משיב דבר חלק ב קכב

אבל בהנאת דמיו דאיתא בבכורות שם צריכא עיונא דרש"י ז"ל פי' אם השכירה. ולכאורה מאי נ"מ בין מכירה לשכירות שכירות ליומא נמי ממכר הוא. והמשכיר עולתו ושלמיו ג"כ חולין הן וגזל הן בידו ודמי שכירות יפלו לנדבה כדמי מכר. אלא נראה דפי' כעין פי' הרא"ש ז"ל שפי' אם מכרו למי שא"י שהוא פט"ח ע"ש וכעין קנסא הוא שמפקיע מן המצוה. אבל רש"י ז"ל מיאן בזה דא"כ יש לקנוס לר"ש כמו לר"י. דכיון שמכרו ולא הודיע הפקיעו ממצות פדי' ועריפה לגמרי ואם ידע שהוא פט"ח לר"י נמי שרי (ע' ט"ז) לכן פי' שהשכירו למי שא"י וישתמש בו ויחזירו נמצא שלא הפקיעו ממצותו רק הכשילו באיסור הנאה לר"י וקנסו את דמיו. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דלעולם דמיו אסורין בהנאה אפילו מכרו ויודע שהוא פט"ח ויותר מדמי שויו דטלה. וי"ל דהטעם משום דעשאוהו כאיסור משום קדושה. והמוכר עולתו ושלמיו דמיו יפלו לנדבה ה"נ אסורין בהנאה דכאן לא שייך נדבה. ובאמת כ"כ התוס' ב"ק (ס"ח ב') ד"ה הוא דמשום לתא דהקדש אסור (אלא שדבריהם צ"ע מאי אהני לן דהא גם לר"ש מוכח בבכורות דיכול לפדותו בלא דעתו. ולכן מאנו התוס' בבכורות לתרץ כן ויותר פשוט לתרץ קושייתם ז"ל דר"ה סבר דהתורם משלו על ש"ח א"צ דעת בעלים וכן פי' הרמב"ם ז"ל) והא דתנן ואם מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משום דאינו אלא איסור קנסא דרבנן. אף דהוי בה טובא במקדש באה"נ דרבנן מכ"מ כאן אינו אלא איסור קנסא ודמי לחולין בעזרה למ"ד דרבנן דמקדושת. והראב"ד ז"ל פליג וסבר כפי' הרא"ש ז"ל דדוקא למאן דלא ידע קנסוהו משום דהכשילו באיסור אבל מאן דידע אינו תופס דמיו. ואם נבוא לפלפל בדבריהם ז"ל נוכל לומר דאזלי כדעת הר"ן בע"ז פ"ה דכל אה"נ אם הי' להם דמים היו נתפסין מן הדין דמה לי הן ומה לי דמיהן. וא"כ פט"ח דיש להם ממון יותר מדמי הטלה תופס את דמיו היתרין מדמי הטלה דכ"ז שלא פדאו אסור בהנאה ותופס את דמיו. והא דתנן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת שאני התם דע"כ מיירי במתניתין למאן דמוקי לה מחיים ואליבא דר"י בשאינן שוין דביני וביני כדמוקי הש"ס בבכורות (י"ט ב') וא"כ אם מכרו אין נתפסין בדמיהן. אבל הברייתא מיירי בשוין יותר מדמי שקל ושפיר דמיו אסורין. מיהו מן הדין מהני להמעות פדי' ולא מגוף הפט"ח (אם כי יש לחלק כההיא דהלוקח במ"ש) מיהו אינן נפדין אלא בשוין ולא בטלה דלא שייך טלה אלא לפט"ח. וכיון דבעי שוין שוב אין נפקותא בפדי' הלזו אף דאין בהן איסור אלא המותר מדמי שקל. אבל דמי שקל היתר הן. וא"כ מהני פדי' מ"מ הא מסקינן במס' ע"ז פ' השוכר דאם שכרו למאה חביות ויש