משיב דבר חלק ב קכ

הרוני וענותו הרבני ומר דגברא רבא הוא ידע בנפשו כי עדיין צריכה עיונא רבתא. ושמעתתא דא בעי' צילותא קימחא טחינא לנפוותא. וע"כ הרשני למשקל ומיטרי ולדון לפניו בקרקע ושלא למשוי נפשאי כעונה על רב שמועה זו נאה ושמועה זו כו'. אמינא להיות כנדון בפ"ע. ואדוני בחסדו ישים עינו עליהם ויבין להיכן עיניי מטייפין ואין מפרשין לחכם כי"ב. וטרם אענה אני תפלה מהנותן מענה להכין מערכי לבבי על אפיקי מי מנוחות ואל יציל מפי דבר אמת. ונכון לבבי בטוח על אדוני אשר יעמיק עוד בשמועה זו כמנחת קדשים הצריכה י"ג נפה דקה אחר גסה ועלובה העיסה שהנחתום מכל חמדה משוסה. ע"כ אינני בוטח על העולה על רוחי עד אשר יודיעני אדוני בחסדו אם יערב עליו שיחי. ולא אשים אזני כאפרכסת לשמוע בלימודים כדברי דודים כי זה כל ישעי וכל חפצי כל עתותי. וה' יכונן כסאו על מרומי האושר ולהיות בארץ החיים מאושר כנפשו ונפש ב"א תלמידו דו"ש וטובתו כל הימים: נפתלי צבי יהודא ברלין. במאי דקא הוינא אם בכור בע"מ אסור בהנאה זולת איסור גיזה ועבודה. ונ"מ להתחמם בצמרו שעליו כענין שאמרו פסחים (ל"ג א') שאם נתכוין להתחמם בגיזי כו'. ומקופיא דלא הוי עבודה כדאי' חגיגה (י"ז ב') אקופי ידייכו. ובשעה שהצמר מחובר וודאי ה"ה כמוהו דאפילו שער המת דממעטינן מקראי מטומאה מכ"מ בשעת חיבורן ה"ה כמוהו כדתנן באהלות פ"ג ובנדה פ' דם הנדה. וזה לא הוי שלא כדרך הנאתו דמותר לכתחילה לדעת התוס' ז"ל. וכענין שאמרו במנחות (ד"ע א') במחובר לא עבידי אינשי כו' דהתם משום דגחין ואכיל לאו אורחי' ובטלה דעתו אבל כה"ג ודאי דרך הנאתו הוא ועומד להתחמם. ועוד נ"מ להניח עליו מלבוש שהוא לצורך הבכור והבעה"ב נהנה מה שהוא מעביר את המלבוש ממקום למקום. דמשום עבודה שרי דהא בפרה אדומה וע"ע לא אסור לצרכו ולצרכה אלא משום דכתיב אשר לא עובד בה מ"מ כדאיתא בפסחים (כ"ו א') אבל בקדשים דכתיב לא תעבוד ולא כתיב לא יעבד דווקא לצורכו אסור. אבל משום איסור הנאה אסור דהוי לא אפשר וקא מכוין ואסור לרבא שם. וסברא פשוטה היא דלאו עבודה היא כיון שהוא להנאתה והנאה מיקרי. ובקדושין (כ"ב ב') זה נהנה וזה נהנה כו' אלמא דבהנאת עצמו לא מיקרי עבודה. הגם דלכאורה מדמי הש"ס שם איסור עבודה לאה"נ היינו לס"ד דלא ידע מזה הדרש. אבל להמסקנא מדאצטריך קרא לרבות ש"מ דלאו עבודה הוא בכ"מ. הגם שיש לדחות דלרבא דאסור בכ"מ לא איצטריך קרא אלא להנאה דממילא. וניחא לי' כההיא דעלה עלי' זכר אבל במעשה לעולם אסור בלא קרא. מכ"מ יש להביא ראי' דרק משום רבוי הפסוק אסור לצורכו ולצורכה. דאיתא בסוטה (מ"ו א') אלא מעתה לא יהא שאר עבודות פוסלות בפרה