משיב דבר חלק ב קכה

ומאי דנתקשה בדברי הרמב"ם פ"א מה' שמיטה ויובל לא ירדתי לסוף דעתו. דאי כיון דכיון דנטיעה מדרבנן לא קנסו כו' יש לומר כמו לר"מ מתרץ הש"ס מפני החשד או מפני המנין ה"נ לדידן ור"י דמיקל דבאר"י חמירא כו'. ואי כיון למה פסק דנטיעה מדרבנן נגד סתמא דהש"ס גם ר"ת כתב כן. וגם הר"ש בפ"ב דשביעית לא פליג אלא דאפילו למ"ד דתולדות אסור מה"ת אתי מתניתין שפיר דאי מהלכה כך היתה הלכה חרישה וקצירה ותו לא. ואי מהפסוק בחריש ובקציר ה"נ כן הוא ואי הא נטיעה בכלל זריעה לענין שבת. ה"נ חרישה וקצירה אחת היא ופרט הכתוב דתו לא. ואי משום דלמה סתם הש"ס דלא כהילכתא יש לומר דנטיעה דגיטין היינו גרעין. ונטיעה דהרמב"ם אילן. ולכן שינה הסדר וכתב הברכה והרכבה ונטיעה: בירושלמי דח"י דבר פירשתי אילין עשרה קדמייתא היינו דמתניתין מלא ישב כו'. וטעם של גבינתן וקושיא של ר"ת מבואר במ"א: סימן סא ב"ה ג' ניסן תרמ"ג וואלאזין. כבוד הרב מכתב מע"כ נ"י הגיע. ואשר דרש ממני ע"ד מה שראה בשו"ע הגאון מוהר"ז מלאדי ז"ל בדין מום שבבכור ידע מע"כ נ"י שכבר בא מעשה לידי. וגם אני ראיתי דברים הללו. והנם מוטעים במח"כ הגאון ז"ל. וראשית דבר תלה במש"כ וכמבואר בפסקי מהרא"י ז"ל. וז"ל פסקי תה"ד סי' רכ"ד דסחוס הוא קשה במשמוש היד ויש לו גובה קצת בפנים בתוך האוזן כו' כסבור הגאון ז"ל שמהרא"י כיון שיהא החתך במקום הגובה בתוך האוזן. אבל א"כ הוא למאי כ' תחלה הוא קשה במשמושי היד אלא הפי' שיהא החתך נוגע בראש האוזן במקום הקשה אע"ג שאין בו שום גובה. אלא שמסיים סימן אותו קושי שיש לו גובה בפנים בתוך האוזן. אבל החתך דוקא שלא במקום הגובה. והכי מבואר לשון בה"ג בה' בכורות. אוזן פגומה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא משמשת בסחוס. פי' לא בגובה ששם א"צ למשמוש היד אלא גם העין רואה הגובה. אלא בראש הסחוס שאין שם גובה רק במשמוש היד מרגישים שם איזה קושי. והכי מבואר בפירש"י ובשו"ע שלא הוציאו אלא האליה רכה של אוזן. והוא העור שבשפת האוזן. והנה הט"ז הביא לשון רש"י בחומש גדר האמצעי שבאוזן. ופי' הט"ז הוא הגובה שבאמצע האוזן שהוא עשוי כמין גדר בפני נקב האוזן. והשיג ע"ז בעל תפארת ישראל שעל משניות שהרי אין לבהמה גדר באמצע האוזן ומה שיש בעומק האוזן כעין מחיצה קטנה לא עדיף ממחיצה אמצעי שבחוטם דהוי כמום שבסתר. והנה יפה השיג לפי הבנתו בלשון הט"ז דס"ל שיהא החתך בעומק במקום שהוא כעין גדר. והוא כדעת הגאון מלאדי ז"ל וע"ז השיג יפה. אבל באמת חלילה להט"ז למיטעי בזה. וגם הוא לא בא אלא לפרש לשון רש"י גדר האמצעי שבאוזן דמשמעו דהסחוס הוא בולט בגובה. ובאמת אינו כן. מש"ה הוסיף הט"ז אותו קושי הוא גדר בעומק האוזן אבל החתך מוכרח להיות דוקא בשפת האוזן שהוא במקום נראה. ולא למעלה דהוי מום שבסתר. וכבר הרגיש גם מעכ"ה נ"י בזה. וכבר הודיעני רב אחד שנמצא נדפס באיזה ספר השגה על הוראה זו של הגאון מלאדי ז"ל ושכחתי שם הספר ומה שדרש מעכ"ה נ"י ממני ע"ד חומרת האחרונים ז"ל לאסור החלב מבהמה האוכלת חמץ בפסח. אם כך הוא בביצת תרנגולת האוכלת חמץ. ומלבד שמע"כ נ"י חילק בטעם יפה. עוד יש חילוק היותר פשוט. דחלב הוא או מדם הבהמה או ככל דבר היוצא מן החי מגופו ובשרו כדאיתא בבכורות ד"ו. דמש"ה עלה עה"ד לאסור חלב באכילה. משא"כ ביצה היא פירשא בעלמא כמ"ש התוס' חולין דס"ד בד"ה שאם ריקמה. דלולי דרשת חז"ל הי' סברא להתיר אפי' ביצת טמאה טריפה: ונראה ליישב בזה מה שעמדו רבותינו בעהתוס' בחולין די"ד א' בד"ה בהמה. דהכא משמע