בהן חבית אחת של יי"נ דמי כולן אסורין. דלא הי' שוכרו בלא איסור בכלל ע"ש בר"ן ה"נ לא מהני פדי' ודמי כולה אסור אבל הראב"ד ז"ל פליג עלה התם. וסבר דכיון דפסקינן כר"א דפודין מהני פדי' לדמי האיסור. ה"נ מהני פדי' לדמי האיסור והשאר מותר. לכן כ' הראב"ד ז"ל שיתן דמי האיסור לכהן והוא יפדה לעצמו והשאר מותר זה נ"ל דרך פלפול. אבל הפשוט שסובר כדעת הרא"ש ז"ל שחולק על סברת הר"ן ז"ל. ומפרש גם הירושלמי בע"א ע' ברא"ש קידושין פ"ב. ולכן דמיו מותרין לעולם רק אם לא ידע ובתורת קנס כמש"כ: היוצא מדברי בעז"ה דפה"מ וכן בכור בע"מ מותר בכל הנאות לבד מגיזה ועבודה. וא"כ מותר לחמם ידיו בצמרו במחובר ולצורכו ולצרכה מותר אבל הצמר שנתלש אסור מדרבנן. והרבעה ג"כ אסור דדמי לעבודה רק חלב אסור מה"ת וכ"ז בבע"מ אבל תם אסור בכל הנאתו וצמרו וקרניו הכל אסור. עד שיפול בו מום ומותר אף שנתלש בתמותו. וכן פט"ח אסור בכל הנאה שבעולם וגיזתו והנאת דמיו למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. וה' יתמכני בימין צדקו וישכילני בדרך תמים ואמונה אמן: סימן נט תשובה מדודי הרב מ' מאיר ברלין שי' מ"ץ דק"ק מאהליב. בהא דרמי לן אהא שכ' הר"ן ז"ל בנדרים (פ"ג ב') ד"ה אימא סיפא דאי אכלה מבעל היכא מותרת בלקט שו"פ דהא דהא לאו עני' היא. מהא דאמרינן בב"מ פ"ק (י"ב א') ואשתו מלקטת אחריו ע"כ. מאי דסבירא לי' למר דהר"ן יחידאי היא חלק עלינו את השוין דנראה פשוט לענין דינא לית מאן דפליג שאם בעלה עשיר והיא נזונת משל בעל דאסורה בלקט שו"פ דמי גריעי ממי שיש לו נ' זוז ונו"נ בהם והא דנאדו שארי המפרשים מפי' הר"ן בפי' הסוגי' היינו משום דלא פסיקא להו דכל היכא שנזונת משל הבעל הוי הבעל עשיר דמי לא עסקינן שהבעל גופי' מתפרנס מלקט שו"פ והיא ג"כ נזונת משלו. וקמ"ל מתניתין דאפי' בכה"ג יש לה להנות מלקט שו"פ ממה שמלקטת בעצמה ג"כ. ולהכי נאדו בפי' הסוגי'. אבל לענין דינא מודי לדברי הר"ן ז"ל שאם יש לבעל ר' זוז או נ' ונושא ונותן בהם והיא נזונת ממנו שאסורה בלקט שו"פ. ולא מבעי לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה פי"ד דנגעים מי"ג דלהכי מחייב בקרבן עשיר בשביל אשתו עני' משום דאשתו כגופי' דמיא א"כ פשיטא דאסורה משום ה"ט בלקט שו"פ. אלא אפילו לפי מאי שפירשו שם רש"י ותוס' ושארי מפרשים משום דהבעל חייב בקרבנות אשתו מתנאי כתובה. משמע דוקא משום דחיובי' עלי' רמיא. אבל היא עצמה היתה יכולה להביא קרבן עני בהנך קרבנות דלא רמי' עלי' דבעל מתנ"כ אע"ג דהבעל עשיר היינו דווקא לענין חיובא אבל לענין לקט שו"פ היכא מציא ללקוט ויש לה מזונות: ומאי דקשיא לי' מהא דפ"ק דב"מ גם