משיב דבר חלק ב קלא

אלמא דלא מהני להו פדי' ומזה תשכיל דמש"כ התוס' שם בזה"ל וה"ק ר"א כ"מ שא"ח קדוש וא"ק כמו חלב המוקדשין. טה"ד הוא וצ"ל דם קדשים והיינו לאחר שנזרק הדם על המזבח דעפ"י ד"ת מותרין וחכמים אמרו שאין יכולין ליהנות מהם ומש"ה נמכרין לגננין לזבל והדברים עתיקים. הא מיהו ברור דגידולי קדשי מזבח אסור בהנאה מה"ת ולא כהגאון הנ"ל: אמנם בישוב דברי הרמ"א. יש להקדים טעם מחלוקתן של הטור ורבינו ישעי' בעפר הקבר. והנה מתחילה יש לדעת דעפר תלוש שמתחבר עם האדמה אינו כשאר תלוש ולבסוף חיברו אלא כאילן שנשרש בארץ. ודבר זה מפורש בתוס' סנהדרין (מ"ו) בד"ה תלישה דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ. ואם שדברי רבותינו ז"ל א"צ חזוק. מכ"מ טוב לעינים לראות מקורו בתורה והוא דכתיב מזבח אדמה תעשה לי ודרשינן בזבחים (נ"ח א) שיהא מחובר באדמה. שלא יבננו לא ע"ג מחילות ולא ע"ג כיפין אע"ג שהכיפין מחוברין בארץ. מכ"מ אינו אלא כמו תלוש ולבסוף חיברו ואינו מחובר ממש. והרי במזבח הנחשת שעשה משה הי' ממלאין אותו באדמה תלושה ומניחין אותו על הארץ. ובזה היה נקרא מזבח אדמה מחובר באדמה. הרי מבואר דעפר המונח על האדמה ה"ז כאילן הנטוע בארץ והוא ממש כהשקה דמים במים ה"ז כזריעה כפירש"י ביצה (י"ז ב) ובכורות (כ"ב א). ה"נ עפר בעפר הוי זריעה ואחר שכן תליא מחלוקת הטור עם ר"י במחלוקת רש"י ותוס' בחולין (ט"ז א) דפרש"י בד"ה צור כו' קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם. מבואר דאם נטעו הוי כתלוש ולבסוף חיברו אע"ג שנשרש והכי ס"ל בע"ז (מ"ה) לענין נטעו ולבסוף עבדו. והתוס' חולקין בחולין שם בד"ה או שהי' כו' ובע"ז שם. וס"ל דנשרש בארץ הוי כעלה מאליו ומחובר מעיקרו וה"נ עפר שנתלש וחיברו. והנה כבר נפסק ביו"ד סי' ו' להחמיר ובסי' קמ"ה להקל כשיטת התוס'. וה"נ בעפר שעל הקבר מותר עפ"י ד"ת ואע"ג דמתחילה נתלש לשם קבר אינו דומה לנטעו מתחלה לע"ז דבשעה שנחפר אינו אלא הזמנה ולאו מילתא היא. ואח"כ כשמכסין את הקבר נעשה מחובר בנגיעה באדמה ולא נאסר לשיטת התוס' והשו"ע. ואע"ג דמתחלה מכסין הקרשים ונאסר אותו עפר מכ"מ רוב העפר מחוברין מן הצד עם האדמה מתחלה ולא נאסרו. מעתה מש"כ בהגהת רמ"א בסי' שס"ד די"א דהקרקע כו' הוי תלוש ולבסוף חיברו אסור אינו אלא לכתחילה ראוי להחמיר כשיטת רש"י ור"י. והנ"מ בזה לענין לדרוס עה"ק באקראי דאי משום כבוד המת שרי באקראי כמ"ש רשב"ם והובא בט"ז שם אבל אי אסור מה"ד אסור אפילו באקראי. ע"כ ראוי למנוע אם אפשר אבל בסי' שס"ח דמיירי בשעת הדחק היינו לרפואה או למכור לשמירת ביה"ק קיי"ל כשיטת התוס' והשו"ע