אלמא אמר ר"י אמר רב כו'. ומתרץ שאני פרה דיליף עול עול וקשה דלהלן בסמוך מסיק דרב ע"כ לא יליף מג"ש זו. מדפסיל בפרה בהנחה ובעגלה במשיכה וע"כ יליף מאשר. ועוד תימא למה להש"ס להא דרב וכי כעורה זו ששנה רבי במשנתינו במס' פרה דעבודה בפרה פסול. לכן נראה דגוף עבודה פשיטא לי' דפסול ולא קשה מידי וידע מהברייתות דלהלן אלא מעודה של שקין דנקיט רב דהוי גם לצורכה להגין מפני החמה והזבובים. אלא שהוא גם לצורכו ופסול בע"ע מדכתיב אשר לא עובד בה. ומקשה נימא דבה עכ"פ ממעט לצורכו ולצורכה בפרה ומתרץ דיליף מג"ש פי' אפילו לרב דיליף מאשר מכ"מ כיון דגלי לן קרא שפיר ילפינן מג"ש להא דגילוי מילתא בעלמא הוא. וע' תוס' ב"מ (ל' א') ור"ש פרה פ"ב מ"א. ואי איתא דלפי האמת עבודה דומיא דהנאה הוא וכדלעיל לא ממעטינן מבה אלא עבודה דנעשה ממילא וניחא לי'. ואין להקשות ליקשי הש"ס מעלה עלי' זכר דפסולה. די"ל דגם זה דרשינן מעול דכתיב עלה ולא העלה דמשמע גם ממילא אסור ושאר עבודות ילפינן מאשר. ובזה מדויק לשון התוספתא פרה והובא בר"ש פ"ב כל עבודה כו' פוסל בפרה. הכניסה לרבקה כו' פי' מוסיף על הכלל הזה שאין חייב במוקדשין ופוסל בפרה. ומזה הטעם הא שאין מרביעין בבכור כו' הוא מדרבנן (עי' מל"מ פ"א הל' מעילה): ועוד נ"מ לענין גיזותי' וקרני' כאשר נבאר איה"ש דאף לאחר תלישה ה"ה כמוהו: והנה פשיטא דצמר בכור בע"מ מותר מה"ת כמ"ש התו' בבכורות (כ"ה א') ובכ"מ. וזה א"א לומר דהשחיטה מתירו דכיון שנתלש מחיים לא מהני המעשה בגוף הבהמה שאח"כ. כדמוכח מזבחים (פ"ו א') בעצמות שפרשו לפני זריקה וכש"כ מחיים כמ"ש התוס' בבכורות (כ"ו א'). ואפי' למ"ד דמהני דווקא בפירשו לאחר שחיטה כמש"כ רש"י ז"ל הטעם דדמי לבשר דגם הוא נפרש מהדם בשעת זריקה ומכ"מ הזריקה מתירו ה"נ כ"ד שאינו ראוי למזבח. אבל דם הקזה שנפרש מחיים מועלין בו לעולם. ולכן אמר ר"ז דם הקזה אסור בהנאה ומועלין בה. תרתי. לומר דלא דמי' לקדשים שיש להן היתר זריקה אלא כשאר איה"נ שאין להם היתר וכמו שלא מהני שחיטה לאבר מן החי או בשר מה"ח. הא תינח לר"י בחולין (ק"ב) דיליף מבשר בשדה טריפה הוי כטריפה שאין לה היתר אבל לר"ל מא"ל. ואפילו לר"י הא פליג על דר"ש בטריפה שם (ס"ח ב'). וכן מה שהוכיח הש"ס בכורות (ד"ו) דחלב מותר מואת עשרת חריצי חלב וכדומה לזה דילמא לא הותר אלא לאחר שחיטה ולהלן עוד אדבר בזה איה"ש: ועוד ראי' מר' יוסי במשנה דבכורות (כ"ה ב') דע"כ סובר כן. דהמיתה אינה מתרת ולא פליגי ר"מ ור"י אלא בגזירה דרבנן. וכן משמע מהר"ש ריש פ"ג דערלה שכ' דהא דקיל בצמר הבכור דמיירי בבע"מ. ואי איתא דלא הותר בבע"מ אלא לאחר שחיטה וכי