משיב דבר חלק ב קכט

נמצא בכל השבטים אחר הפרטים נמנה הכל. אלא ההתחברות יהודה ושמעון מה שאין כן בכל שבט ומה היה מקרא חסר אם היה מונה שמונה ערים מיהודה ואח"כ כלל. ועיר אחת משמעון אלא ודאי כך הענין דאע"ג שנתפרש הערים שהבדילו מיהודה ושמעון. מכ"מ היה עוד כמה עיירות שניתן חציים או איזה חלק מהם לשמעון ולא נתפרשו אלו אלא בשביל שנתייחדו לשמעון. ולא יהודה בלבד היה כך אלא כל השבטים כמאמר יעקב אבינו ואפיצם בישראל. שהיה שבט שמעון מעורב מעט מעט באיזה עיירות בישראל. מיהו למ"ד לא נתחלקה לשני שבטים צ"ל דהגיע איזו חצרים הסמוך לעיירות לשבט שמעון. הא מיהא ברור שהיה שבט שמעון נפוץ בישראל לבד הערים המיוחדים להם. והיינו דאיתא בב"ר פ' ויחי כל הערים אשר תתנו ללוים כולן משל שמעון פי' סמוך לשמעון היה וע' מש"כ בהע"ש סי' ל' אות י"ג: נחזור לענין דיש לדייק למאי כייל הכתוב שני שבטים אלו יחד אם לא שהיה כמה עיירות מיוחדים לשניהם ואחת או שנים מתשע עיירות אלו היה פלגא מהאי ופלגא מהאי מש"ה כתוב תשע מאת שני השבטים. דאל"ה אלא שמנה מהאי ואחת מהאי לפרוש פירושי זהו ביאור כלל הסוגיא. אבל א"כ היה צ"ל הנוסח מאי לאו פלגא מהאי ופלגא מהאי. פי' עיר אחת או שנים היה כן ודחי לא ח' מהאי וא' מהאי ושפיר מקשה א"כ לפרוש פירושי. אבל לפנינו אי' ארבע ופלגא מהאי וארבע ופלגא מהאי ובקושיית הש"ס פירש"י ה"ג אימא ד' מהאי וחמש מהאי. ויותר תמוה הנוסחא שהביא בתי' רמ"ה בזה"ל אחר הישוב דשקלי ארבע מהאי וחמש מהאי. ומקשה והלא מדת הדין לוקה ומפרקינן ארבע כל קבל חמש כלומר כגון שארבע של שבט זה שקולות כנגד חמש של שבט האחר עכ"ל הרמ"ה וזה תמוה דודאי היה משבט יהודה הרבה משבט שמעון. ומסתמא משבט יהודה המנין המרובה וגם הפירוש הלז אינו שהרי באמת הי' שמנה מיהודה ועיר אחת משבט שמעון. אמנם ראוי לדעת דעיקר המחלוקת דר"י ור"ל אי מחלקין א"י לשבטים. ופרש"י בתחלה כשחלקו ישראל את הארץ היו רשאין כו' וא"כ קשה מאי דהוי הוי ותו הכי מיבעי נתחלקה עיר אחת לב' שבטים או לא נתחלקה. אבל הרמ"ה פי' בזה"ל אם משיח בן דוד בא ובאין לחלוק א"י ועיר אחת נופלת בין שני תחומין של שני שבטים [היינו תחומי יחזקאל] חולקים אותה לשני שבטים חציה לשבט זה וחציה לשבט זה. ור"ל אמר אין חולקין אלא אותה עיר נתנה ע"פ הגורל לאחד משני השבטים. ויש אומרים תנתן לאותו השבט שרובו בתחומו. ולא מסתבר דהא תינח היכא דאיכא רובא מהאי ומיעוטא מהאי. אלא היכא דאיכא פלגא מהאי ופלגא מהאי היכי עבדינן עכ"ל הרמ"ה ז"ל. והנה בל"ס אע"ג דעיקר מחלקותן לזה הפי' קאי לעתיד מכ"מ ככה נחלקו שחלוקה דיהושע. וכדמוכח מקושיית הש"ס ממתניתן דעה"נ וכן מקראי דיהושע מיהו בזה יש לנו מקום לפרש הסוגיא יפה דזה קשה להגמ' יתורא דכללי כמ"ש בני הה"ג שי' ודרשו בזה דקאי ביהושע ומרמזי לעתיד לבוא כדרך המקראות אשר כפטיש יפוצץ סלע כי דבר ה' המה (כמ"ש בקדמת השני אות ב' בס"ד) והי' לע"ל ב"ב אם שלא יהי' אותם העיירות כלל. מכ"מ העיירות אשר יעבדוהו לעובד העיר מכל שבטי ישראל יהי' ניתן באותו סכום המפורש בכל שבט. והיה משבט יהודה ושמעון תשע ערים. ואם דלע"ל לא יהי' סמוכים כלל כמבואר בחלוקי דיחזקאל מכ"מ יהיה סכום הלז משני השבטים האלו ומש"ה מקשה בלשון שיהיה לע"ל שהרי אז לא יהיה מרובה חלק יהודה משל שמעון. וקאמר ארבע מהאי וארבע מהאי פי' משבט יהודה יהי' ניתן ארבע ערים ופלגא. ויהי' שייך אותה עיר פלגא ליהודה ופלגא ללוי וכן בשל שמעון הרי דיחלק עיר אחת ליהודה ולוי וכן לשמעון ולוי. ומשני לא ד' מהאי וחמש מהאי ומקשה לנו הרמ"ה והלא מדה"ד לוקה כו'. והדבר מובן דבעת חלוקה דיהושע נתפרש בא"א האי תשע ערים וכפי המפורש אלא בחלוקה דלעתיד יהי' כן הפי'. וככה יש