אפי' להקל. ומש"כ מעכ"ת נ"י דאפילו לרבינו ישעי' אין להחמיר יותר משלשה טפחים שהוא שיעור תפיסת המת דברי חכמה הוא. אבל מכ"מ יש לחקור אם הא שמרבין עפר על הקבר הוא בשביל החיים כדי שיכירו את הקבר וכדומה. באמת לא נאסרו אבל אם הוא בשביל כבוד המת והוי כמו מצבה ושאר תכריכי המת יותר מההכרח דמכ"מ נאסר הכל. ומה שהוסיף מעכ"ת נ"י לחקור אם הנטיעה יונק ממקום אסור וממקום כשר אם בטל האיסור. ונכנס לחקירת הגאון צל"ח זצ"ל בהא שכ' המרדכי שלהי מס' חולין דאם אינו ניכר האיסור לא בטל והקשה מהא דקיי"ל להיפך דאפילו דבר שיל"מ בטל בכה"ג. לא אכחד ממעכ"ת נ"י דמכבר אין דעתי נוחה מהקושיא והישוב ע"ז. דהמרדכי שלהי חולין לא אמר אלא בבא לעולם בעירוב כמו רקיקת דם וש"ז שיש בהם מתחלת ביאה לעולם רוק וזיבה. ובזה לא שייך ענין בטילה אלא מין במינו הוי ברירה וע' מש"כ התוס' סוטה (י"ח). אבל אם בא לעולם בלי עירוב כמו טיפה הנסחט בשבת מן הענבים. הרי יצא הטיפה בפ"ע אלא שלא ניכר לנו עד שנתערבה בזה שייך ביטול כמו בכה"ת ועוד קיל דאפילו בדבר שיל"מ בטל והוא ג"כ עפ"י הירושלמי ריש מ' ביצה דמש"ה ביצה מוקצה לא בטלה דאם יש אחת לאיסור והיא מוכחת על כולן דוקא שהוכרה לנו מכבר ונתערבה. אבל כשהיא לא ניכר לנו עד שנתערבה בטלה וה"נ ביניקה כל יניקה הולך בפ"ע ומתערב בגוף האילן ושפיר בטל. אלא שיש לחקור בפירש"י גיטין (נ"ג ב) דבמחובר לא בטיל עד שיתלשו ואסור לתלוש בידים דהוי כמבטל איסור אלא אם נפלו מאליהן או שנתלשו ע"י גוים שריין ובזה הי' נראה ליישב קו' הט"ז וש"ך יו"ד סי' י"ד בתערובות חלב של אבר היוצא דלא בטל בחלב כשר של כל הגוף. וכיב"ז קשה בביצה (ל"ז ב) תחומין קא ינקי מהדדי ואמאי לא בטלי. ונראה דהוא משום דכ"ז שהחלב בבהמה הוי מחובר כמו לענין שחיטה ביו"ד סי' ו' בצפורן ושן דבהמה. והדברים עתיקים ואכ"מ. וה' יאיר עינינו בתורתו. ויעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן סח ב"ה להרב החריף מ' יוסף הכהן נ"י בק"ק מעזריטש. מה שהקשה בסוגיא דנדה (י"ח א) בשלשה מקומות הלכו בו אחר הרוב. שליא דתנן שליא בבית הבית טמא ופירש"י דרוב שליות אינם בלא ולד. והקשה מע"כ מהא דתנן בבכורות פ"ג דר"ע אמר דשליא פוטר הבהמה מבכורה והרי ר"ע חייש למיעוטא לענין חלב אינו פוטר. וא"כ אמאי שליא פוטרת: עוד הקשה מע"כ לפי מה שיישבו התוס' בנדה שיטת רש"י ממה שהקשו בסוגיא דב"ק (י"א) דמוכיח הגמ' דאין מקצת שליא בלא ולד מהא דתנן שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה משום דאי הוי ס"ס לא הוי אסור באכילה ולפירש"י אכתי הוי ס"ס שמא אין ולד ושמא לא יצא רוב. ויישבו