משיב דבר חלק ב קכא

וחלב אסיר מגזה"כ ועוד מדכתיב כצבי ואיל. כדמקשי הש"ס לגבי ולדות בבכורות (ט"ו ב') ומהא גופא ראי' דמאי פשיטא להש"ס כ"כ ומהא דכ' רש"י ז"ל בזבחים (ק"ד א') ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו ע"כ ל"ד דהא לאחר שחיטה מותר בכל הנאות. אלא משעה שראוי לאכילה קאמר לאפוקי מת. ומהא דקידושין (י"ג) מוכח להיפך מדנקיט גיזה ועבודה ולא נקיט איה"נ והא דמקשה מבכורות (ט' ב') וללישנא דילפינן פט"ח מבכור נילף מבע"מ דלא חזי להקרבה כמוהו אנא אמינא להיפך נילף מבכור בע"מ עובר וזקן חולה ומזוהם דלא חזי לא להקרבה ולא למדינה ואסור בהנאה וה"נ פט"ח ה"ה כמוהו. והא דאיתא שם (די"ב) אין איסור חל ע"א פשיטא דלא כיון הש"ס להא דקיי"ל אין אחע"א. כדי שנדקדק שאין בזה איסור מוסיף דזה הכלל לא נאמר אלא לענין עונשין. אבל ודאי מיחל חיילא דאי פקע הדר חיילא כידוע אלא ה"ק אין איסור נתפס בקדושה. וע' רש"י ד"ה אין איסור והא שכ' התוס' בזבחים (ע' ב') שאין נ"מ בפדי' בתערובות טריפה. היינו שאין כדאי לפדות ולמה ירעו עד שיסתאבו. ומי פתי יסור הנה לפדותן לקלקלה וע"כ צ"ל הכי דהא לכו"ע צמר קדשים תמימים אסור בהנאה ובע"מ מותר לדעת דודי הרב שי'. כללו ש"ד דפה"מ שנפדו וכן בכור בע"מ קבוע כיון שראוי לשחוט הרי הוא כחולין לכל הנאות לבד גיזה ועבודה וחלב דאסור מגזה"כ והגיזה מדרבנן לרש"י שמא יבא לידי גיזה ולרמב"ם ז"ל שמא ישהא עד אחר שנה. וכן הרבעה אסור מדרבנן דדמי לעבודה אבל בכור תם ודאי אסור בהנאה מה"ת ככל קדשים קלים דאסור בהנאה מה"ת כמש"כ התו' בכ"מ. וכן מבואר בסוכה (ט' א') ומכריתות (כ"ג ב') ע"ש וה"ה הצמר שלו אסור מה"ת דכיון דכתיב אם שור אם שה לה' הוא כולו בכלל כמו בשור הנסקל דכתיב סקול יסקל השור וכולו בכלל ואפי' פרש בעי מיעוטא בע"ז (ל"ד ב') מבשרו כעין בשרו. והא דפרש קדשים מותר מה"ת היינו משום דמעלמא קאתי ולא מגוף הבהמה כדאי' במעילה (י"ב ב'). אבל מה שגדל מגוף הבהמה בכלל הבהמה היא ומאי בין צמר לחלב. כמו דדם נעכר ונעשה חלב ה"נ צמר גדל מלחלוחית הבהמה כדאיתא בנדה פ' בא סי' שלא יהא שניהם יונקים כו' (וכלפי סנוואתא דמר קאמינא דכיון דחילק בין בכור לכל הקדשים שוב לא הוצרך לחלק בין חלב לצמר דאין חלב לבכור). ועוד דכמו בשעה שהוא מחובר ה"ה כמהו בקדושתו ובמאי פקע לאחר שנגזז. הא קדושה בכדי לא פקעה כדאי' בנדרים פ"ג ואפילו במת הוצרך הכתוב למעט שערן לאחר שנתלש. והא שכתב התוס' בבכורות (כ"ה ב') והר"ש ערלה פ"ג דאפילו עולה תמימה הגיזה מותרת. אין הכוונה שלא בעי פדי' דהא משנה מפורשת בזבחים כל שלא זכה המזבח בבשרה כו'. וכ"כ התוס' להדיא (כ"ו א') ד"ה התולש אלא כלפי דתנן חלב המוקדשין כו' ל"נ ול"מ ולא מהני פדי'. מדאסור