משיב דבר חלק ב קח

שלא חל עליו מעולם מצות מילה, שוב אין מצוה למשוך ערלתו כדי לקיים בו מצות מילה: גם מה שכתב מע"כ, דהמאחר מבטל מ"ע שיש בו צד כרת, דייק מע"כ צד כרת, ולא כתב מ"ע שיש בו כרת היינו משום דעל מצות שמיני ליכא כרת, מש"ה כתב צד כרת אם לא ימול כלל, אבל באמת גם צד כרת ליכא על האב, ואינו חייב כרת אלא הערל עצמו אם אינו מל עצמו בגדלותו, הא מיהא בנולד אחר שקיעה פשיטא שנימול בתשיעי ואם הוא שבת בעשירי, ומשנה מפורשת היא: איברא בעובדא דמר שהיה גם בזה ספק אם נולד לאחר השקיעה או לפני השקיעה היה מקום לומר דמלין בספק שביעי ספק שמיני משום דהוי ס"ס שמא לפני שקיעה ושמא בה"ש הוי יום, מכ"מ אי בא לפני השאלה הייתי מורה לאחר המילה (משום דזה הספק אי לפני שקה"ח או לאחר שקה"ח הוי ספק שאפשר שיתברר ע"י אנשים שהיה אז בשעת לידה, וכל ספק שאפשר שיתברר הולכין לחומרא), ומנא אמינא לה דהנה ידוע בהגיע לשני גדלות ובדקו ולא מצאו שערות חוששין שמא נשרו, והטעם דחוששין מספק, משום חזקה דרבא כידוע פ' יוצא דופן, וא"כ אם היה ספק בשנים ג"כ ובדקו ולא מצאו שערות היה הדעת נותן שלא לחוש שמא נשרו, ואין לחוש לקידושין, ובאמת נסתפק בזה הרשב"א בתשובה (סי' אלף רט"ז), ומכ"מ אנן קיי"ל דחוששין לקידושין כמ"ש בב"ש אה"ע (סי' קנ"ה סקכ"ב), וכתב הטעם משום דהכל ספק אחד הוא, וה"נ בנ"ד הכל ספק אחד אי הוי יום או לילה, ובחיבורי הע"ש (שאילתא קט"ז אות ז') הארכתי הרבה וביארתי דעיקר הטעם הוא משום שהוא ספק דאפשר שיתברר אזלינן להחמיר והראיתי לדעת שזהו טעם משנתנו ביבמות פרק אלמנה ספק בן תשע שנים ויום א' ספק שאינו כו' פוסל מן הספק, ורבותינו התוס' נתקשו בזה, אבל לפי הפשט הטעם משום שהוא ספק שאפשר שיתברר ע"י אחרים שנותיו, וה"נ בנ"ד הוי ספק שאפשר שיתברר דנולד אחר שקה"ח וא"כ יש לך לילך לחומרא, וכעין ראיה הוא ממשנה ר"פ ר"א דמילה, דתנן קטן נימול לשמונה ולתשעה כו' נולד בה"ש נימול לט', וע"כ פי' לתשיעי דאפשר הוא בתשיעי וא"כ ליתני קטן נימול לשבעה היינו אם נולד ספק אם לפני שקה"ח או לאחר שקה"ח נימול לספק שביעי, אלא ודאי דזה אי אפשר בשום אופן לאקדומי לפני שמיני בבירור: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן נה ב"ה ג' ל"ג בעומר תרל"ח. לכבוד הרב וכו' כקש"ת מו"ה ראובן יצחק מו"ץ דק"ק ריגא: מכתב מע"כ נ"י וכו', ואשר הוסיף מעכ"ת נ"י להציע דבריו היקרים בענין מציצה בשבת, אשר התחזק בכל עוז שימצוץ הפורע ומהטעם שכתבתי בהע"ש, דפק"נ, דחויה וטוב למעט בדיחוים, והפורע כ"ז שאין מסלק ידו אין כאן דחוי אחר, יאושר חיליה דמר שכוון הוא ואני לדעת אחת, ובכ"ז לא אכחד ממע"כ נ"י שאינני יכול למחות בעיר, באשר נעשה הרגל לעשות מציצה כיבוד ולא כמו שארי פקו"נ, ע"כ הנני מצדד לחשוב דזה הפקו"נ הוא כמו הותרה, מטעם שכבר נתנה שבת לדחות מפני מילה, וה"ז כמו אברים ופדרים שאין זמנם קבוע ודוחה שבת בשביל חביבה מצוה בשעתה, ומ"מ עיקר ההיתר הוא משום שכבר ניתן שבת לדחות אצל שחיטה כדאיתא בפסחים (דס"ט) ה"נ פקו"נ דמציצה, ועוד יש מקום לומר דאחר שא"א להיות מילה בלי מציצה, א"כ פקו"נ זו הותרה, כמו כל דבר שדוחה שבת בע"כ כמ"ש בהע"ש שם והרי ע"כ זהו הנ"מ בין מציצה להא דאי אבדיר סמנין לפני המילה דקיי"ל כהרז"ה שאין מוהלין בשבת כדי שלא נבא לדחות שבת בשחיקת סממנין ואמאי מותר למול ואין אנו חוששין לדחות שבת של מציצה אע"כ שאני סמנין דאפשר