משיב דבר חלק ב קיח

איסור. משמע ג"כ דאיסור הנאה דפה"מ שוה לפט"ח דאי חמור מיני' לא שייך אין איסור חל על איסור: וכן משמע ג"כ דעת התוס' ממה שהקשו בפ' התערובות (ע' ב') ד"ה ולטריפה דמאי נ"מ ברעי' כיון דהוי טריפות דלא ידע לו א"כ אסור לאוכלו וכו'. ואי לענין להנות בו מחיים הרי אסור בגיזה ועבודה עי"ש ואי אמרת דקודם שנפדה אסור בכל הנאות ואחר שנפדה מותר בשאר הנאות א"כ אהני טובא. אלא לאו ש"מ דלענין הנאה מחיים ס"ל דאין חילוק בין קודם פדיון ובין אחר פדיון וה"ה לענין בכור אין לחלק בין תם לבע"מ: וכן יש להוכיח מהא דקיי"ל דהחלב של פה"מ אסור בהנאה מדדרשינן בשר ולא חלב. והיינו מדאורייתא כדמוכח בבכורות פ"ק (ו' ב') מדגלי רחמנא בשר ולא חלב וכו' ודלמא התם בהנאה וכ"כ התוס' במעילה פ"ג (י"ג א') ד"ה איתשל עיי"ש. (ויש לתמוה על התוס' שלא הביאו תלמוד ערוך דבכורות הנ"ל). ואם פה"מ מותר בהנאה מהיכן חל איסור הנאה על החלב. וע"כ צ"ל דפה"מ אסור בהנאה וא"כ כ"ש בכור בע"מ: מיהו ע"כ צ"ל שאין כל הנאות שבו אסור שהרי הגיזה עצמה הן מפה"מ והן מבכור בע"מ שרי מדאורייתא אפילו כ"ז שהוא בחיים כמ"ש התוס' בבכורות (כ"ד א') וכ"כ הר"ש ז"ל בפ"ג דערלה דהגיזה מותרת אף בבכור תמים. כדמוכח מהסוגי' דבכורות ומדברי הר"ש ע"כ מוכח דאיירי מחיים עיי"ש. וכן משמע מלשון הירושלמי שם דאיירי מחיים מדקרי לי' דבר שיל"מ עי"ש. וכן דעת התוס' נראה להתיר אף מחיים מדדחקו לתרץ תזבח ולא גיזה הוא לאו דוקא ואמאי לא תירצו דהיינו מחיים. וכן ממה שהקשו אההיא דאיצטריך קרא להתיר דם פה"מ דמי גרע מגיזה ולא תירצו דאתי להתיר דם פה"מ אף קודם שנשחט רובו דהוי מחיים. דאי לאו קרא לא הייתי מתירו לדם הנ"ל אלא להמתין אחר שכבר נשחט. וכן מוכח מדברי התוס' בפ"ג דמעילה (י"ב ב') ד"ה חלב דבעי לשנוי' דמשו"ה אין מועלין, משום דהחלב מותר דומיא דגיזה והתם ע"כ מחיים איירי וע"כ צ"ל דדעת התוס' להתיר בפה"מ הגיזה גם מחיים אלא דיש מקום לומר דדוקא בפה"מ. אבל בכור בע"מ דחמור יאסור הגיזה מחיים והא דמוכח הסוגי' דלא אסור אלא משום דאתי לאשהוי' היינו אם הניחו עד אחר השחיטה אז חוזר להיתרן מדאורייתא אבל בעודו בחיים אסור. ועפי"ז הי' מתיישב ברווחא קושיית התוס' בר"פ התערובות (ע"ה ב') ד"ה בכור וד"ה הפדו. דמאי נ"מ במאי דאהני פדיון והשתא איכא נ"מ טובא להתיר הגיזה עצמה מה שנשר מאליו לענין איסור דאורייתא. ונ"מ טובא לענין אם נתערב וכה"ג (מיהו עוד יש לישב קושיית התוס' דאהני פדיון לענין לזכות בכפל שלו. לפי מאי שחלקו התוס' בב"ק ובתמורה (ח' ב'( בין בכור בע"מ ובין פה"מ לאחר שנפדו. אלא שאי אפשר לומר כן לענין איסור דאורייתא