משיב דבר חלק ב קכז

שהעו"ג הראשון אמר לו שלא בשעת קנית הפרה. זה אפשר לזכור אפילו לא רמי' אדעתיה אז. ועוד דכאן גם הדעת נותן שלא היה סומך העו"ג בשעת קניה על דבר המוכר. ומסתמא לא היה באופן שלהשביח מקחו אמר כן. וזהו פסק תה"ד בסי' רע"א דאפילו אמר העו"ג בשעת קניה דילדה כבר. אלא שהיה הדברים נראין שאין בדעת העו"ג להערים בזה שאפשר לסמוך ע"ז בחולבת. מכש"כ באומר העו"ג ששאל ושמע מן העו"ג שלא בשעת קנין. ובאמת כל מסל"ת אינו ברור כ"כ שאינו מכוין בדבריו. והרי משום הכי החמירו בעדות אשה בענין מסל"ת. ואם היה כל מסל"ת ברור למאי החמירו בעדות אשה. אלא ודאי אין בזה אלא אומדנא טובה שאין העו"ג מכוין להגיד לאיזה פניה. וא"כ כל שהעו"ג אומר שהעו"ג הראשון אמר לו שלא בשעת קניה יש לסמוך עליו. אבל מספק שמא אמר לו בשעת קניה ואינו מסל"ת א"א להתיר. וכמש"כ בשו"ת חות יאיר והוא בפ"ת. ולא שייך לומר שהוא ס"ס שמא אמר לו שלא בשעת קני'. ואפילו אמר לו בשעת קנין שמא שלא להשביח מקחו אמר הכי וכמש"כ מע"כ נ"י. דזה אינו אלא ספק אחד אם אמר כדי להשביח מקחו או לא. וע' תוס' כתובות ד"ט א' בד"ה ואיב"א כו' וי"ל שם אונס חד הוא: אכן עוד יש מקום להתיר אם יחקור הישראל מהעו"ג השני באופן שלא יהא יודע דנדרש לענין. וישאל ממנו איך האמין להעו"ג המוכר שכבר ילדה. ואולי ישיב שהי' בידו לחקור משכני העו"ג אם ביכרה בהמתו או לא. כדרך העו"ג השכנים שיודעים כל אחד מה שביד חברו וכדאיתא בעירובין דע"ה ב' דעו"ג מפעא פעי. ואם הוא באמת מילתא דעבידא לגלויי נאמן העו"ג אפילו אינו מסל"ת. אלא שיש לברר הדבר בס"ד: ומתחלה יש לבאר דשני אופני מילתא דעבידא לגלוי יש חדא דעבידא לגלויי בברור. ושנית דאפשר דעבידא לגלויי ולענין ישראל שאינו נאמן בלא עבידא לגלויי. איכא תרי לישני בבכורות דל"ו במימרא דרב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו ופסק הגמ' כל"ק דגם זה האופן מיקרי עבידא לגלויי. וע"ש בתוס' בד"ה והלכתא. והתוס' לטעמייהו דס"ל דעיקר היתר דעד אחד במת בעליך הוא תקנתא דרבנן וכמ"ש ביבמות דפ"ח א' ד"ה מתוך. אבל לדעת הרמב"ם דפסק דעד אחד נאמן עפ"י ד"ת משום מילתא דעבידא לגלויי. היינו דאפשר שיבא הבעל ויתגלה שקרו. נראה דהיינו ספיקא דגמ' ביבמות דצ"ג ב' בהא דעד אחד ביבמה מאי אי עיקר טעם ההיתר משום דמילתא דעבידא לגלויי נאמן העד. וסברא דדייקא ומינסבא אינו אלא הוספה משום חומר עריות. או להיפך עיקר הטעם הוא משום דדייקא ומינסבא. ומשום עבידא לגלויי א"א לסמוך באינו בברור שיבא לידי כך. ובזה פליגי עוד בדצ"ב רב נחמן ורבא אי הוראה הוא או טעות. דר"נ ס"ל דעיקר ההיתר הוא משום דדייקא ומינסבא. וא"כ אינו מעיקר ד"ת והוא חדוש הוראה. ורבא הוכיח דעיקר ההיתר משום דהוי מילתא דע"ל. דאי הוי עיקר היתר משום דדייקא א"כ היה הדעת נותן דאלו אתי חד ושרינן לה ואתו תרי ואסרנא. הרי חזינן דלא דייקת וא"כ אי אתי חד אחרינא שוב לא שרינן לה. אלא ודאי מדשרינן לה עפ"י עד אחרינא. ש"מ דעיקר הסמיכות היה על העד משום דע"ל. ואע"ג דחזינן דעד קמא שיקר במילתא דע"ל. מכ"מ העד השני בחזקתו הוא דלא משקר. ומש"ה דוקא עד אחרינא משא"כ עד הראשון אלו הי' בא ואמר דעכשיו מת הבעל ודאי אינו נאמן שהרי שיקר במילתא דע"ל. ורבא לטעמי' פסק דעד אחד ביבמה נאמן: נחזור לענין דבישראל איכא תרי אופני מילתא דע"ל. וקיי"ל דלעולם ישראל נאמן. ובעו"ג תליא במחלוקת דתניא בחולין דס"ג ב' לוקחין ביצים וכו' ומסיק הגמ' באומר של עוף פלוני וטהור דהוי מילתא דע"ל. ודעת הרמב"ם דוקא ישראל נאמן ולא עו"ג והכי דעת המחבר ביו"ד סי' פ"ג ס"ז וסי' פ"ו ס"א. ואע"ג דדעת הרמב"ם לענין טעימה בתערובות סומכין על העו"ג משום דעבידא לגלויי לחוד. וצ"ל דבעו"ג בעינן