משיב דבר חלק ב קטו

יסלקו ידי הנותנים לגמרי ולא יוסיפו להיות גורמים מצוה זו בעבירה וגם הכל יודעים וזיל קרי בי רב הוא אפילו בקרב חכמי אוה"ע דשנה שביעית בקרב ישראל שבת לה', וכבר נודע כי הבארון הנדיב שליט"א, לא תקצר ידו להחיות את אנשים התלוים בה, ואחינו שמחים שזכו לשמוע כי נתקיימה תחלת קדושת הארץ על ידם, ויותר מאשר הנני חושש לחרבן הישוב ראוי לחוש יותר לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה ולא יגיעו ח"ו לבטלה המביאה לידי שעמוס ועבירה ח"ו. ולזה עלינו לשית לב כאשר הודעתי להגבאים המשתתפים עמדי במצוה זו אבל להתיר עבודה ח"ו אינו עולה ע"ד בשום אופן, דברי הדו"ש: כבוד הרב הגאון וכו' אב"ד דק"ק נויארק. ע"ד מסחר האתרוגים בשנה זו שהיא שנת שביעית אין דעתי נוחה כלל, ועוד בשני שביעיות שעברו בעוד לא היה פרי אילנות ביד ישראל היה לי דו"ד את הגאון מהר"ש סאלאנט נ"י איך להשתמש באתרוג מאה"ק, כי לפי דעת הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות) דקיי"ל קדושה שניה קידשה לעתיד לבא וא"כ הא דתרומות ומעשרות כמו חלה הוי דרבנן משום דבעינן ביאת כולכם אבל שביעית הוא מדאורייתא כמש"כ הכ"מ שם וא"כ קיי"ל אין קנין לעו"ג בא"י ופירות יש להן קדושת שביעית ואסור להוציאן מא"י לח"ל ואסור לסחור בהם ואסור ליתן דמי אתרוג למי שלא שמר את המעות לאכלן בקדושת שביעית כדאיתא בסוכה (דל"ט) וע"כ כאשר כבר הוציאו סוחרי אתרוגים מא"י השתדלתי שישלחו לי אתרוג באופן שאשלם דמיו אחר החג ותיכף אחר החג צויתי לטגן את האתרוג ולאכול בקדושת שביעית ואח"כ שלחתי את המעות ושוב אינו חל קדושת הפירות כדאיתא בע"ז (דס"ב), כ"ז היה אז ועתה שהאתרוגים המה פירות שביד ישראל ודאי עלינו להנהיג בהם קדושה שלא להוציאם לחו"ל ואין לנו לעשות בהם סחורה ואף ע"ג שהתירו הגאונים העבודה מרוב דוחק ושלא מדעתי ורצוני כלל, מכ"מ קדושת שביעית נוהג בם, ועלינו המשתדלים להקים ישוב א"י עלינו לשמור קדושתה, וה' יהיה עמנו ויגיה חשכנו ויעמידנו על קרן אורה, ולשוב למצות קדושת הארץ ומעשרות וכל פרטי הקדושה במהרה, ונודה לה' חסדו ואמונתו לבית ישראל בגבורה: ידידו נפתלי צבי יהודא ברלין. להרב וכו' מו"ה משה שלמה אבד"ק איליא שנת תרל"ג. ע"ד השור שנמצא נקב בבשר החופה את רוב הכרס ולא היה כשעור סלע, אלא שהיה ספק אם היה ע"י נגיחת קרן או שנגף ע"י קוץ, וא"א לבדוק אברים פנימים, והטריף מר משום דבמ"ז (סי' נ"א סק"ג) כ' דאם נשתהה זמן מה א"א לבדוק אפילו קנה רחב משום שמא קרום עלה, הנה באם היה העור של השור בשלימות פשיטא דכשר, ואין לנו לחוש כלל, אלא תולין ע"י נקב ע"י חולי, כהסכמת התב"ש והביאו השפתי דעת (סי' מ"ט), אבל אם ניכר שהיה ע"י נגיחה או קוץ, כגון שהיה העור נקרע וספק במה, ידוע בחולין (נ"ג ב') ספק קניא ספק שונרא אימר קניא מחייה, ה"נ אימר ע"י קרן ואין לחוש לנקבים דקים ומכש"כ הכא דהוי ס"ס, דאפילו ודאי קץ ג"כ אינו אלא ספק טריפה, אלא הא דחייש מר משום שנשתהה, וחוששין אפילו לקנה רחב כפסק הפ"מ, באמת יש מקום לחלוק ולומר דאע"ג דנקטינן חוששין שמא הבריא ונתרפא מ"מ לנקב