משיב דבר חלק ב קלד

דנימוק הולד ונעשה דם ומתערב בדם א"כ הוי מין במינו ואינו בטל לר"י. ויישבתי כישוב התוס' שם (כ"ז ב) בד"ה משום. ומע"כ נ"י דחה יפה שהרי פירש"י שהוא כרקב וכנצל ולא כפי' התוס' משום מת שלם אמנם ידעתי כי כן אבל רואה אני דקדוק פירש"י בזה"ל כל גופו של מת כאן והוי לי' כרקב וכנצל. דאלו לא הוי כל גופו לא הוי לי' דין רקב ומאחר שנתערב אע"ג שאינו בטל מכ"מ אין לו דין רקב זה הי' דעתי אז. אכן עתה נראה ליישב בא"א דר"י מודה דאם בתחלת הויתו נתערב במינו בטל וכן כאן אחר שנתמחה ונעשה דם מתערב בתחלת היותו לדם בדם אחר. שפיר בטל ולמדתי זו הסברא משיטת הר"ן בנדרים (נ"ח) דהא דקי"ל דבר שיל"מ לא בטל הוא משום דדומה למין במינו והרי דשיל"מ ידוע באו"ח סי' ש"כ ס"ב וביו"ד סי' ק"ב דאם לא הי' האיסור ניכר קודם שנתערב בטל. וה"ה מין במינו לר"י אם לא הי' ניכר שהוא מין במינו קודם שנתערב כמו כאן שמתחלה הי' בשר וליחה וכשנימוח ונעשה דם הרי מתערב בדם אחר שפיר בטל. ואע"ג שדעת רש"י בביצה (ד' א) דטעם של דבר שיל"מ לא בטיל הוא משום אדנאכל באיסורא כו'. היינו לדעת רב אשי דס"ל דה"ה ספק בדבר שיל"מ אסור אבל סתמא דגמ' שם דספק מותר ורק תערובות אסור ודאי י"ל מטעמי' של הר"ן. ועיין מ"ש בהע"ש סימן מ"ז אות א' בס"ד: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין סימן עא ב"ה ה' כ"ז שבט תרמ"א וולאזין. כבוד המופלג חריף שוחר טוב יקר רוח מ' יחיאל יצחק נ"י מקאוונא מכתב מע"כ נ"י הגיע וכו'. אשר העיר מע"כ נ"י כי בחקירה אי מילתא דעבידא לגלויי מהני במקום חזקה. תליא במחלוקת הרמב"ן והרא"ש בשם מהר"ם מרוטנבורג אי נאמן עד א' לו' מת קרובו להתאבל לאו חדתא היא והיינו הך שהביא הגאון טורי אבן ז"ל שיטת התוס' דהא דע"א נאמן להשיא אשה אינו אלא מדרבנן ומשום דדייקא וממילא לענין אבלות אין ע"א נאמן אבל אני בעניי דחיתי בהע"ש שלהי פ' בא דטעם התוס' משום שאין זה נקרא עבידא לגלויי כ"כ. והרמב"ן ס"ל דע"א נאמן להשיא אשה מה"ת משום דעבידא לגלויי אע"ג שאינו ברור שיתגלה כמו קידשו ב"ד את החודש וה"ה לענין אבילות. ובאמת מחלוקת התוס' והרמב"ן תליא בתרי לישני דבכורות (ל"ו) בהא דנאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי פלוני ישראל במומו. משום מילתא דע"ל אע"ג שאינו מוכרח שיחקור אחריו. ול"ב ס"ל שאין זה מיקרי ע"ל ופסיק הש"ס שם והלכתא כל"ק, וכתבו התוס' דאע"ג דכאן פסק הגמ' כל"ק מכ"מ בעדות אשה לא הימני' אלא משום דדייקא כו'. פי' דבבכור הקילו משום דאפי' הטיל הכהן המום בידים ג"כ אינו אסור באכילה מה"ת כמש"כ התוס' שם (ל"ד א) בד"ה ומי קניס. אבל דעת הרמב"ם בה' פסולי המוקדשין פי"ח ה"ה דהמטיל מום בידים האוכל מהם ה"ז לוקה משום לא תאכל כל תועבה. וא"כ יש בזה איסור מה"ת ומכ"מ פסק הגמ' כל"ק דמיקרי עביד לגלויי. וה"ה בעדות אשה הוי מה"ת וכן לענין אבלות. ועוד הארכנו בזה ביבמות (צ"ב) דבהא פליגי ר"נ ורבא אי טעות הוא או הוראה דרב נחמן ס"ל כל"ב. ורבא ס"ל כל"ק ועיקר ההיתר משום העד וע"ל: וע"ד הוכחת הגאון הנו"ב ז"ל מהא דיבמות דלא מהני עבידא לגלויי במקום חזקה לפי מש"כ הרי"ף שאין הגר נאמן כו'. לבד מה שדחיתי בהע"ש שלהי פ' בא ג"כ אין מכאן שום הוכחה דעכ"פ עד אחד מיהא בעינן. וכאן הגר לעצמו אינו בתורת עד כלל ומש"ה פסק הרי"ף דעד א' ביבמה מהני כרבא. משום דעיקר הטעם של ההיתר משום דעבידא לגלויי ולא משום דדייקא מש"ה אין נ"מ בהא דזימנין דרחמא או דסני' לי' כיון דעיקר הטעם אינו משום דידה. משא"כ ביבמה עצמה דאין עלה שם עד והא דנאמנת הוא משום חומר שהחמרת עלי' בסופה כו' מש"ה ביבמה דאיכא דסני' או דרחמא א"נ. וההוא מרבנן שהקשה היא עצמה תוכיח ס"ל כל"ב. ולא תקשה הרי בסוגיא