אף בפה"מ שנפדו ושם לא שייך פדי' וממילא גם בקדשים לא מהני פדי'. והא דאי' במעילה (י"ב ב') כ"מ שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה דוקא כ"מ שאמרו חכמים היינו מדרבנן. אבל מה שאסור מה"ת יש הרבה דלא מהני פדיה כחלב המוקדשין ודישון המזבח ודישון מזבח הפנימי ע' תוס' זבחים (מ"ו א'(. ומוראה ונוצה דאסור מה"ת ואין מועלין ולא מהני פדי' ואי היינו דורשים תזבח ולא גיזה כמשמעו הי' הגיזה לעולם אסור ולא מהני פדי' ולמדנו רבותינו ז"ל דאפילו עולה תמימה מותר פי' בפדי'. וממילא בפה"מ מותר שכבר נפדו אבל בבכור תם לא מהני פדי' וכן כוונת הר"ש ז"ל שם. דבכור בע"מ ומוקדשין תמימים שניהן דרבנן. ובזה מיירי התם לפירושו ז"ל (וסובר כתי' הג' של תוס' הנ"ל וד"ל) מכ"מ כיון שהומם הבכור הותר הצמר שנתלש כדמוכח בבכורות (כ"ו א'( בכור ומעשר לא תבעי לך כו' מוכח דרק משום גזירה אסור ולא מה"ת דכמו שהעמדה והערכה של המוקדשין מהני לצמר שנתלש דלאו מעשה בגופו הוא אלא ממילא ראוי להו"ה. ה"נ המום שנעשה ממילא מועיל גם לצמר הנתלש. ועוד דזה הכלל דכל דמהני פדי' במוקדשין מהני מום לחוד בבכור וא"כ כמו שמועיל פדיית הבהמה במוקדשין ה"נ מהני מום בבכור. והנה לא נחלקו הרמב"ם והר"ש ז"ל בזה מעולם (ומה שציין משער המת בערכין (ז' ב') התם שעת מיתה אוסר והשער כבר מת גם מחיים וצ"ל לרש"י הא דצריך מיעוטא בפ' דם הנדה לענין טומאה משום שן וצפורן לחוד. ושער דנקט בדרך אגב אבל צמר הבכור נאסר מאז שמחוברין וגם נחלקו הפוסקים על פירש"י הלא הוא בתשובת הרשב"א) והא דתנן מקדשין בו את האשה לריה"ג דקסבר ממון בעלים הן. וכן ה"נ כל קדשים קלים כי היכי דרשאי להמנות על הפסח לריה"ג כדאיתא בפסחים פ' האשה והוא יהנה במעות. כ"ז לק"מ דמצות לאו ליהנות נתנו (אם שהתוס' בע"ז (ס"ב) כתבו בע"א ע"ש) וקדושי אשה ומכירה למינוי פסח מכירה דמצוה היא. ומותר אפילו לכתחלה כדתנן מלמדו מדרש הלכות ואגדות ע"ש בר"ן (והא דקשה להר"ן ז"ל לאביי כמו שהקשה הגאון בעל טורי אבן ז"ל במס' ר"ה תירצתי יפה ואכ"מ להאריך) הגם דיש להקשות מיבמות (ק"ג) סנדל המוחלט לא יחלוץ כו' וע"כ משום הנאה הוא דאסור לכתחלה. אלא די"ל משום דלאו נעלו הוא ולכתחלה בעינן נעלו שלו וכן קשה מה שכ' התוס' בגיטין (כ' ב'( ד"ה בכתובות. דהא דכתבו על איה"נ כשר היינו בדיעבד משום דמתהני. וע"כ ה"פ משום דעכ"פ יש בה הנאה הגם דמצוה היא ולכתחילה אסור צ"ל דאי לאו מצות לאו להנות נתנו אף בדיעבד אסור משום כל דאמר רחמנא ל"ת ע' בטורי אבן ר"ה (כ"ח). הרי דהנאה במקום מצוה אסור לכתחלה. אבל להיפך קשה מהא דעירובין (ל"א א') מצות לאו להנות נתנו מותר לכתחלה הגם דיש שם הנאה דממילא דומיא דגט וחליצה. וצריך בזה ביאור דברים להבין פשר