להתיר הצמר שנשר מחיים לאחר שחיטתו. והרי משו"ה פסיקא להו להתוס' דאם החלב אסור מחיים אין סברא שאחר השחיטה יחזור להתירו שכבר חל עליו איסור הנאה איך יחזור להתירו ע"י שחיטה של זה ודווקא אם מדאורייתא שרי ורק שאסור מדרבנן כל זמן שהוא בחיים והיינו כדי שלא להנות בבכור מחיים. התם הוא די"ל דלאחר שחיטה פקע איסור דרבנן דלא שייך למיגזר שמא אתיא לאתהנוי' מבכור ואינו אסור רק אליבא דחכמים ומשום שמא אתי לאשהוי'. ומחשש זה יש לאסור אף לאחר שחיטה אבל לא לענין איסור דאורייתא והא איצטריך קרא כברכת ה' אלקיך גו' בספרי להתיר כל הנמצא לאחר שחיטה. אבל לא מה שנשר ממנו בעודו בתמותו קודם שחיטה בשעת איסור: ותדע דאי אמרת דמחיים אסרה התורה והשחיטה מתירתו א"כ תיקשי' לר"י אליבי' דעקבי' דמתיר אפי' במת הגיזה שנשר ממנו והרי במת ודאי אין כאן שום דבר שיתירנו והאיך חוזר להתירו ע"י המיתה ולומר דבזה גופא פליגי הוא דבר שאין הדעת סובלתו דמשמע בגמ' דלא פליגי אלא לענין איסור דרבנן אבל מדאורייתא כ"ע מודה דמותר אפילו אם מת הבכור כשהתירו מומחא: רק שלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם ובעדיות נראה דבכור תם אסור הגיזה מדאורייתא. וכשהומם והתירו מומחא חוזר להיתרו גם השער שנשר בעודנו בתמותו מדאורייתא רק אסור מדרבנן כ"ז שהוא בחיים עיי"ש. וכן משמע מסתימת הרמב"ם בחבורו דבבכור תם אסור הגיזה מדאורייתא ובבע"מ מותר הגיזה ולא עוד אלא שהותר גם הגיזה שנשר ממנו בתמותו והסוגי' מיושבת אליבי' ג"כ. אלא דהר"ש וודאי פליג עליו ומתיר אף גיזת בכור תם עיי"ש בפ"ג דערלה והרמב"ם לשיטתו ומחלק לענין כמ"ד בין תם ובין בע"מ כמו לענין עור טריפה דמתיר בבע"מ ואוסר בתם ע"ש בה' בכורות וכן לענין עיר הנדחת בה' יסה"ת לחלק בין תם לבע"מ דמיקרי שללה עיי"ש. ורבו החולקים עליו אבל בבע"מ וודאי לכ"ע שרי הגיזה מחיים. ואי אמרת דאיסור הנאה בבכור בע"מ שוה לשארי איסורי הנאה א"כ אמאי שרי הגיזה מדאורייתא הא קיי"ל דשער איסורי הנאה אסור. כדאיתא בעירוכין פ"ק. וע"כ צ"ל דהשער שאינו מגופו של בכור מותר בהנאה ואע"ג דאמרינן בגיטין פ' השולח (ל"ז א'( דשערו כגופו ומועלין בו היינו לענין הקדש וכמו שיתבאר. וכן יש לדקדק מהא דאמרינן בקידושין (נ"ז א') לא מצינו בע"ח שנאסרים ולא מקשה מבכור בע"מ ופה"מ דחולין גמורין הן ואפ"ה אסורין בהנאה: וכן מהא דאמרינן בפ"ב דבכורות (ט"ו ב') אי דאתעביר ואתיליד לאחר פדיון וולד צבי ואיל נינהו. וכתבו התוס' התם (י"ז א') ד"ה תמורה דכיון שנפדית פקעה קדושתו לגמרי כצבי ואיל ואע"ג דאסור בגיזה ועבודה אין כח לאיסור מועט כזה לחול על הוולדות אלמא משמע דשרי בהנאה שאלו