מעכ"ה הטיב לראות לחלק דלענין בעלים ודאי אינו נקראת בעלת השדה דלהוי אסור משום להזהיר העני על שלו. ומר שמיע לי' מסברא דנפשי' ובהדיא מתנינן לה פ"ק דקידושין (כ"ד א') גבי אשה פודה מע"ש דמקשה בפשיט ת הא אמר רחמנא לפרש"י התם. דאשה אינה נקראת בעלת המעשר בשל בעל ע"ש וכאחר חשובה ואינה מוסיף חומש. ואפילו לפר"ת התם בפי' שמעתתא מ"מ לענין הדין ע"כ מוכח מברייתא דאשה נחשבת כאחר. וכן נראה לענין פשיעה בבעלים אשה לא נחשבת בעלים. אך בירושלמי פ"ק דקידושין ובמע"ש פ"ד ובעירובין פ"ז משמע דמפרשי להך ברייתא דאשה פודה מע"ש דבהא גופא פליגא אליבי' דר"מ אי אשה נחשבת בעלים עיי"ש. ויש מקום להשוות הסוגיות ואכמ"ל: ואכתי צריך הדבר ישוב לפי הפי' שהביא הריטב"א שם בחידושיו דהא דמקשה אבוה הא עשיר הוא. משום דמשמע לי' דהשליש עולה לר' זוז וא"כ הדק"ל א"כ אמאי אשתו מלקטת אחריו. ודוחק לומר דאיירי באינה נזונת משלו וצריך לומר לדעת זו דשיעורי' דר' זוז היינו לו לבד ואם יש לו אשה צריך ת' זוז וע' בר"ש פ"ח דפאה. וא"כ י"ל דחלקו אינו עולה אלא ר' זוז וקמ"ל דאשתו יש לה זכי' לנפשה מדאורייתא ולהכי מלקטת אחריו. והא דלא בעי למימר דגם לר' זוז אינו עולה דא"כ מאי קמ"ל דבנו ואשתו מלקטים אחריו פשיטא. אבל השתא קמ"ל דאשתו אית לה זכי' מדאורייתא: במאי דאתי לפשוט ספיקו של הרא"ש ז"ל פ"ק דב"ק בכהן שקדש אשה בבכור. דלרבא דס"ל דגם מע"ב מותר מה"ת במכירה לאחר שחיטה בבכורות (ל"א א'). א"כ ע"כ כי אמרינן בתמורה (ה' א') דהוא דכתיב בחרמים למעוטי בכור דלא דמי למע"ב. א"כ ע"כ מותר בבכור גם מחיים בבע"מ אלו דבריו ותמי' בעיני דאגב שיטפי' אשתמיט לי' דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' בכורות דפסק אליבי' דרבא. דמעשר בהמה אינו אסור במכירה מדאורייתא אלא תמים וחי. אבל בע"מ אף חי מותר במכירה מדאורייתא עיי"ש (מיהו בש"ס דזבחים פ"ק (ט' א') משמע דאף לאחר שחיטה אסור במכירה וע"ש בתוס' ד"ה למאי נ"מ). וא"כ ע"כ צ"ל ממיעוטי דהוא גבי חרמים דבכור אפילו תמים חי מותר במכירה. והא וודאי לרבנן ממון גבוה הוא וא"כ למיקם פלוגתא דת"ק ורבנן דפליגי נמי בבכור כדמוכח מסוגיא דפ"ק דב"ק (י"ב א') לא משכחת לכה"פ אלא בבכור תמים חי בזה"ז או בגבולין. דבא"י בזמן ביהמ"ק לכ"ע ממון גבוה הוא וע"כ גם רבא מודה בזה וכן רב אשי דס"ל כרבא. א"כ מוכרח דתמים חי דמותר במכירה ואפ"ה הוי ממון גבוה. וע"כ צ"ל דאליבי' דרבנן דס"ל בכור ממון גבוה הוא אף בע"מ משום דהוי ממתנות כהונה. א"כ בע"מ דבכור שוה למע"ב תמים דמעשר בהמה בעל מום לכ"ע הוי ממון בעלים שהרי אין בו שום קדושה ונאכל במומו לבעלים מכ"מ. רק בכור