דאביי ס"ל סתם בהמה לאכילה עומדת וגבי תרנגולת אמר אביי בריש ביצה דעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים. ואפשר לומר דודאי סתם בהמה לחליבה עומדת היינו לאכול החלב מיד ולא לעשות גבינות לסחורה. וכן סתם תרנגולת לבצים עומדת היינו לאכול הבצים ולא להוציא מהם אפרוחים. וקסבר אביי דבהמה מיקרי בזה עומדת לאכילה. שהחלב מגוף הבהמה משא"כ תרנגולת. אבל הגמ' חולק וס"ל שאין אכילת החלב מועיל לגוף הבהמה לענין מוקצה שבה. וכדאיתא בשבת די"ט אר"נ עז לחלבה ותרנגולת לביצתה כו' וראוי לדעת דמש"כ הב"י באו"ח סי' תק"ה בשם הכלבו והביאו הט"ז שם דאפילו עומדת לחלבה אין חלבה מוקצה אם אין עומדת לגבן ולייבש גבינות לסחורה דומיא דתרנגולת העומדת לגדל בצים ולהוציא אפרוחים וכ"כ הר"ן עכ"ל (והוא טהד"פ וצ"ל הרז"ה והוא המאור ריש מסכת ביצה ומ"מ גם הר"ן פ' חבית הביא כזה בשם הרמב"ן]. אין הכוונה דהבהמה עצמה אינה מוקצה כמו שהבין הרש"ל. והקשה יפה דבגמ' משמע דתלוי בעומדת לחלבה לחוד והיינו דאיתא ספ"א דשבת. ודחית הט"ז אינו אלא תימא. דבשבת שם גם בתרנגולת איתא סתם לביצתה. אלא כונת הכלבו דלענין חלב אע"ג שהבהמה מוקצית מ"מ החלב אינה מוקצה אם לא שעומד לגבן והיינו שכתב הכלבו אין החלב מוקצה. ומקור הדברים הוא במאור ריש מסכת ביצה שבא ליישב הא דאיתא ריש מס' ביצה אי בתרנגולת העומדת לגדל בצים מוקצה הוא. והרי בפ' חבית איתא חולב אדם לתוך הקדירה. ואפילו בשבת לדעתו ז"ל. והרי בהמה בשבת ודאי מוקצה הוא. מש"ה יישב דאע"ג דהבהמה מוקצה אין החלב מוקצה. ודוקא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים להוציא אפרוחים הווין גם הביצים מוקצה. ובסמוך הביא המאור עוד ראיה לזה הסברא מדאיתא ריש מסכת ביצה בשבת נמי תשתרי. הרי דאע"ג דהתרנגולת מוקצה בשבת הביצה אינה מוקצה. ומזה למדנו שיטתו דהא דחולב אדם לתוך הקדירה מיירי אפילו בעומד לחליבה רק שלא לגבן דהוי כתרנגולת העומדת לגדל ביצים להוציא אפרוחים דהוי גם הביצה מוקצה. וכבר הביא גם הר"ן שיטה זו בפ' חבית בשם הרמב"ן. אבל לענין בהמה עצמה ודאי לא דברנו שכל לחליבה היא מוקצה וכן התרנגולת כל לגבי ביצים היא מוקצה. ולא כמו שהבינו הרש"ל והט"ז בכונת הכלבו: ומה שחקר מע"כ נ"י במנהג הנשים שלא להשתמש בפסח בקדירות שמבשלים בהם ביצים כן הוא מנהגם ואומרות שהוא משום חשש שנדבק בקליפתן איזה חימוץ. וכן מחמירות בקדירה שמבשלים תפוחי אדמה עם הקרום העליון. ואע"ג שאוכלין הביצים עצמם. שם הוא משום שמסירין הקליפה וגם הוא בדיעבד. משא"כ הקדירה ולחומרת הנשים אין קץ. ועכ"ז נרמז במקרא ושמרתם את המצות ופי' הרמב"ם בה"פ פי' שמרו אותה מכל צד חימוץ. ולפום צערא אגרא וגם מעכ"ה נ"י שכרו מרובה על כל חקירה טובה. וימצא חיים צדקה וכבוד: סימן סב ב"ה ג' א' דהגבלה בברכ"ת השנה כבוד הרב המאוה"ג מופלג וחריף משכיל מ' יוסף שי'. מכתבו הגיעני היום. ואשר עלה בדעתו להתיר בהמה שילדה ולא נודע אם ביכרה משום שיש לה סימנים שהיא בת חמש. או בת שבע. וכ' מע"ל בזה"ל דאנן סהדי דרוב בהמות בנות חמש מתעברות ויולדות בתוך זמן זה פעמים ושלש אף דהוי רוב התלוי במעשה ולא הוי רוב גמור. מכ"מ הא כ' התוס' ורא"ש רפ"ג דבכורות גבי חששא דמטיפות לר"י דמסייע ליה האי רובא דבהמות מתעברות ויולדות וכש"כ עד חמש שנים פשיטא דיש לצרף זה לרוב דחלב פוטר מבכורה עכ"ל. והוסיף עוד בסוף מכתבו בזה"ל ואחרי שהתוס' בפ"ב דע"ז גבי גבינות כ' דהיכא דחזקה מסייע לרובא חשיב המיעוט למיעוטא דמיעוטא דלא חיישינן כלל