משיב דבר חלק ב קיד

אין קנין לעו"ג להפקיע מתו"מ מכ"מ יכול להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם ולא לעו"ג והוא מספרא פ' בהר (פ"א פיסקא ו') לכם ולא לאחרים ולמד מרן הב"י דה"ה בהא דכתיב והיתה שבת הארץ דחל קדושת שביעית על הארץ היינו בקרקע שלכם ולא לאחרים דעו"ג שזרע בשדהו בא"י לא חל קדושת שביעית ולא כפירוש קרבן אהרן שם כאשר האריך בזה הגאון בעל פאת השלחן וכתב שכן המנהג בארץ ישראל שאין נוהג שביעית בשל עו"ג והתוס' במנחות (דפ"ד) כתבו בתירוץ אחד די"ל קצירך ונזירך דידך אין דהקדש לא, ואפילו להמל"מ שהביא תוספתא וירושלמי דעל הקדש חל קדושת שביעית מקרא דושבתה הארץ שבת לה' מכ"מ משמע דאי לאו קרא דלה' לא היתה נוהגת בהקדש ע"כ מוכרחים אנו לומר דהיינו ממעטין מקרא והיתה שבת הארץ לכם וכמו דממעטינן הקדש לולא הקרא דלה', ממעטינן נמי גבי עו"ג כמו גבי חמץ דכתיב לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפמש"כ התוס' בפסחים (ד"ד) ד"ה מדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלן הוי הפקר ומותר מדאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הרי היכי דממעטי אחרים וגבוה ממעטי נמי הפקר, וכן משמע בתוס' סוכה (דל"א) ד"ה באשרה של משה שכתב כגון שהגביה על מנת שלא לקנות לולב ביו"ט שני, הרי דס"ל להתוס' דלולב של הפקר אם הגביה ע"מ שלא לזכות אינו יוצא ביו"ט ראשון דלא חשיב לכם וע' כפ"ת שם שנדחק בזה דלמא לכם רק למעוטי גזל משום דיש לו בעלים אבל הפקר דאין לו בעלים לא, הא מיהא דס"ל להתוס' דמשמעות דלכם שיהיה שלו וממעט קרא אפילו של הפקר א"כ לפ"ז הכא דכתיב נמי והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דחל קדושת שביעית על הארץ לכם ולא לאחרים א"כ בקרקע דהפקירא אין צריך לחול קדושת שביעית דלא הוי לכם כמו לולב וחמץ לדעת התוס' והא דאמרינן בנדרים (מ"ב) ארעא נמי אפקרא הרי דבלא"ה קרקע בשביעית הפקרא התם שאני דרק לצורך אכילה אפקרא אבל גוף הקרקע אינו הפקר ושפיר נוכל לומר דבקרקע דהפקרא לא יהיה נוהג בו קדושת שביעית וכמו קרקע של עו"ג וקרקע של הקדש אי לא הוי מרבינן ליה מן לה', וא"כ הלא יכולים אחינו בעל הנחלות להפקיר את אחוזתם בפני שלשה דהוי הפקר לכ"ע כמו דמצינו בשו"ע או"ח (סי' רמ"ו) אם השכיר או השאיל בהמה לעו"ג והתנה עמו שיחזיר לו ליום השבת ושוב לא החזיר לו דיכול להפקיר ואינו עובר ולדעת הרבה פוסקים מותר להשכיר לכתחלה על דעת זה שיפקיר א"כ יפקירו את נחלתם והאדמה לא תשם, וא"כ על ידי פועלים עו"ג לפ"ז נראה לכאורה דבודאי שרי דהא עו"ג אינו מצווה על מלאכת שביעית והשדה נמי לאו דישראל הוא אלא דהפקירא ואין בה משום שביתת שדהו, וראיתי בס' מהרי"ט ח"ב (סי' נ"ב) שכתב לענין שכירות בהמות לעו"ג לחרוש בשביעית לא תיבעי לן דשרי כי תיבעי לן אם מותר להשכיר שדהו לעו"ג בלא טעמא דארנונא, ונראה דבהבלעה שרי ואעפ"י שבשנה שביעית עצמה לא שייך הבלעה מ"מ כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי ולא דמי למשכיר תנור ורחים שלוקח ריוח יום יום, דהכא כיון שהשכיר לו שנים מרובות אם שביר חד שתא משלם במיטבא דאורחא דמילתא הוא שאינה זורעה שנה אחר שנה שמא תכחיש אלא כאותה ששנינו הופך שער שתי שורות לכאן וזורע את הבור נמצא שכשהוא נוטל שכר שדהו לא שכר שביעית הוא נוטל אלא שכר שאר השנים, וכן מצאתי לאבא מארי שהתיר להשכיר שדהו ובהבלעה ע"י שנים אחרים עי"ש: ונפלאתי עליו הפלא ופלא בתלתא חדא האיך משכחת לה להשכיר לעו"ג בא"י, הא קיי"ל דאסור להשכיר לעו"ג מדרבנן גזירה אטו מכירה ועוד שמפקיע ממעשר והוא הלכה פסוקה ביו"ד (סי' קנ"א סעיף ח'), שנית כמו דאסור להשאיל או להשכיר בהמה לעו"ג בשבת משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו כן אסור להשכיר שדהו לעו"ג בשביעית משום דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, דכן אמרינן במס' ע"ז (דט"ו) א"ר מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת א"ל אביי וכל היכא דאדם מצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן כו' חזינן דגמרא מדמי לה לשביתת בהמה בשבת ואיך מצי להשכיר לעו"ג ע"י הבלעה, שלישית, תמהני אם שרי להשכיר שדה לעו"ג מאי טעמא דצריך ע"י הבלעה, בשלמא בשבת אשכחן השוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו' אין נותכין לו שכר שבת ואם היה שכיר חודש נותנין לו שכר שבת דבשבת אסור שכר שבת והטעם פרש"י בכתובות (דס"ד) דאסור משום מקח וממכר ושכירות אבל בשביעית אפילו הוי שכר שביעית מאי איכפת לן וכי בשביעית אסור פרקמטיא דנאסר שכר שביעית דהא דאמרינן לאכלה ולא לסחורה הוא רק בפירות שביעית אבל לא בשאר דברים ע"כ דבריו תמוהין לי להתיר ע"י שכירות בהבלעה ולאסור שכירות בלא הבלעה, אלא תרווייהו צריך לאסור משום שביתת שדה אבל אם הפקיר בפני שלשה אז גם בהמה בשבת שרי ולית ביה משום שביתת בהמתו גם בשדה לית ביה משום שביתת שדה, וכה"ג מצינו בירושלמי (פ"ט משביעית) ר' יצחק הוי ליה עובדא שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר' יאשיה א"ל חמי תלת רחמין ואפקר קדמיהון. הרי מצינו עצה זו לענין פירות שביעית כן לדידן גבי קרקע עצמה, ואולי ע"י הדחק יכול הישראל לבדו לעשות המלאכה בהשדה כמו דאמרינן בסנהדרין (דכ"ו) אגוסטין אני ופרש"י שכיר בשדה עו"ג הרי דאם השדה אין בה דין שביעית יכול גם הישראל עצמו לעסוק בה, ואפילו התוס' שהקשו עליו מהא דאין עודרין עם העו"ג בשביעית ראיתי הרבה מתרצין קושית התוס' משום דרב סבר בברכות (דל"ז) קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא יסבור דשביעית בזה"ז דאורייתא אבל אי שביעית בזה"ז דרבנן מותר לעשות עם עו"ג בשדהו ואולי כמ"כ בשדה הפקר, ואיני אומר כן להלכה רק לתפוס את הרע במיעוטו, וה' יזכנו למנות שמיטין ויובלות ויזכנו לראות בנחמת ציון, בשוב ה' שבות עמו: לכבוד הרב וכו' מוהר"ר יודל לובעצקי מו"ץ בק"ק פאריז. ע"ד שנת השביעית כבר הורו והוגו מלב דעות המחפשים קולות עפ"י ראשית דעתם שהחליטו דשביעית בזמה"ז דרבנן, ולזה היסוד הוסיפו דברים, אבל אני לא כן דעתי כי דעת הרמב"ם ברור אצלי שהוא ס"ל שביעית אסור בעבודה מה"ת דלא כאביי במו"ק והכי פשוט בדברי מרן הכ"מ (ספ"א מה' תרומות) וכ"כ בפשיטות הגאון שאגת אריה החדשות בקו' עבודת קרקע (סט"ו), והוכחתי עוד דרש"י פסק הכי דלפנינו איתא בקידושין (דל"ח) בזמן שאי אתה משמט קרקע במדבר ולאחר שגלו היינו כאביי במו"ק, והתוס' הביאו פירש"י במדבר דליכא חרישה וזריעה, מבואר הא זולת זה אין זמן שאי אתה משמט קרקע ודלא כאביי, והדברים צריכים ביאור מנ"ל לרבותינו ז"ל דלא כאביי: הן אמת בירושלמי שביעית (ספ"ט) איתא דשביעית בזה"ז דרבנן וכן בעוד איזה מקומות, אבל זה אינו אלא בפירות שביעית דמה"ת מצוה להפקיר כמש"כ הרמב"ם (בפ"ד מה' שביעית ויובל) מדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וזהו ג"כ בכלל שמיטה דבזמן שאין יובל אין שמיטה אבל עבודת השדה אינו בכלל שמיטה לדעת הרמב"ם, ומעולם לא נמצא חשודים על השביעית אלא בקדושת פירות שביעית ולא בעבודה ובסנהדרין (דכ"ו) ראה ר"ל חורש בשביעית אמר כהן וחורש, ולא עלה ע"ד לומר שהאיש היה חשוד, אלא כהן משום שהמה מקילים בקדושה, ועוד רבה בזה אצלי דברים, ובעיקר הענין בשעה שהיו כל ישראל על אדמתם היה הדבר קשה יותר לקיים מאשר עתה ובכ"ז לא נקראו שומרי שביעית גבורי כח עושי דברו במדרש רבה ותנחומא ריש פ' ויקרא אלא על הפקר פירות ולא על מניעת זריעה כי לנו לדעת ולהאמין כי בזה תלוי ישוב הארץ כמבואר בתורה. ונפלא ממני על מע"כ נ"י היודע ומשכיל על רוח אנשי ליטא ואגפיה כי עיקר שהמה מנדבים על ישוב הארץ אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים כי אם להושיב נשמות ארצנו הקדושה וגם זה לא להושיב מחוז פלישתינא כי אם קדושת א"י ואם לא יקוים קדושת הארץ כראוי