דבר ואכ"מ. אבל קשה הא דתנן בכור מוכרין אותו תם חי כו' וצריך לדחוק דמיירי במקום מצוה. ולא בא אלא להורות דיש לו דין מכירה דממון בעלים הן ועוד צ"ע דברי הרא"ש בבכורות פ"א סי"א שכ' אבל למשקל מיני' כו' שפיר דמי. והלא נהנה מאיה"נ ואפי' הנאה דממילא אסור שלא במקום מצוה: אבל כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד ודאי תופס קידושין מן הדין כקדשים קלים למ"ד ממון בעלים הן. ולא משום שיש נפקותא בין אה"נ דקדשים לשאר אה"נ אלא כל אה"נ דכוותה שיהי' להן היתר בשוה פרוטה מקודשת בהן. ויותר מזה הקשו התוס' בקידושין פ"ב דליקדשי בערלה משום שראוין שלא כדרך הנאתן אף דשם י"ל דעכ"פ אין הפרוטה שלו. דאה"נ אין להם בעלים וה"ה הפקר מכ"מ דעת התוס' דלא בעינן שיהי' הפרוטה שלו רק שיהנה אותה בש"פ. מה שלא הי' לה מקודם לכן מכש"כ כאן דקדשים קלים ממון שלו הם לאכול בשרו ועורו ולהתרצות בו. ואם יתנהו לה הרי מהנה אותה בש"פ פשיטא דמקודשת מן הדין רק לרבנן דריה"ג אינו יכול ליתנו לה דממון גבוה הוא. ומשלחן גבוה קא זכי הוא ולא אחר כיוצא בדבר בגד המוסגר שאסור בהנאה כדתנן בנגעים (פי"א מי"ב) קצצו כו' ומותר בהנאה הא כ"ז שהוא טמא אסור בהנאה מכ"מ אם קידש בו את האשה ה"ה מקודשת. דיש לו בעלים ויש לו ש"פ אם יטהר וזהו הכפל שמשלם בפ"ח משום שיש לו בעלים וממון. וכן צמר פט"ח ודאי אסור לר"י ואסור בכל הנאות. (לא כדברי דודי הרב שי' דתלוי בשני לשונות שבש"ס וברמב"ם פסק דילפינן מבכור וצמרו מותר). וכדמוכח בכורות (י' ב') ואסור בגיזה ועבודה דר"י ומקשי הש"ס היינו רישא. ותמיה מאי תלוי איסור גיזה ועבודה לאה"נ קדשי בדק הבית יוכיחו אלא פשיטא להש"ס דאינו לוקה על גיזה ועבודה. דנתמעט מבכור צאנך ודלא כלשנא בתרא דנשאר בקושיא. וע"כ צ"ל כן לענין הלכה דפסקינן כר"י בהא ולא בשותפות עכו"ם. וע"כ ממעטינן מבכור צאנך פט"ח ומכ"מ אסור בגיזה ועבודה היינו הנאתן ע' ברא"ש שם דמבואר כן ואסור מצד הסברא. וא"כ סובר הש"ס דגם ר"י דריש כן ומפרשי הברייתא דלא פליגי אהדדי בדרשא דקראי וגם ר"י סובר דממעטינן מדכתיב שור וצאן. ולא כתב בכורך למעוטי דשותפות אלא בא למעוטי אדם ופט"ח וכן ר"ש דריש מהדיוק שורך וצאנך למעוטי עכו"ם. דלא נימא דלא אמעוט מבקרך בחולין (קל"ז) דוקא לענין קרבן דמיירי בהכי אבל לא לענין איסור. וה"ה של חו"ל לר"ע קמ"ל דאין בו קדושה כלל עכ"פ ודאי הגיזה אסור. וה"ה ככל אה"נ מ"מ יכול לקדש את האשה כיון דשוה כסף להאשה אם תפדנו. ומאי איכפת לן מה שאינה יכולה להשתמש בו עתה ולא גרע משוה פרוטה במדי ועדיף שיכולה לפדות תיכף. אבל אם לית בי' ביני וביני אינה מקודשת כר"י. והא דלא מוקמי הר"מ והרע"ב ז"ל במחיים וכר"י ובדלא שוי דסתמא קתני משמע דכל פט"ח א"מ: