משיב דבר חלק ב קכו

לכ"ע. וכש"כ הכא דרוב מסייע לרוב דרובא עדיף מחזקה לפי זה אף ר"ת מודה לזה דחולבת בכה"ג פטור מבכורה עכ"ל מע"ל דבר גדול דיבר מע"כ שי' בעיקר הסוגיא. דמחלוקת התנאים ואחריהם הפוסקים אינו אלא במקום דליכא צירוף רוב בהמות דמתעברות ויולדות. אבל האיך אפשר לומר כן הא בתחלת סוגיא דבכורות שם מקשה הש"ס מכאן ואילך ספק אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן. פי' בשנה שראויות להתעבר כל בהמה לפי טבעה השנוי במשנה. ונראה מכ"מ דרש"י ז"ל דקדק שפיר וכדעת מעכ"ת שי' דזה"ל בד"ה חלב פוטר אם חולבות אפילו בתוך שנתה או שנולדה בבית ישראל ולא ראינוה יולדת עד לאחר שנתה כו'. האריך כ"כ לאפוקי הלוקח בהמה מן הנכרי והיא לאחר שנתה. דיש לה רוב מתעברות ויולדות ג"כ. לכ"ע חלב פוטר מחמת צירוף תרי רובי. אבל פליגי בתרי אופני. חדא במה שמיירי כל הסוגיא דשם בטנוף. דעז יש יולדות וחוזרות ויולדת בשנה ראשונה ללידתה. וע"ז שקיל וטרי הגמ' בילדה בשנה ראשונה לבסוף. אי חוששין לטנוף באותה שנה או לא. וע"ז האופן מיירי מחלוקתם דר"ע ור"י אי חלב שחלבה בשנה ראשונה פוטר לומר דודאי ילדה. ובזה באמת אין רוב אלא בתוך שנתן ודאי הוא רוב שתתעבר ותלד. אבל לא שני פעמים. עוד המציא רש"י מחלוקתם בנולדה בבית ישראל וכיון שלא נודע לבעליו אם ילדה כדרך הבהמות שמולידים בבית בעליהם. יצאה מרוב בהמות מתעברות ויולדות. ומש"ה פליגי אם חלב מוכיח מיהת שילדה ועזוב בשדה. אבל בנולדה בבית גוי והיא לאחר שנתה באמת לכו"ע חלב פוטר זהו פירש"י. אבל הרי התוס' שהביא מע"כ ביארו שגם בחצי שנה ראשונה של עז הם בחזקת מתעברות ויולדות. ומש"ה חייש ר"י לטינוף. ומכ"מ פליגי בהא ר"ע ור"י אם חלב פוטר. הרי דשיטת התוס' להיפך מדברי מע"ל שי'. וע"כ משום דהני תרי רובי שמראות שילדה כחד מיחשבי ומש"ה חוששין למיעוט וחזקה שלא ילדה. והנה כבר נהגו כר"ת וכהגהת רמ"א ז"ל אפילו בפרה שבשנה ראשונה ושני' א"א שתלד. ובשלישית היא בכלל רוב מתעברות ויולדות. ומה לנו עוד לחלק בין שנה שלישית לשביעית. וא"כ נתת דבריך לשיעורין. והן אמת שאחר החקירה היפה קשה לומר שלא ילדה עדיין. אבל כבר עמד ע"ז מהרא"י בס' תה"ד שממנו יצאה הוראת הגהת הרמ"א בזה. וכ' בסי' רע"א בזה"ל ושאלתי ודרשתי מיהודים וארמאים נשים ואנשים רבים אם ראו מימיהם פרה חולבת שלא ילדה כבר. ולא שמעתי אחד מהם שראה זאת מעולם. אך בעזים שמעתי ממקצתם שלפעמים הן חולבות ה' או ד' שבועות לפני הלידה. וא"כ אי אשכח פרה א' מאלף הוי מיעוטא דלא שכיחא. ומיעוט דמיעוט לא אמרינן בי' סמוך מיעוטא כדאי' בהדיא בתוס' ואשר"י ומרדכי. ואע"ג דתלמודא לא חשיב הך דאין חולבות אא"כ יולדות כי אם לרובא ולא לרובא דרובא כמו שהוא בבהמות שלנו י"ל דבהמות שלהם הי' משונות מבהמות שלנו. וכה"ג אי' בהדיא בתוס' ואשר"י פ' א"ט כו' וא"כ גם להך מילתא אין דוחק אם נחלק בדבר אמנם אין נראה להתיר מהאי טעמא לחודא כלל לסמוך על חקירתינו שהוא נגד קבלת התלמוד. ולומר שנשתנה בזמנינו. וגם הגאונים שכתבו לאסור ולהתיר מזה היה צריכים לומר שלא כתבו דבריהם לזמנינו ולארצות שאנו יושבים בהם כו' עכ"ל. ומי יבא אחרי דברי מהרי"א ז"ל אשר ממנו יצא הוראה זו לישראל. שאין לסמוך על אומדנות אלו שבודאי ילדה אם לא בהוכחה אחרת כמו מסל"ת או צירוף אחר וחלילה להקל. עצתי שיחקרו בחצר שקנה הפרה אחרי'. אם ילדה ולעשות בתורת מסל"ת באופן שלא יהי' נ"מ לגוי רק בתורת ספור. ואז נתיישב בדבר ידידו הדוש"ת: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן סג ב"ה ב' לסדר וממדבר מתנה תרמ"ב וולאזין כבוד הרב מ' מרדכי נטע נ"י מכתבו הגיע לפה. ואני לא הייתי בבית ע"כ נתאחר תשובתי עד כה. וזה דבר השאלה. אחד קנה פרה חולבת מן העו"ג ובמשך ימים ילדה זכר. וישאל את העו"ג אם ילדה אצלו והשיב כי גם הוא קנה אותה