משיב דבר חלק ב קכח

להפריש חלה ושוב פטורה כל העיסה האיך נתיר לכתחילה למכור לחלקים ושהלוקחים יפרישו חלה ויברכו. והנחתום לא יפריש ולא יברך. ותו כיון דבהפרשת חלה של הנחתום כו' כנ"ל הרי דבריו סותרים זא"ז. תחלה כתב שהנחתום אינו מפריש ואינו מברך. ואח"כ כתב שהנחתום המברך תחלה פוטר כל העיסה אלא ודאי היה המנהג שהנחתומית מפרשת כדי צורך ביתה מהעיסה הגדולה ומברכת כדין ומנחת המותר להלקוחות. ואמר הב"ח שכיון שנתחייבה הנחתומית להפריש על כל העיסה א"כ הוי מצוה בה והאיך אפשר למכור המצוה המוטלת עלי'. ומאי מהני מה שהיא מפרשת על החתיכה שמפרשת לעצמה הא נתחייבת להפריש על הכל ותו דכיון שהיא יכולה לפטור במה שנוטלת חלתה מחתיכה שלעצמה את כל העיסה לית לה למוכרה לחלקים ולגרום ברכות לכל א' דהוי בזה ברכה שא"צ כמו שהנחתום עצמו לא הי' רשאי לחלק עיסתו לשני הפרשות. ולברך על כל הפרשה משום ברכה שא"צ ה"נ אסור למכור לאחרים ולגרום ברכה שא"צ זהו דעת הב"ח. אבל פשיטא דמכ"מ לא נפטרו אותם החתיכות בהפרשת הנחתומית לחתיכה שמנחת לעצמה. והא דנהגי לחלק לחתיכות גדולות כדי שיעור חלה לכל אחת ולא אפילו לחתיכות קטנות לכל א' שהרי כבר נתחייבו בעריסה אחת. לפי הפשט נהגו הכי ע"פ מורים גדולים שחשו שלא יבאו הנשים להפריש אפילו כשילושו מתחילה פחות מכשיעור. אמנם לפנינו יבואר עוד טעם ע"ז הא מיהא מהב"ח אין שמץ דיוק. אך ממש"כ הט"ז בשם מ"ב משמע קצת הכי שכ' בזה"ל ה"נ אזלינן לחומרא בתר דעתו והוי כאלו כל בצק נילוש בפ"ע וחייב כל אחד ליטול חלה משיעור חלה שלו עכ"ל. משמע דאם היה נילוש כאחת נפטר ממילא כל העיסה בהפרשת חלה של הנחתום. אבל חלילה לומר שאפילו חישב בפירוש שלא לפטור או אפילו שכח להפריש על הכל שמכ"מ פוטר הכל. אלא באשר הענין מסור לנשים ומפרישות סתם ויש לחוש שהנחתומית המפרשת חתיכה לעצמה ואופית בפ"ע ונוטלת חלה סתם בלי שום מחשבה. ואי הוי בלישה א' שא"צ מוקף בזה"ז ממילא נפטרת כל העיסה וא"כ הוי ברכה לבטלה, מש"ה העלה המ"ב המצאה דכיון דדעת הנחתומית לחלק. נהי דאם דעתה היה לחלק לעיסות קטנות פחות מכשיעור לא היה מועיל לפטור מחלה משום שאם לא תמכור כו'. הא מיהא מהני לחומרא לענין דלחלק לעיסות גדולות הוי כנילוש בפ"ע. וא"כ בעינן אף גם בזה"ז כמבואר בסי' שכ"ג בהגהת הרמ"א מש"ה הנחתומית שהפרישה חתיכתה למק"א לאפות הוי אינו מוקף ואינו פוטר : וע"פ זה ההמצאה מובן למאי הנהיגו דוקא, לחלק לכדי שיעור דאלו היה פחות מכשיעור לא היו יכולין להפריש ממנפ"ש. אי הוי כמו שדעתו לחלק פטור לגמרי אי אינו דומה לדעתו לחלק הוי כלישה אחת וא"צ מוקף וא"כ נפטרו ממילא בלי מחשבה ולענין מחלקות הב"ח מטעמים