הרבה מקראות שמתפרשים לשני זמנים בכוונות מחולפות וע' מש"כ בהע"ש סי' קס"ו אות ה' בס"ד: ואגב אודיעך פי' הכתוב ביהושע כ"א ויתנו ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את הערים האלה אשר יקראו אתהן בשם. ומקרא זה מיותר והכי מיבעי ליה למיכתב ויהי לבני אהרן וגו' ויתנו להם ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את קרית הארבע וגו' וכלשון של כל השבטים. לכן נראה דפי' אשר יקראו אתהן בשם יש לזה כונת אחרת שקודם שנתנו אותם לכהנים הפרישו אותם לצרכי כלל ישראל. וכמו דחברון הופרשה לעיר מקלט והיתה נקראת בשם עיר מקלט ככה היו תשע ערים אלו מופרשים לענינים אשר נועדו לצרכי הכלל. ובאשר יהודה הי' גביר באחיו וחלקו הי' גדול מכולם היה חושש לצרכי הכלל יותר מכל ישראל ומפריש ערים עיר זו לאותו דבר ועיר זו לאותו דבר שיבואו שמה מכל שבטי ישראל שיהיו נדרשים לזה הפרט. וע"ז השם נקראת. ואחר שהפרישו אותם מסרום לכהנים שהם יהיו משגיחים על הענינים. באשר המה היו פנוים ומוכשרים לכל דבר שבקדושה ולכל דבר כללי וכדכתיב ושוטרים הלוים לפניכם וה' יאיר עיני: סימן סה ב"ה ה' לסדר וממדבר מתנה תרמ"ח וולאזין. כבוד ידיד ה' ועמו הרב המאוה"ג וכו' מ' פתחיה הארענבלאס נ"י דומ"ץ בק"ק ווארשא. מכתב מעכ"ה נ"י ע"י התלמיד היקר נ"י הגיעני והאחרתי להשיב דבר כראוי כי באמנה כשל כחי לעיין ולכתיבה מרוב טרדה ועבודה. ועתה נפנתי לעיין בדברי מעכ"ה נ"י במה שהמנהג שאופין חלה בית האופה כמה בעה"ב בתנור אחד. ויש שנוטלין חלה בעיסה כדין. ויש שמאחרין עד אחר אפיה וא"כ הרי התנור בולע מטבל ומבליע בעיסה שכבר נתקנה. וגם קרוב שנוגעים העיסות זב"ז ואין לומר דמהני מה שאח"כ מפרישין חלה מן האפוי ויתוקן גם הבלוע שהרי אין מפרישין מן החיוב על הפטור דמה"ת ברובה בטל. ואני אומר דדוקא בתורם מן החיוב על הפטור לבדו אין תרומתו תרומה ויהא התרומה שנותן לכהן בטבלו כפירש"י פסחים דנ"א א'. משא"כ כאן מפריש מן החיוב על עצמו היינו על עיקר העיסה והאפוי שחייב. וממילא קאי ההפרשה על הבלוע ג"כ: סימן סו להרב הג' ר' מרדכי נ"י אב"ד דק' קוזניצע: ע"ד אשר הגיע לשאול בד"ת. הן אין היום מוכשר להשיב דבר על אפניו. אך עשה דכבוד תורה דמר דוחה שארי דברים המטרידים את הדעת. והנני להשיב בקצרה: ראובן תובע את שמעון לד"ת. ושמעון מסרב ומעכב ראובן את תפלת הצבור זה שלש שבועות ויותר. ומסתפק מעכ"ה נ"י אם יש איסור על הצבור להתפלל. או חרם מתקנת ר"ג המוזכר בסמ"ע סי' י"א ואם מוסיף התובע להכריז חרם על המתפללים בצבור אם כדין הוא עושה זהו תורף דברי מעכ"ה נ"י: ואני תמה על מעכ"ה נ"י מראש אחרי שלפי שטף דברי מכתבו ניכר שאין הנתבע אלם. ויכולים מע"כ נ"י ובעלי הקהלה לכפותו מדוע לא החרימו כדין השו"ע. ואשר כתב מעכ"ה נ"י הטעם ע"ד שמבואר בשו"ע או"ח סי' תר"ב שאין נותנין חרם בעשי"ת ובמג"א סי' תכ"ט מבואר שבכל חודש תשרי אין נותנין חרם משום שתלוין בדין. תמה אני מה לחודש אלול לזה דווקא בימי הדין אין לעורר דינים ולהוסיף הרוה על הצמאה שיהי' עוד עונשי חרמים ושבועות שנפרעים עבורם כל העולם. זה הטעם כתב רבינו הגר"א במקומו. ולי העני נראה זה הטעם טוב על הא שאין משביעין בב"ד אבל הא שאין מכריזין חרם. הוא משום שבשעת מלחמה מסוכן מאד דבר החרם באשר שמסלק השכינה מישראל אם יש עובר חרם. ומעשה עכן ויהונתן בן שאול יוכיחו דמיד שעברו על החרם נכשלו במלחמה. ומש"ה כתיב בריש פ' עקב בשעת מלחמת ישראל בכנענים ולא תביא תועבה אל ביתך וגו' כי חרם הוא, פי' מש"ה מסלק השכינה ההולך לפני ישראל בשעת מלחמה כדכתיב דברים כ' ד' כ"ג ט"ו. וה"נ בימים נוראים שעת מלחמה עם שרי עובדי כוכבים המקטריגים כדאיתא ברבה פ' אחרי פכ"א עה"פ