הי' אסור בכל הנאות הי' חל על הוולדות ג"כ כמו שהוכיחו התוס'. והרי וולד הנמצא במעי חטאת למ"ד במעי אמן הן קדושין אסורים כדאי' בתמורה (י"א א') והכא משמע דשרי לכו"ע. וע"כ צ"ל דפה"מ לאחר פדיונן שרי בהנאה חוץ מגיזה ועבודה דאסור: וכן יל"ד מהא דאמרינן בזבחים (שם ע"ה) דמתפיס בכור לבה"ב מהו והיינו בכור בע"מ. ומשמע התם בכולי' סוגי' דחל על הבכור קדושת בד"ה מחיים ואי אמרינן דאסור בהנאה מחיים האיך חל עליו קדושת בה"ב וכה"ג הקשו התוס' ביומא (נ"ט ב') ד"ה והרי ע"ש. וכן יל"ד מהא דקיי"ל בפ"ק דמעשרות ומקדשין בו את האשה והיינו אפילו לכתחילה ואי אמרת דאסור בהנאה האיך שרי לקדש בו לכתחילה הלא קדושין מחשב הנאה. וכמ"ש בס' הצל"ח ספ"ק דפסחים עי"ש וע' במל"מ בפ"ה מה"א וע"כ צ"ל דאין איסור הנאה דבכור שוה לשאר איסורי הנאה ואינו אסור להנות מחיים אלא מגופו של בכור. ולכן אסור להנות גם מהחלב דמחשב כגופו משום דדם נעכר ונעשה חלב. אבל הטפל לבשרו כמו שערו וגיזותי' וכן וולדות פה"מ לא חל עליו איסור הנאה דבכור. ובקדשים הוא דאסור גם הצמר משום דאקדשי' בפה משא"כ בבכור דמאיליו קדוש וכה"ג אמרינן בעירוכין (ז' ב') לענין שער התם גמר דין אוסרתו וכו' ע"ש והשתא ניחא בפשיטות הא דתנן בערלה פ"ג דצמר בכור בעי מלא הסיט ובמוקדשין תנן דבעינן כ"ש משום דצמר הבכור אין בו אלא איסור דרבנן ואפילו לבתר לדעת הר"ש. משא"כ במוקדשין דאסור מדאורייתא מיהו לפי מאי דאיתא התם בירושלמי משום דבר שיל"מ ג"כ ניחא דבכור איל"מ. אלא דבירוש' הקשה שם דגם בבכור הו"ל דבר שיל"מ והיינו לעקביא דס"ל דמותר לאחר שחיטה ואפשר דמתיר אפילו בהשירו ולא חש להשיבו משום דאיכא למימר דמתניתין אתיא כרבנן: ומיהו גם איסור הנאה דקדשים ג"כ אינו דומה לשאר איסורי הנאה מהא דס"ל לריה"ג המקדש בק"ק מקודשת דממון בעלים הוא. והא ק"ק אסור בהנאה כדאמרינן בפסחים פ"ג גבי עצי שלמים ובר"ה פ"ג לענין שופר של שלמים ובכ"ד. וכ"כ התוס' בתמורה (ג' א') ד"ה לא נהנין ע"ש ואם הוא כשאר איסור הנאה מ"ש דמקודשת משאר איסורי הנאה דא"מ. וכן אמאי קרינן בו ומעלה מעל לחייב בכפירת ממון הרי דבר האסור בהנאה אינו מחשב ממון כלל ואין לו בעלים. וכדאמרינן אידך לאו דמרי' קא טבח וכן בירושלמי אמתניתין דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת מפני שאינו דמיהן ע"ש. שוב ראיתי בס' קצה"ח סי' מ"ו שנתעורר בזה אלא הדבר ברור שאין איסור הנאה דקדשים דומה לשארי איסורי הנאה ודבר שאין נהנה מגופו של הקדש אינו אסור בהנאה. ונ"ל דמשו"ה מותר להנות בקדשים שלא כדרה"נ אפילו לכתחילה כדמשמע בכ"ד ובשאר איסורים אסור לכתחילה מדרבנן אפילו שלא כדה"נ