משיב דבר חלק ב קיז

הלכות בכור ב"ה , יום ב' ט' טבת אשריך וטוב לך לפ"ק פ"ק מאהילאוו כרצון ה' אל יראיו כן יבורך גבר ירא ה' ב"א חביבי הרב המאוה"ג וכו' כש"ת מו"ה נצי"ב נ"י. זימנין סגיאין נדרשתי מכבוד מע"ל ומאחי היקר מוהר"ץ נ"י לעיין בהנך מילי מעלייתא דאסקו בשמעתתא דבכור וחזינא הנך זקוקין דנור דנפקא מפומייהו להדדי והב בסופה. אפס מטרדת שעורין תמידין כסדרן במס' אחריתא לא הי' לי פנאי לנסך בשמחת ד"ת בשעשועין דאורייתא בענין זה ואחר עד עתה ביומא דחנוכתא האלו ונתתי לב לעיין בזה ולהעלות עה"כ מה שהעליתי בענין זה לפום רהיטא בס"ד. והנני מריצן לפני מעכ"ה והרצותי הדברים גם לפני אחי שיחי' וברוב דברים הסכים עמי רק באיזה פרטים מתנצח לעמוד על דעתו. ואני הנלענ"ד כתבתי. והעלתי כל חלקי הסותר ושמעתתא ממילא רווחא. ובקשתי ממעכ"ה שישים עיונו בזה כיד ה' הטובה עליו ולהודיעני. ומיני' ומינן תסתיים שמעתתא אליבא דהלכתא. ואף כי במילתא דתלי' בסברא שער הדחוים לא ננעלו. וכל הדברים יגעים. אך בו אבטח כי ראיות צודקת עפ"י רהיטת הסוגיא יתנו עידיהן ויצדקו שוב אין לחדש רק שלומך יגדל לנצח כחפץ נפשו ונפש דודו כוסף הצלחתו: מאיר בא"א מוהרר"י יודל ברלין חופק"ק סימן נז בעז"ה מאי דקא מבעי' להו. אם בכור בע"מ אסור בהנאה לגמרי אף זולת איסור גיזה ועבודה. או לא. ונ"מ לענין לישב בצלו להגן בחמה מפה"ח. ובכור תם מפשט פשיטא להו דאסור. הנה לענין לישב בצלו מסתברא דשרי אף בבכור תם. דהוי שלא כדרך הנאתן שהרי אינו עשוי לצל וכדאי' בפ"ב דפסחים שאני היכל וכו'. ומשמע ודאי דאפי' לכתחילה שרי (וע' במל"מ בה' יסודי התורה פ"ה) ולענין שאר הנאות כגון לרכוב עליו או לסמוך בו א"כ היינו עבודה דאסור אף בבע"מ מה"ת ואין להסתפק רק לענין קרניו שנשאר ממנו מחיים מהו לחצוצרות. ויש להסתפק גם בבכור תם אע"ג דאמרינן במעילה פ"ג (י"ג א) מה בכור מועלין בו ופי' התוס' שאסור להנות בכל שיש בו. והרי בכור תם קרוי איסורי הנאה בכ"ד ובנדרים (י"א ב) המתפיס בבכור תם מהו והיינו בכור מחיים. (וע' בהשגות הראב"ד בפ"א מה' נדרים הט"ו ע"ש). וש"מ דאסור בהנאה כמ"ש הר"ן שם מ"מ י"ל דעיקר איסור הנאת הבכור משום שעומד לקרב ע"ג המזבח ואינו אסור בהנאה אלא בשרו ולא קרניו כמשי"ת להלן בעזהי"ת לענין הגיזה. ואת"ל דבכור תם אסור אף קרניו מ"מ בע"מ הופקע קדושתו וקרי לי' חולין בכ"ד והרי מאכילין אותו לאחר שחיטתו אף לעו"ג. א"כ י"ל דמחיים אין בו שום איסור הנאה ואינו אסור