דבכורות הנ"ל בהא דכהן נאמן כו' הוי כהן לעצמו. הא לא קשיא דהתם אין הדבר ברור שהכהן הטיל מום רק חשד בעלמא. מש"ה היכי דעבידא לגלויי אינו חשוד ונאמן אפילו לעצמו כמו ישראל. משא"כ בהני דחזקת איסור ובעינן עדים להוציא מחזקת איסור ובעבידא לגלויי נאמן אפילו עד אחד. אבל דוקא ע"א ולא הוא בעצמו וזה פשוט וברור והמקום ית"ש יעמידנו על קרן האמת והיא התכלית והחותמת הנני העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן עב ב"ה לכבוד הרב מ' פלטיאל נ"י בבאלטימארא. אשר חקר הלכה למעשה במי שנודע לו ע"י דלוג רב שמת קרובו שחייב להתאבל עליו במקום אחר. ונסתם הגולל ביום מחר או שלישי מאימתי יתחיל האבלות אם יש לו דין מת אשר משלחים אותו למקום אחר שמתחילים להתאבל מיד. נראה ברור דזה הדין אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות. משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבלות עד שנקבר ממש. והכי מבואר ביו"ד סי' שע"ה ס"ו מי שהודיעוהו שצלבו גוים קרובו בעיר אחרת ונהג אבילות מיד כו' וחוזר ומונה משיקבר. הרי אע"ג שאין בדעתו לילך לאותה עיר בקבורתו מכ"מ אין עלי' חיוב האבלות עד שיקבר. ולא עוד אלא שיש עליו דין אונן לאסור עליו בשר ויין עד שישמע שנקבר. (כמבואר בעובדא דר"ת שנודע לו שמתה אחותו במקום רחוק ממנו ואכל בשר ושתה יין משום שיש לה בעל ואינה מוטלת עליו. וחלקו עליו כמבואר ברא"ש מו"ק סי' ק"ב) והכי מבואר בסי' שמ"א ס"ג מקום שנוהגים כו' ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ומסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין. הרי דוקא אם נתעסקו הקרובים וכלשון הירושלמי שהביא הרא"ש שם מי שנמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. דוקא נמסר מיד ליד משמע וכדאי' במס' ב"מ (ח') דלשון מוסירה כאדם המוסר דבר לחברו. ולא קאמר בירושלמי אם מתעסקים בו אחרים הוא אוכל בשר ושותה יין. וה"ה אם המת בעיר אחרת וכמבואר שם ס"א אלא שבזה נחלקו ר"ת והרא"ש בהא דמתה אחותו של ר"ת בעיר אחרת והובא בש"ך שם. אבל אבלות ודאי אינו נוהג עד שיקבר ומה שדקדק מע"כ נ"י מלשון הרמב"ם ושו"ע סי' שע"ה ס"ב מה שכתבו ואינם יודעים מתי יקבר מונה משיחזרו כו'. דקדוק נכון הוא ונראה ברור דלא שיש נ"מ אם יודעים שיקבר למחר או ליום השלישי וכדומה. אלא בא לאפוקי אם יקבר היום אין חיוב האבלות מיד שנמסר לכתפים ולא בא זה הדין להחמיר על הקרובים אלא להקל להתחיל מנין שבעה מאותו יום. והכי דייק לשון הגמ' במו"ק (כ"ב א') מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבילא אתחילו מנו. ולא קאמר אתחילו אבלו. אלא אם אין נ"מ במנין אין עליהם חומר מנהג אבלות. ורק אם יש נ"מ במנין שבעה. ינהיגו אבלות מיד כדי שימנו מאותו יום. ובזה מיושב הירושלמי שהביא הרא"ש שם נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין. והקשה הרא"ש מאי קמ"ל הרי חל עליו אבילות והעלה דמיירי שלא יצא מפתח ביתו דלא מהני לנהוג אבילות אבל אוכל בשר ושותה יין. אבל לשיטת הרמב"ם הפי' פשוט דאפילו כשיהא נקבר באותו יום ואינו חייב להתאבל מיד מכ"מ אוכל בשר ושותה יין מיד. וזהו פי' לשון הרמב"ם ואינן יודעים מתי נקבר היינו שמא יקבר למחר ויהי נצרך למנות יום שלם. אזי מונה מעת שיחזרו פניהם ואז מתחילין להתאבל מיד דאם לא ינהגו באבלות מיד לא יעלה ליום. ונראה דבזה פליגי ר"א ור"י בדכ"ז א' דר"א צוה לכפות את המטות משיצא המת מפתח ביתו ורי"א משיסתום הגולל. והמחלוקת הוא משום שנמסר ר"ג לרבים ובני ביתו נשארו בבית וקיי"ל. כר"י וע' מש"כ בהעמק דבר בעיקר דין זה נמסר לרבים כו' מבואר במקרא באבל האטד אשר למצרים: ומה ששאל מע"כ עוד במצות סוכה. אם א"א לישב בסוכה