דוקא עבידא לגלויי בברור משא"כ של עוף פלוני ומי יודע אם יזדמן העוף לבדוק אחריו אבל דעת הראשונים להיפך בטעימה לא סמכינן על עו"ג משום דעבידא לגלויי אלא בצירוף מסל"ת. ובעוף פלוני נאמן משום דעפ"י רוב הסימנין לבד מוכיחין שהם של עוף טהור. אלא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה בעינן שיאמר העו"ג ג"כ. אבל עיקר הסמיכות הוא הסימנים: מעתה בנ"ד אפשר דהוי עבידא לגלויי ולא בברור. ולדעת הפוסקים סמכינן משום דרוב חולבות ילדן. וסמכינן על הרוב בצרוף מאמר העו"ג. אבל לדעת הרמב"ם לא מהני כאן הטעם מילתא דעבידא לגלויי שהרי אינו ברור שיתגלה. אבל לדעת הרמב"ם קיי"ל דחולבת לבד סגי. וא"כ אם העו"ג יאמר דבשעת קנין היה אפשר לדעת ע"י שכני העו"ג לכ"ע סגי דברי העו"ג הראשון לסמוך עלי' הא אם לא היה אפשר לגלויי ע"י שכני העו"ג אין מקום לסמוך על דבר העו"ג הראשון שאמר בשעת קניה שכבר בכרה. כ"ז נראה לענ"ד הנני העמוס בעבודה רבה: נפתלי צבי יהודה ברלין. סימן סד תשובה לגדול אחד ע"ד חלה בלישה אחת כתב הה"ג שי' שראה בשו"ת הרא"ש בכלל ב' ס"ב על דבר אשה שתקנה מקצת ככרות ואח"כ נזכרה שלא הפרישה עדיין חלה מן העיסה והפרישה חלה מן העיסה הנשארת בעריבה ובשעת האפיה נתערבו יחד החיוב עם הפטור. והאריך בזה רבינו הרא"ש ז"ל לתקן הדבר ע"י אפיית עיסה אחרת או ע"י הפרשה מכל א' וא' ואני תמה לפי הכלל המסור בידינו מגדולי האחרונים הב"ח וט"ז סי' שכ"ו סק"ב והש"ך סק"ד דכל עיסה שנילושה ביחד נפטרת בחלה אחת אף אם לא היה מן המוקף. ואף אם לא חשב כלל לפטור הככרות האחרות ואיסור גמור להפריש חלה אחרת. וכן תפס להלכה הגאון מליסא בס' מקו"ח סי' רנ"ט. וכן אני רגיל להורות תמיד עפ"י האחרונים הנ"ל. ומעתה נבוך אנכי בהוראה זו כי לפי הנראה לא היתה תשובה זו למראה עינם. שהרי כתבו כולם זה הדין לדבר פשוט. ולא זכרו לדברי הרא"ש אלה ולאשר שאלה זו מצויה וביחוד בחלות מצות בפסח. ע"כ אשאלה נא מאת הד"ג שי' שיורני וילמדני דעתו בזה למעשה ע"כ דברי הה"ג שי': במח"כ הה"ג שי' תחלת הוראתו בזה לקלקולא. ולאו חדתא היא לי כי מכבר אני מורה ובא להיפך. ומעולם לא עלה ע"ד הב"ח וט"ז וש"ך כזה. והגאון מקו"ח ז"ל רצה להעלות כן וכ' בזה"ל כדמשמע קצת ביו"ד כו'. ואח"כ חזר בו גם הוא וכ' דבסי' שכ"ד בט"ז ס"ק י"ג ובש"ך ס"ק כ"א משמע להיפך. וסיים ע"ז ובטלה דעתי. ובאמנה דברי הגאון מקו"ח ז"ל תמוהין ביותר שהסביר טעם וראיה לזה. מדלא בעינן בנילוש ביחד מן המוקף וע"כ דא"צ לתרום מזע"ז. רק כיון שקורא שם חלה ממילא נפטר כל העיסה דאם היה צריך לחשוב להפריש מזע"ז אז היה צריך להיות מן המוקף כמו בתרומה עכ"ל. ולא ידעתי שום חילוק בין חלה לתרומה בדין מוקף. דבא"י בעינן מוקף גם בחלה ובחלת חו"ל הקילו דאוכל והולך ואח"כ מפריש משום דלא בעינן מן המוקף וה"ה תרומה כדאיתא בבכורות פ"ג והקלו בזה חכמים. אבל לא עשו יסודות אחרות שממילא יפטר ולא יהא מועיל לחלק כלל ואדרבה הרי תרומת מעשר מה"ת לא בעינן מן המוקף כדתנן במס' ביכורים. ורק מדרבנן בעינן מוקף כמש"כ התוס' גיטין ד"ל בד"ה מעשר. ומכ"מ ודאי אין מקום א' נפטר ממילא בתקנת מקום א': ועיקר הדיוק מדברי אחרונים ז"ל איני רואה כלל. מש"כ הש"ך בשם הב"ח בזה"ל ותו דכיון דבהפרשת חלה של הנחתום פטורה כל העיסה לית לן למוכרה לחלקים ושיברך כ"א ברכה בפ"ע משום ברכה שא"צ עכ"ל הדיוק דאע"ג שאין הנחתום מכוין לפטור רק החתיכה שאופה לצרכי ביתו. ממילא נפטר כל העיסה אבל אדרבה מזה מבואר להיפך דמאי קאמר ברכה שא"צ דקיל. לימא ברכה לבטלה דחמור ותו אינו מובן דברי הב"ח שכתב שני טעמים שאינו מסכים למנהג שנהגו שהנחתומים מוכרים חתיכות מעיסה גדולה אחת והלוקחים מפרישים חלה. חדא כיון דהמצוה חלה עליו