מדאורייתא אלא בגיזה ועבודה שלא לזלזל בו אבל לא שארי הנאות: לכאורה י"ל כיון דקיי"ל דבכור בע"מ שמת אסור בהנאה ואף העור אסור בהנאה והיינו מדאורייתא כדמוכח מהא דדרשינן בפ' שור שנגח דשור של פה"מ שנפל לבור דפטור משום והמת יהי' לו מי שהמת שלו. ואי עורו מותר מדאורייתא ע"כ הרי המת שלו וכמ"ש התוס' שם ובר"פ התערובות (ע"א ב) סד"ה ובטריפה ע"ש. ואי אמרת דמחיים מותר בהנאה מהיכן חל עליו איסור הנאה אח"כ. וכדאמרינן נמי בחולין (פ"ב א) דעגלה ערופה אינה משנה דאם מותר מחיים מותר לאחר שחיטה ג"כ עיי"ש. מיהו יש לדחות דהכא הרי חל עליו איסור גיזה ועבודה מחיים והרי זה איסור הנאה וכיון שחל עליו קדושה אחר שמת לא פקע קדושתו ואסור בהנאה לגמרי. ואין זה דומה לעגלה ערופה אי שרי מחיים אין עליו שום קדושה מחיים. ועוד י"ל דפט"ח לר"ש יוכיח דס"ל דפט"ח מותר בהנאה מחיים ואפ"ה אסור בהנאה לאחר מיתה כדמוכח בבכורות (ט' א) דה"ה אף אם מת מאליו ס"ל לר"ש דאסור בהנאה. דאל"ה אדפריך התם ליתני' ומודה ר"ש בפט"ח ובב"ח לימא ולטעמיך נמי ליתני ומודה ר"ש בפט"ח ולאחר שחיטה דבכה"ג איירי התם ולא לאחר עריפה. וע"כ דגם לאחר מיתה ושחיטה ס"ל לר"ש דאסור בהנאה. וכן שור הנסקל לדעת ר"ת ז"ל הביאו התוס' ר"פ התערובות ובקידושין (נ"ז ב) ד"ה הרי עיי"ש דמחיים מותר בהנאה ואפ"ה לאחר שחיטה ומיתה אעפ"י שלא נסקל אסור בהנאה. וא"כ י"ל דה"ה בכור בע"מ מחיים מותר בשאר הנאות וכשמת אסור בכל הנאות ויש מקום להוכיח להיפוך אליבי' דר"ע דס"ל בפי"ב דזבחים (ק"ג ב) עור טריפה שהופשט קודם שנמצא טריפה יאותו הכהנים בעורו. ומשמע מדברי התוס' בזבחים שם (ע"א ב) ד"ה ובטריפה שהקשה לר"ע מהא דב"ק והמת יהי' לו דלר"ע ה"ה במת ג"כ יאותו בעורו עי"ש. (וע' שבועות י"ב ב' תוס' ד"ה משום עורו עי"ש) ואי אמרת דמחיים אסור בהנאה האיך חוזר להיתרו לאח"כ. וע"כ צ"ל דגם מחיים הי' מותר להנות בעורו ודוחק לומר דבהא גופא פליג ר"ע וחכמים אי בכור בע"מ מותר בהנאה. וכן יש להוכיח מהא דס"ל לר' יוסי במתניתין דבכורות (כ"ד ב') דגיזה שנשר והניחו בחלון מותר לר"ע אפילו אם מת הבכור ע"ש והאיך חזר להיתרו לאחר מיתה וש"מ דגם מחיים ג"כ מותר בהנאה. אלא שלקמן יתבאר בעז"ה דשאני גיזה שלא חל עלי' קדושת הבכור וכן י"ל גם העור אליבי' דר"ע אבל הבשר ודאי אסור בהנאה. והבשר אף ר"ע מודה שהבשר בקבורה כדאיתא התם ועכ"פ אין להכריע מזה מה דין בכור בע"מ מחיים לענין שאר הנאות: ולכאורה נראה שאין מקום