לעשות מע"ש משו"ה היא דחויה אם נתפזרו אחר המילה, מש"ה אם נתפזרו לפני המילה אסור למול כדי שלא נבא לדחות שבת, משא"כ מציצה עצמה דא"א לעשות לפני המילה, ה"ז הותרה וה"ז כמו כל מצות שמכבדין בם את המכובדין, ולא דמי לפקו"נ שטוב טוב שלא להגיע לפקו"נ ולא לדחות אה"ש, ולא לידי סכנה בחול, משא"כ מציצה היא פקו"נ שמצוה להגיע לזה, ומש"ה הוי מצוה בעשיתה כמו מילה עצמה ומיקרי הותרה, אחר כ"ז הנני אומר הכלל הידוע הנח לישראל כו' ידידו העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן נו לכבוד הרב וכו' אבד"ק טווער. מכתבו מן מ"ד למב"י הגיעני, ואני עמוס בעבודה רבה והגיעני ימי זקנה ושיבה, וכבד עלי משא הכתיבה, ע"כ נמשך תשובתי עד היום, והנה נסתפק מע"ל אם לסמוך על הוראת הט"ז ביו"ד (סי' קט"ו) שהתיר לקצוץ אילנות שיש בהם פירות כדי לבנות במקומם בית, ובעניי הנני מסכים למע"כ נ"י שיש להזהר מזה, שלא לקוץ משום איזה שווי יותר משווי האילן, דבל"ז שיש הנאה בהשחתה יותר מקיומו כל דבר אסור משום בל תשחית כדמוכח בגמ' (דקכ"ט א') דלולי בל תשחית דגופא עדיף היה אסור לשבור כלי משום הנאת הגוף, אלמא דהשחתת האילן דחמיר שהרי יש בזה סכנה וגם התורה החמירה בו שאין מלקות כל בל תשחית אלא על הקוצץ אילנות כמבואר ברמב"ם הל' מלכים פ"י והכי מוכח במכות (דכ"ב) ולימא משום קוצץ אילנות שלוקה משום ואותו לא תכרות, ולא קאמר משום בל תשחית וטעמא דמילתא כתבתי בחיבורי העמק דבר במקומו והיינו שהביא הגמ' להוכיח שיש בקציצת אילנות חומר מדא' רב האי דיקלא דטענו קבא אסור למקציה פי' דבאמת קב תמרים בכל השנה ה"ז כאינו, וכל הנאה וצורך הרי שוה יותר ומכ"מ אסור לא משום שווי האילן אלא משום חומר האיסור, וכל הטעון קב מיקרי עושה פירות ויש להזהר בו לבטל כל הנאה אשר יש בהשחתת האילן, ורק המפורש בגמ' שרי דהיינו מה שפי' הרמב"ם שם שמזיק אילנות אחרים מהא דשמואל משום דגם הניזוקין המה אילנות ולאו אולמא דזה האילן המזיק מהם, או שמזיק שדות אחרים, שאינו שדות בעל האילן, וזה למדנו ממשנה דב"ב ובחרוב ובשקמה מוכח הא אין במקום האילנות שדות אחרים רק של בעל האילן אסור לקוץ, ומחויב לסבול ההיזק ולא להשחית האילן שיש בזה לאו ולוקה, אבל היזק הבריות דוחה האיסור שבזה, כמו שנדחה האיסור לעולם בהם תעבודו שאסור לשחרר משום מצוה לקיים דברי המת כמ"ש התוס' גיטין (דל"ח א') וכן הרבה, או מפני שדמיו יקרים, והוא מימרא דרבינא, והיינו משום שאם העץ יקר מן הפירות הרי העץ הן המה הפירות ותכלית האילן, אבל הנאות אחרות של השחתת האילן מיקרי השחתה אסור, כך היה נראה דעת הרמב"ם ז"ל, איברא רבינו הרא"ש כתב בפי' ואם היה צריך למקומו מותר, ועדיין יש מקום לחלק בין הנאות של השחתת האילן ולומר דוקא דהתועלת בא לבעלים עם ההשחתה, משא"כ אם רוצה לבנות שם, ומי יודע דלמא לא מסתייע מילתא, וכהא דמגילה (דכ"ו) לא ליסתר אינש בי כנישתא כו' משום פשיעותא, וכל דבר שאין התירו רק מה שיתקן אח"כ אסור כדתנן במסכת כלאים (פ"ב) לא יאמר אזרע ואח"כ איפך כו' ה"נ אסור להשחית את האילן ואח"כ יבנה בית שמא לא יבנה ונמצא עובר על ל"ת כך דעתי הקלה נוטה: ב"ה, ה' לסדר והשביעית וגו' תרל"ח. קונטרס דבר השמטה [זה השם נאה לענין, אע"ג דאצל שמיטת כספים נאמר זה הלשון וזה דבר השמטה, ולא בעבודת הארץ מכ"מ לא מיבעיא לפרש"י בברייתא דרבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר, וזה דבר השמטה שמוט