גדול אין חוששין שמא נתרפא, ואח"כ ראיתי שהתב"ש (סי' נ"א) כתב כן, והוא דעת הפר"ח, אלא שמ"מ החמיר התב"ש והכל לפי ראות עיני המורה: מה שנתקשה מע"ל שי' על הפ"מ הנ"ל ממה שכ' (בסי' מ"ח בש"ד סקי"ט) שאין חוששין שמא הבריא בהמסס כמו בוושט וכו', טעה בכוונה, דהתם בהמסס אין חוששין לנקב כלל, דלא מחזקינן איסורא, משא"כ בוושט חיישינן מטעם שביארו. וכן בקוץ שנמצא בחלל הגוף כמבואר בגמ' שיש לחוש לזה לניקב, אלא לענין אי מהני בדיקה להא העלה הפ"מ דבזמן מרובה יש לחוש שמא נתרפא, ומה שהקשה מע"ל מהא דריאה למאי נצרך מע"כ לפסק הש"ך הא דינא דגמ' הוא בריאה שבודקין בנמצא בו מחט, ומקשה לשיטת הש"ע והרמב"ם דחוששין שמא הבריא ונתרפא, וא"כ בדיקה דריאה מאי מהניא, ובאמת זו היא קושית הרשב"א והפר"ח (סי' ל"ג) על הרמב"ם ז"ל שפסק חוששין שמא נתרפא, והישוב ג"כ ידוע, דבריאה אי עלה קרום על המכה היה סירכא כידוע, ואין לחוש אלא שמא עדיין לא עלה קרום ולזה מהני בדיקה, משא"כ בשאר אברים: מה שרצה להורות בעירה מקדירה בשר ב"י על כלי חלב ב"י, דלפי שאין מבשלין בשר כי אם לערך רבע מהקדירה וג' חלקים תבשיל, וא"כ הרי יש בירקות שבשלן אח"כ באותה קדרה ששים נגד רבע דופן הקדרה שבלע מבשר וא"כ מותר הכלי חלב, הן הוראה זו לאו חדתא היא, וכבר הורה כן בעל פתחי תשובה (סי' צ"ה) לענין כף שהגיס קדירה של שעורים שיש בה חמאה א' מארבעים, ואח"כ נתחב הכף בקדרה ש"ב, שא"צ ששים אלא נגד חלק א' מארבעים של הכף, וסמך עצמו על דברי הט"ז (סי' צ"ב) והוא ממשנה בתמורה פ"א אין המדומע מדמע אלא עפ"י חשבון, ואין המחומץ מחמץ אלא עפ"י חשבון. והשיג בזה על הגאון פני אריה, ולכאורה הוראה זו מוכרחת, אבל לא שמעתי מורין כן, ומעשים בכל יום ומטרפינן, וכד דייקת לא טב הורה דהא ודאי אם נפל חתיכה של אותן שעורים שיש בה חמאה הבלולה בכל הקדרה, א"צ ששים נגד כל השעורים, אלא על א' מארבעים של אותה חתיכה, שהרי החמאה נבלל בכל הקדירה של שעורים בשוה, וא"כ אין באותה חתיכה אלא א' מארבעים של החמאה, אבל הכף הבולע מהחמאה ומהשעורים אין הבליעה בשוה דאין כל הדברים מבליעין בשוה, והרי החוש יעיד שאם יבשל חמאה לחוד, ויבשל שעורים לחוד, לא יהא דומה בלוע דקדירה של החמאה לבלוע דקדרה של השעורין, דשמנונית מפעפע ומבליע ביותר, וא"כ אין אנו יכולין לומר שהכף בלע א' מארבעים של כל הקדרה, דודאי בלע החמאה יותר משעורים, וכיון שאין ידוע כמה בלע וזה ברור, וממילא גזרו על כל שני מינים המפליטים בקדרה כמו כן, כמו שגזרו דכל דבר צריך ששים, אפילו מינים שאין נותנים טעם בפחות מששים, וע' הע"ש (סי' כ"ד אות ט'), ואינו דומה להוראת הט"ז שנפל חלב מעורב עם מים על קדרה של בשר, ודאי אין צריך ששים נגד המים אלא נגד כל החלב שיש בטיפה המעורבת ההיא, והרי ברור שהחלב נתערב במים בשוה בכל הקדרה של חלב, ויודעים אנו לשער בזה הטיפה כמה חלב היה בו, ומעתה בענין הוראת כת"ר שי' יבין ג"כ שאינו דומה בליעת הקדרה מהמים לבליעתה מן הבשר ודאי שמנונית הבשר הבליעו יותר מלפי ערך הרבע וא"כ צריך ששים כאשר היתה כולה בשר, והכי נהוג: נפתלי צבי יהודא ברלין.