שנתבאר חדא דמצוה בו ואינו ראוי למכור מצוה המוטלת עליו. תו דהוי ברכה שא"צ. באמת אין הכרח בדבר דבטעם הראשון נהי דאלו עשה מתחלה לעצמו אינו ראוי למכור וכדתנן בדמאי פ"ה אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ומיירי אפילו לחבר. מכ"מ אם מתחלה לא נילושה אלא כדי למכור בטבלה אפשר דשרי דאי לא היתה מתחלה יודעת שחברתה תקנה ממנה לא היתה לשה כלל. ומתחילה דומה ללשה בשליחותה והוי כמו שהמנהג דהבא לשחוט לבעה"ב הגון עופות וכדומה מכבד אותו במצות כסה"ד מה שבפי' הזהיר הכתוב מי ששחט הוא יכסה. אלא כיון שמתחלה שחט ע"מ כן. והוי כמו הוא בא בשליחות בעל העוף לשחוט והוי כמו ששחט הוא בעצמו וכענין דכתיב בפסח ושחטו אותו. באשר שהמצוה על בעלים לשחוט והשוחט בא בשליחותו. מש"ה דומה כאלו שחט בעצמו, ה"נ במי שמתחלה שחט ע"מ שיכסה בעל העוף אינו בא לשחוט אלא בשליחותו. וסברא זו עצמה במי שלשה שהקונה יפריש חלה. הוי שלשה בשליחותה והקונה נעשה אח"כ כמו שהטבל שלה מתחלה. ואע"ג שעדיין אינו דומה לשחיטת עוף של בעה"ב דהכא בשעת לישה הקמח של הנחתום. מכ"מ הסברא נותן שמתחלה זכתה המצוה למי שתקנה ולא חל עלי' המצוה אם לא שלא תמכור וע' מש"כ בהע"ש סי' ק' אות ח' וסי' קמ"ה אות י"ט לענין קדושה סברא כיב"ז. ומש"כ עוד הב"ח בענין ברכה שא"צ לא ידעתי בעניי זה האיסור בשני בני אדם שהיה אפשר לפטור ולעשות המצוה באדם א' ובברכה א'. והרי בבהמ"ק עסקו הרבה כהנים בקרבן א' גם בהעלאה גם באכילה וכולם היו מברכין כדין. אע"ג שהיה אפשר שיעשה בכהן אחד מכ"מ מצוה במרובין וברוב עם הדרת מלך וכמו כן בכל מצות אם אינו מניעה מצד מצוה בו בבעליו. הא מיהא מנהג הנחתומין ודאי יצא עפ"י גדולי דורות קדמונים ז"ל אלא שרבותיו של הב"ח ערערו בדבר. ולא נודע טעמם ונימוקם ז"ל אולי משום דהנחתומית כשמפרשת לעצמה סתם ממילא נפטרת כל העיסה משום דלא בעינן מוקף. והמצאת הגאון מ"ב ז"ל אינו מוכרחת כ"כ אבל זה ברור דמי שמכוין שלא ליטול חלה כי אם מכלי א' לא נפטר הנשאר במק"א: ואגב אודיע מה שנשאר רבינו הגר"א בתימא הגהת הרמ"א ס"ג יעו"ש. נראה ברור פי' ההגה"ה דמיירי שנאפה ג"כ יחד. וידוע דלא מהני חילוק אלא בבצק והעלה רמ"א דאם נאפה ביחד שלא בדעתן פטור. ולמד מדעת ר"ל בחלוק בעיסה ה"נ לדידן בחלוק פת. ודרך הרמ"א להסב דברי ראשונים בכונה אחרת כמו שנהגו הראשונים ז"ל במאמרי הגמ' כמש"כ במלחמת ה' שלהי מס' ע"ז. וכ"כ בהע"ש סי' ל"ה אות ט"ו ובכ"מ הכי נהג הרמ"א להביא לשון הסמ"ג ובכונה אחרת. ואם שאין ראיה מעיסה לר"ל לאפיה אליבא דר"י דס"ל הממרח כרי' ש"ח שלא מדעתו חייב ואפיה כמירוח בכרי דמי מכ"מ למד זה הדין מהירושלמי ושו"ע סי' זה ס"א דמחלק בין מקפיד לאינו מקפיד וכבר כתב הגר"א ע"ז ג"כ דלא דק. דאפילו אינו מקפיד כל שדעתו לחלק קודם אפיה אין מצטרפות אבל כונת המחבר שנאפה יחד עם זה החבור ולא מהני דעתו לחלק אבל אם מקפידים על זה גם האפיה לא מהני לחייב חלה: ואשר נשאלת בסוגיא דסנהדרין דקי"א בהא דנחלקו ר"י ור"ל אי חולקין עיר אחת לשני שבטים או לא. ומקשה מהא דכתיב ערים תשע מאת שני השבטים האלה מאי לאו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי לא ד' מהאי וחמש מהאי א"ה לפרוש פרושי קשיא. והרי בספר יהושע מפורשים שמות הערים תשע אלו ולמי הן היינו שמנה מיהודה ורק עיר עין משבט שמעון. ואין בזה פלא משום דכתיב מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו. וא"כ מה הקשה המקשן ומה תירץ המתרץ. והעלה בני הה"ג שי' בזה"ל ע"פ מש"כ הרד"ק בדה"י שבשעה שהפריש יהושע הערים ללוים עוד לא נכבשו והפרישו אחרים תחתיהם לפי שעה. והביא הא דתוספתא מכות פ"ב וירושלמי שם אע"פ שהפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת. הפריש קרית יערים תחתי' עד שכיבשו את שכם אע"פ שהפרישו קדש בגליל לא היתה קולטת הפרישו גמלא תחתי' עד שכיבשו את קדש עכ"ל. ומעתה אני אומר דהש"ס דייק לישנא יתירא ערים תשע מאת שני השבטים האלו. דכ"ז מיותר דכבר כתיב שמה מתחלה שנתנו הערים האלה מיהודה ומשמעון ומפורשים בשמותיהן מנינא למ"ל. ע"כ פי' הש"ס דכוונת המקרא דיהושע הפריש את הערים האלה המפורשין בשמותיהן. אך לאשר לא יכול הדבר הזה להתקיים כי והכנעני אז בארץ. ע"כ הוסיף יהושע לאמר דדבר זה אינו מעכב להיות הערים האלה המפורשים דוקא הם ולא אחרים ואם אין הלוים יכולים לבא בערים אלו מפני הכנענים יפרשו אחרים תחתיהם כאמור בתוספתא. אך דבר זה מעכב שיהיו ערים תשע מאת שני השבטים האלו. וכן בכל הפסוקים האחרים אשר הוסיף המקרא למנות ערים ארבע ערים שתים ערים שלש. ככה היתה כוונת יהושע שלכתחילה יפרישו הערים המפורשים ואם לא יוכלו לבא אליהם יפרשו אחרים עד שיהי' ערים כך. ומעתה יבוארו דברי רבותינו ז"ל כי המקשן הקשה ע"פ דרכו כי מאחר שלא פירש רק ערים תשע מאת שני השבטים האלה. דאך דבר זה מעכב ולא פירש כמה משבט זה וכמה משבט זה משמע דבאיזה אופן שיהיו תשע ערים האלו אפילו ד' ופלגא מהאי וד' ופלגא מהאי ע"כ דברי בני שיחי'. והוסיף כי עדיין הדברים מגומגמים דלפי הנראה גם העיירות האחרים שיפרישו תחתיהן יהי' לפי מספר הערים שהופרשו מתחלה ואם בראשית ההפרשה הי' שמנה מיהודה ואחת משמעון גם העיירות האחרות יהיה כך: והנה לדעתי כל הסוגיא מוכרחת בלי שום דוחק ורק דיוק הלשון. ויותר פירש"י ז"ל קשה ולא מיתורא כי זה הלשון