דמיירי שראו שיש בשליא ולד. ותמה מע"כ מסוגיא דחולין (ע"ז) במחלוקת ר"א ור"י דמוכח דמתניתין מיירי בלא ראו ולד בשליא. הא לק"מ דודאי ר"א ור"י סברי דאפילו לא ראו ולד בשליא אסורה באכילה משום דגזרינן מקצתה אטו כולה. וכמ"ש התוס' ב"ק שם סד"ה שליא בישוב השני והתוס' בנדה לא יישבו אלא לפי ס"ד דגמ' דאם יש ס"ס אינו אסור באכילה. עוד הקשה מע"כ א"כ מאי הוכיח הגמ' בב"ק דאין מקצת שליא בלי ולד. דילמא מיירי שראו מקצת ולד במקצת השליא שיצא גם זה לק"מ דבל"ז יש להקשות לפמ"ש התוס' שראו ולד בשליא א"כ מאי תנן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. והפי' שהוא טעם על הא דאסור באכילה כפירש"י בב"ק שם בד"ה ה"ג כו' כלומר מפני כו'. ואי כתוס' למה לן זה הטעם הרי ראו ולד אלא ודאי ה"פ דמש"ה אנו צריכין לבדוק אח"ז משום דהוא סימן ואם אינו ניכר באמת שרי באכילה משום ס"ס אך מחויב לבדוק אולי יש ולד משום שהוא סימן. אבל אי נימא שראו במקצת שיצא ולד הק"ל מאי אריא סימן וכו' כ"ז ביארנו ישוב התוס' לפירש"י אבל רש"י לא כיון לזה אלא אע"ג שלא ראו ג"כ אסור באכילה אפילו להס"ד דלא אסור באכילה אם יש ס"ס. מכ"מ דוקא ס"ס השקול משא"כ דילמא ליכא ולד כלל ודאי הוי מיעוט שאינו מצוי שהרי תנן סימן ולד כו'. ובמיעוט שאינו מצוי לא נחשב ס"ס כלל כמ"ש התוס' כתובות (ט' א) בד"ה לא צריכא כו'. וא"ת א"כ בס"ס נמי כו' וכ"כ המג"א סי' וממילא מיושב קו' מע"כ דאע"ג דר"ע ס"ל בחלב שאינו פוטר מכ"מ מודה בשליא שפוטר משום דזהו מיעוט שאינו מצוי דאפילו ר"מ מודה דלא חיישינן: ואם תקשה דא"כ מאי ראי' בנדה שם בשלשה מקומות כו' דילמא שאני שליא דספק שליא בלי ולד הוי מיעוט שאינו מצוי. ובאמת קשה למאי פירש"י הכי ולא כפי' התוס' דשמא נמוק הולד תחלה. אבל יש בזה הסוגיא העמוסה עומק בפירש"י. רבותינו התוס' כתבו בד"ה אחר הרוב. דר"י לא חשיב אלא היכי דאיכא חזקה נגד הרוב וא"כ צ"ל דקושיית הגמ' מתשעה צפרדעים אינו אלא מרישא דברייתא תשעה צפרדעים דאע"ג דאיכא חזקת טהרה נגד הרוב. וזה פלא אמאי לא הביא הגמ' רישא דתוספתא תשעה שרצים. ושם בתוס' ד"ה למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' כתבו דר"י מיירי באינו רוב גמור והיינו דאשמועינן ר"י. וגם זה קשה לי אמאי מקשה הגמ' והאיכא תשע חנויות ואנו בארנו בס"ד דעיקר רבותא דר"י. הוא דאפילו היכא דאיכא שנוי ממה שדרך להיות והי' מקום לחשוב כיון דאשתני אשתני ולחוש למיעוטא ג"כ. וכמו שיבואר לפנינו דרבא הי' ס"ל הכי בזה קמ"ל ר' יוחנן דמכ"מ הולכין אחר הרוב. ומקשה הגמ' מתשע חנויות ובנמצא פירש"י בקרקע. וזה דלא כסוגיא דחולין (צ"ה)