל לשמחת יו"ט אין מורין לנהוג אבלות בפרהסיא דהיינו לחלוץ מנעל ולישב על הארץ. שהרי מכ"מ הוי כקדושת שבת שאין נוהג אבלות בפרהסיא מיהא אסורה בשמחה ובשארי דברים שבצנעה. ידידו העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודה ברלין. סימן עד מעשה היה סמוך לק"ק מינסק בשנת ת"ר שנשחט בכור תם בעבירה. ונעבד העור לשם ס"ת ונעשה יריעה ולא יכלו להכירה ונשאל האיך דין דס"ת אם יכולין לקרות בה. וה' ינחני באמתו ואל ימעדו אשורי ולא יצל מפי דבר אמת: ראשית יש לעיין ולברר דרך כלל. שמצינו כמה פרטים דתנן לא נהנין ולא מועלין כמו קדשים קלים ומחובר ודבר שנעשה מצותו. ועוד כמה פרטים אי האיסור הנאה ודאי מדרבנן כיון דלא מועלין או לא. ולכאורה משמע מפירש"י ע"ז דכ"ט ב' ד"ה אבל אמרו ל"נ ול"מ. וכל היכי דתנן הכי שרי מדאורייתא כו' ושם דמ"ב ב' ל"נ מדרבנן. ובתמורה ד"ג א' גבי קדשי עו"ג ל"נ מדרבנן וכן פי' המפרש מעילה ד"ג א' דהא דתנן חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין היינו דרבנן. והכי פירש"י תמורה דכ"ב א' במשנה ל"נ מדרבנן ותוס' נזיר דכ"ד א' ד"ה דמי חטאת. אבל כד דייקינן א"א לומר כן שהרי בקדשים קלים דתנן לא נהנין ול"מ והוא במעילה די"א המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ול"מ. והוא ודאי אסור מה"ת כאשר יבואר לפנינו. ועוד תנן התם די"ב חלב המוקדשים כו' ל"נ ול"מ ואסור מה"ת כמבואר בתוס' שם ובכ"מ אלא וודאי אין זה כלל. אדרבה בפסחים דכ"ו א' איתא מדאמר קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא. והתם מדאורייתא קא אסר רבא ע"ש ויש לבאר בכל פרט מאין הוא האיסור והיכן רמיזא באורייתא ומה שפירש"י בע"ז הנ"ל ר"ל כל היכי דתנן הכי אבל אמרו ל"נ ול"מ היינו מדרבנן. דוקא לשון אבל אמרו משמע הכי. וכן מתפרש הא דמעילה י"ב ב' דאמר ר"א כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללישכה דוקא כשאמרו חכמים וכאשר יבואר להלן. והא דמפרש הגמ' ע"ז דמ"ב ותמורה ד"ג ל"נ מדרבנן לא משום האי כללא אלא משום דאין שם רמז מה"ת. ופירש"י תמורה וקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת כמו אם נשחטו בחוץ דאי' בקידושין דנ"ז ב' מה שלי בשלך אסור ופירש"י ז"ל בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחר שאין דמו נזרק. ועוד נדבר מזה איה"ש: ואבאר איזה פרטים דתנן בהו ל"נ ול"מ. קדשים קלים מבואר בכריתות דכ"ג ב' דאסורים מה"ת דמוקי הא דכתיב כל חלב לה' בולדי קדשים דאיסור חלב ואיסור מעילה בהדי הדדי קאתי וע"כ בשלמים מיירי דאי בחטאת הא למיתה אזלי ואין בה ובחלבה מעילה אלא בשלמים. וכ"כ התוס' שם דמשום דמכ"מ איסורא מיהא איכא מה"ת. ועוד ראי' מסוכה ד"ט א' מקיש סוכה לחגיגה. מה חגיגה אסור בהנאה כו' והתם דרשה גמורה היא כמ"ש התוס' שם ד"ה מנין. ועוד ראיה מר"ה דכ"ח א' שופר של שלמים לא יתקע בו ואם תקע לא יצא משום דאיסור רכיב עלה. וע"כ איסור דאורייתא הוא כאשר יבואר להלן בענין מצות לאו ליהנות נתנו. ותו דאי מה"ת מותר האיך פליגי רבנן על ריה"ג וסברי דשלמים מ"ג הן. וריה"ג ג"כ מודה בזמן הבית ובתם כדאיתא בתמורה ד"ז והרי ממון בעלים הן דשרי ליהנות ממנו לבד גיזה ועבודה אלא ודאי אסור מה"ת וכ"כ בתוס' נדרים ד"י א' ובכ"מ. והטעם דמבואר בתמורה דל"א א' תזבח ואכלת בשר אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך. והתם בפסולי המוקדשים מיירי דמהני פדיון ובלא פדיון אסור כש"כ בקדשים קלים תמימים דלא מהני פדיון. וכן במחובר ידוע במעילה די"ח ב' שאין בהם מעילה ומכ"מ אסור בהנאה מה"ת מדבעי פדיון דכתיב ונתן הכסף וקם לו ובבכורות ד"ט ב' מי איכא מידי שהקפידה עלי' תורה לפדות בכסף צורה ויהא שרי בהנאה. אבל מכ"מ אין לוקין עלה לא מיבעי לפירש"י פסחים דל"ג א' ד"ה וחכ"א באזהרה דרבנן נמי כו' מה תרומה