פסיקא להתנא דמיירי הכי. ועוד נבאר איה"ש דצמר תלוי בכל הנאות הגוף. ועוד ראי' מדתניא בבכורות (ט"ו ב') אבל קדם הקדשן כו' לפני פדיונן מועלין בהם כו'. ואי אסור לאחר פדיון בהנאה מה"ת ממילא לוקה על המעילה במזיד כדין מעילה באזהרה או במיתה כידוע. דהא תלמוד דלוקה על הגיזה ועבודה משום דאהדרי' לאיסורא קמא כמ"ש התוס' בכ"מ. ה"נ כיון דאין לו היתר אלא מזביחה ממש ואילך לוקה על המזיד במעילה. ולמה תני לפני פדיונן מועלין בהן לאחר פדיונן כו'. הגם דסתם מעילה בשוגג מכ"מ ליתני הגוזז והעובד והנהנה מהן סופג כו' אלא ודאי כלל התנא שוגג ומזיד במעילה שאין בהם איסור מעילה. וכן מבואר בתוס' פסחים (מ"ז) ד"ה ובמוקדשין כו' ולפ"ה ניחא כו' אלמא דאין בהנאה מלקות. וע"כ מותר לגמרי מה"ת ואין לחלק בין פה"מ שנפדו ובין בכור שהומם. דהא הפסוק תזבח ואכלת בפה"מ שנפדו כתיב ומיני' הוא דילפינן כל המיעוטים שנתמעט מגיזה ועבודה ובבכור סתמא כתיב בשעריך תאכלנו ואי סברא לחלק נימא דלא הותר אלא אכילה דבפה"מ רבי בספרי מכברכת ה' אלקיך. והא דדרשינן אין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך. כבר פירש"י ז"ל בתמורה דלמעט חלב וגיזה אתי ולהתוס' רק חלב [אדרבה מוכח להיפך מדפירש"י ז"ל בבכורות (ט"ו ב') דזה התנא דסבר פודין את הקדשים כו' ודריש אין לך בהן היתר כו' דלא דריש בשר ולא חלב דממילא נכלל החלב בכלל איה"נ. ולא פי' דמיעט בשר ולא חלב אפילו לאח"ש ש"מ דסבר רש"י ז"ל כמ"ש דבלא פסוק ידעינן דשחיטה אינו מתיר האיסור שנתלש מגוף הקדושה. וא"כ לתנא דדריש הכי ש"מ דסבר דכל הנאות מותר מחיים. ואין לומר דמחלב ידעינן שארי הנאות א"כ מאי נדחקו התוס' שם במיעט בשר ולא דם וכתבו ז"ל אע"פ שהדרשה אינה מיושבת על הדם כו' אלמא דלא ממעטינן אלא בר אכילה כחלב ולא שארי הנאות ולפי דעתי הייתי מפרש דלא כרש"י ז"ל שנחלקו כ"כ הני תרתי ברייתות אלא לכו"ע דרשי בשר ולא חלב. ולכ"ע מותר בכל הנאות כמו אכילת כלבים דמה לי הנאה זו או זו וכי מיתה מתירו להנאה. ומה שדרש אין לך בהן אלא משעת זביחה היינו משעה שראוי לזביחה. לאפוקי קודם הפדיון ולא נימא דלא בעי פדיון אלא לשחיטה ואכילה לחוד ואי נדייק אנן לשון הש"ס נימא דלכן תני משעת זביחה ולא קאמר אלא מזביחה ואילך. אלא ה"פ משעה שראוי לזביחה וכ"ת מנלן למדרש הכי דילמא הפי' כפשוטו הא לק"מ דדייק הש"ס דע"כ ה"פ מדמיעט בשר ולא חלב אי קאי אחלב שלאחר שחיטה כבר הותר בספרי פ' ראה אלא אחלב שנחלב מחיים ואי לאסור לאחר שחיטה פשיטא דלא מהני כדלעיל אלא לאסור מחיים ואי כל הנאות אסור ותזבח ממש פשיטא דחלב בכלל. אלא פשיטא דכל הנאות מותר וחלב