לחלק בין בכור בע"מ ובין בכור תם בעודו בחיים. כדאמרינן בכ"ד אין לך בו אלא היתר אכילה. וכלשון רש"י זבחים (ק"ד א') ד"ה דאפילו בגבולין שלא התירו הכתוב אלא באכילה עי"ש וכן גבי שאר פה"מ אמרינן בקידושין פ"ק (י"ג ב') מידי דהוי אפה"מ מעיקרא אית בי' מעילה ואסורה בגיזה ועבודה פרקינהו מעילה לית בי' ואסירי בגיזה וכו' ומוכח התם מדמדמי לי' לענין איסור עשה דא"א דאינו מותר בפה"מ לאחר פדיון אלא מה שהתירה התורה בפירוש אבל מה שלא התירה התורה באיסורו הוא עומד. וכמ"ש התוס' בחולין לענין מלקות אגיזה משום דאהדרי' קרא לאיסורי' עיי"ש וכמ"ש התוס' בפ' ג"ה וכיון שפה"מ לאחר פדיון אין בו היתר אלא לאחר זביחה ממילא שמעינן דמחיים באיסורו הוא עומד כמו קודם פדיון ולא מהני לי' פדיון אלא לענין שאינו חייב מעילה. אבל מ"מ בהנאה אסור מחיים וא"כ כ"ש בכור לאחר שהומם דלא מהני לי' פדיון וחמור משאר פה"מ כמ"ש התוס' בב"ק ובתמורה (ח' ב'") ע"ש ואית בי' קדושה טפי שאינו נמכר באטלז וכה"ג והיינו מדאורייתא כמ"ש התוס' בזבחים (ע"ג ב') עי"ש א"כ כ"ש דאמרינן דקדושתו שוה בין שהוא תם ובין שהוא בע"מ כשהוא בחיים לענין איסור הנאה: ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בפ"ק דבכורות (ט' ב') דפטר חמור אסור בהנאה מחיים משום דאצטריך בכור צאנך למעוטי שותפות נכרי. והשתא ממילא אסור פט"ח בהנאה עי"ש ופירש"י משום דילפינן מבכור עי"ש משום דלא גרע מבכור עי"ש. ואע"ג דאיכא למימר דהשתא נמי אמרינן סברא דמעיקרא מי איכא מידי דבעי לאפקועי לאיסורי' בשה וכו'. מ"מ משמע לי' לרש"י ז"ל דהשתא אדחי' תירוצי' קמא לגמרי ומשמע התם בכולהו סוגי' דאיסורי' דפטר חמור מחיים אסור בכל הנאות שבו ע"ש. והשתא אי אמרת דדוקא בכור תם דחזי להקרבה הוא דאסור בהנאה אבל בע"מ שאינו עומד להקרבה מותר בהנאה וא"כ מאי חזית דקמדמית פט"ח שהרי אינו עומד להקרבה לבכור תם שעומד להקרבה ולאוסרו בהנאה. טפי אית לן למילף מבכור בע"מ שג"כ אינו עומד להקרבה כמו פט"ח ולהתיר לפט"ח ג"כ בהנאה ולאסור רק גיזה ועבודה. ובכולי' סוגי' משמע דאסור בכל הנאה. וע"כ צ"ל דבכור בע"מ אסור ג"כ בהנאה כמו בכור תם לשיטת רש"י ז"ל דיליף פט"ח מבכור. וכן נראה שטפת לשון רש"י בבכורות (שם) גבי פה"מ דאסור בהנאה ובגיזה ועבודה. ואע"ג דאפשר לומר משום הנאת חלב קאמר דאסור בהנאה כמו שיתבאר: וכן משמע קצת מדאמרינן התם מהו לפדות בפה"מ אליבי' דר' יודא דאמר פט"ח אסור בהנאה משום דאין איסור חל על ל