מעו"ג. והמוכר אמר לו שילדה כבר. ולפי פסק הרמ"א שאין לסמוך על חלב לחוד כי אם בצירוף מסל"ת אבל החקירה גם בדבר העו"ג השני שמכר לישראל גם בדבר העו"ג הראשון שאמר להעו"ג השני כי כבר בכרה. אם יש לסמוך על דבריהם. והמקום ית"ש יעזרני לעמוד על האמת: והנה בדבר העו"ג השני. הספק הוא משום שבא ע"י שאלת ישראל. אע"ג שלא ידע העו"ג שנוגע השאלה לסמוך עליו בדבר הוראה. מכ"מ הרי בא בשאלה. וכבר ראה מעכ"ת נ"י בפ"ת בשם שו"ת חות יאיר דאפילו ע"י שאלה מיקרי מסל"ת והביא ראיה מטעימת כותי בסי' צ"ח. והנה אם מעיקר הדין מדשם נאמן לפי תומו אפילו בשאלה ה"נ בנ"ד. אין בזה שום הוכחה דהתם עיקר הסמיכות על העו"ג הוא משום דעבידא לגלויי כמ"ש הש"ך ססק"ב ולא עוד אלא דעת הרמב"ם שם דלא בעינן כלל שלא יהא העו"ג יודע שסומכין עליו כמבואר בב"י שם. מש"ה אפילו לפירש"י בחולין דצ"ז דבעינן שלא יודיעוהו כו' והכי פסק השו"ע. מכ"מ עיקר הסמיכות הוא על עבידא לגלויי. משא"כ בנ"ד דלפי דעת הפוסקים דמדרבנן אין סומכין על רוב דחליבה וה"ז ככל איסורי דרבנן שסומכין על גוי במסל"ת אפשר שאינו אלא בשלא בשאלה. וזהו משמעות מסיח לפי תומו. כפירש"י בבכורות דל"ה א' לאתויי מסל"ת שלא שאלום קסדור כו': איברא אין פירש"י ברור לכו"ע. דלפי פירש"י הרבותא דלא מיבעי אם שאלו הקסדור מה טיבו של זה שאינו נשחט והישראל מוכרח להשיב. ואין שום הוכחה דמכוין הישראל שיהא הקסדור עושה בו מום. אפילו לא שאלו הקסדור ורק הישראל מספר לפי תומו. והי' מקום לחשוב מש"ה סיפר כדי שיהא העו"ג עושה בו מום מכ"מ מותר. וכ"כ באמת הרמב"ם בה' בכורות פ"ב ה"ט אמר אלו נפל בבכור זה מום היתי שוחט כו'. אבל הטור בסי' שי"ג כתב בזה"ל עו"ג או תינוק מטיל בו מום מעצמו אם לא כיון להתירו מותר. אפילו אם שאל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו כו' והכי איתא בשו"ע שם. ונראה דמפרש לאתויי מסל"ת ששואל בפי' למה אינו נשחט והוא סיפר הטעם. דנראה דמש"ה הטיל בו מום כדי שיהא נשחט. הא מיהא אין הכרח דמשמעות מסל"ת היינו דוקא שלא בשאלה: ונראה דתליא באשלי רברבי בעדות אשה. דהנה מדאיתא ביבמות דקכ"א היכא משכחת לה מסל"ת כי ההיא דהוי קאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. משמע דרק כאן שקיל וטרי בפי' מסל"ת. משא"כ בב"ק דקי"ד ב' לא שאל בגמ' ה"ד מסל"ת. ואין לומר דסמכו על הא דיבמות דה"ה בכל מקום מסל"ת הכי הוא. א"א לומר כן שהרי לדעת הר"ן בעינן בעדות אשה קישור דברים והכי נוטה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' גירושין. והא ודאי דזה אינו אלא בעדות אשה הרי ברור דרק ביבמות מפרש הגמ' מהו מסל"ת כן ולא בכל מקום ממילא מוכח דלדעת הריב"ש שהובא בב"י באהע"ז סי"ז דלא בעינן קישור דברים כלל רק שלא יהא בשאלה ה"נ דוקא ביבמות בעדות אשה הכי הוא. משא"כ בכל מקום דבעינן מסל"ת אפילו בא בשאלה מיקרי מסל"ת. מעתה לפי דעת הר"ן וסיעתו אפשר כפירש"י דמסל"ת אינו במשמע אלא שלא בשאלה אבל אנן קיי"ל כהריב"ש כמשמעות פסק הרמ"א באה"ע שם והכי דעת השאלתות כמש"כ בסי' קנ"ט אות ז' וכ"כ הב"י שם שכך נהגו גאוני עולם. ממילא בכל מקום דבעינן מסל"ת אינו במשמע דוקא שלא בשאלה. וכפי' הטור ביו"ד סי' שי"ג הנ"ל ואין להחמיר בנ"ד יותר ממה שכיון הרמ"א ז"ל: מעתה נבוא לחקירה השניה בדבר העו"ג הראשון. וזה פשוט דאם יחקור עוד הפעם ישראל מן העו"ג השני אימתי אמר לו העו"ג הראשון אם בשעת מכירת הפרה או קודם לכן או לאחר המכירה. באופן שלא שייך החשש דלהשביח מקחו אמר כן ודאי סומכין עליו, ואין חשש בזה שמא שכח העו"ג השני משום דהוי מילתא דלא רמי' עליה ולאו אדעתיה כמש"כ מע"כ נ"י דזה אינו אלא בענין שההרגש דק ונצרך לכוין הדעת שכן הוא בזה אמרינן דמילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעתיה. משא"כ בזה שיאמר העו"ג השני