משיב דבר חלק ב קז

גדול כ"כ, וכבר אמרתי לידידי שלגמר ההוראה יש לראות בעין איך הוא ועתה שלום והנני ידידו מוקירו ושארו: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן נג ב"ה ב' ב' סיון תרל"ז. לכבוד הרב וכו' מו"ה נתן רובין האבד"ק חאלוי הגיעני מכתבו, ואשר שאל חוות דעתי על עצת איזה מורה הוראה, להמתין ולדחות מילת תינוק שחש אביו למולו מחמת מיתת בניו הראשונים ר"ל שלשים יום ואמר שהוא סגולה, אינני מסכים להוראה זו כל עיקר, ואם יש באמת איזה חשש שבניו של אותו אב מתו מחמת מילה, היינו שמתנוונים וחשו אחר המילה זמן מרובה עד שמתו, אסור למול גם לאחר ל"י ואין לסמוך ח"ו על סגולה זו, ואם אין מקום לחשש מילה היינו שהיו התינוקות בריאים ממש ואח"כ מתו מאיזה חולי, ח"ו להמתין ולדחות מ"ע דשמיני משום סגולה שאין בו ממש, וכמו שאסור לדחות עיקר מצות מילה מחמת סגולה כך אסור לדחות מ"ע דשמיני, וראיה לדבר, מדכתבו התוס' חולין (דמ"ז ב') דר"נ שאמר המתינו, הוא משום דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה, ואי כרשב"ג לא הוי אומר המתינו, הרי מבואר דכ"ז שלא נתחזק שמתים מ"מ אין לדחות מ"ע דשמיני ג"כ, ואין להקשות על התוס', הרי אפילו בלא חזקה כלל יש להמתין ברואין ינוקא אדום וירוק כדאיתא בשבת (דקל"ד) אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דסומק כו', דתניא אר"נ כו', איברא היה קשה לרבותינו, אמאי נצרך אביי ללמוד האי דינא מאמיה תיפוק ליה דר"נ אמרה, אלא ע"כ מעובדא דר"נ אין הוכחה אי ס"ל דאין לחוש על סומק וירוק כלל, ורק משום דשנים מתו היה מקום לחוש, ואלו לא ראה אותו אדום, לא היה מניח למול כלל אבל השתא כשראה אדום היה סומך ע"ע לומר דאדמימותו גרם, או להיפך דאדום לבדו ג"כ אין למול עד שיפול בו דמו. והא דמספר ר"נ שראה שני ולדות שמתו היינו לאשמועינן דאפ"ה היה סומך ע"ע לומר דרק האדמימות גורם, ואחר דאמרה ליה אם, הבין אביי דר"נ ג"כ הכי ס"ל, זה ברור בפירוש הסוגיא, מעתה הכריחו התוס' דע"כ ר"נ כרבי ס"ל דאי כרשב"ג היאך ס"ד דאביי דלר"נ אפשר לומר דאדום וירוק לבדו אין לחוש, ורק משום שמתו כבר שני ולדות הא כמו שאין לחוש לרשב"ג לדחות מילה לגמרי בשביל שני ולדות שמתו ה"נ אין לומר המתינו ולדחות מ"ע דשמיני, אלא ודאי כרבי ס"ל וא"כ שפיר י"ל הכי והכי, זהו פי' דברי התוס', מעתה מבואר דהתוס' ס"ל שא"א לומר המתינו לרשב"ג בתרי זימני ואין לדחות דבאמת אפילו לרשב"ג אסור לומר המתינו משום תרי זימני ומ"מ הוכיחו התוס' דר"נ כרבי ס"ל דאי כרשב"ג האיך מתיישב לפי האמת דסומק וירוק לבדו אסור למול, והא דסיפר ר"נ שמתו שני ולדות הוא לאשמועינן דאפ"ה סמך ע"ע שהאדמימות גרם, ולרשב"ג מאי רבותא הרי בתרי זימני אין דוחין המילה לגמרי, אבל אי הוי כוונת התוס' הכי הוי להו להוכיח מדסיפר שראה ראשון ומת שני ומת שלישי וכו', אבל מדכתבו התוס' ההוכחה מדאמר לה המתיני מבואר דלרשב"ג לא היה לר"נ להמתין אי לא הוי אדמימות לחוד סכנה למול והדעת נותן דאין לדחות מ"ע דשמיני, אם לא עפ"י חזקה שראוי מחמת זה לדחות כל המילה אם יוצרך ולא משום סגולה בעלמא שאין לה עיקר, ומה שעמדתי על לשון הרמב"ם הל' אישות (פט"ו ה"ב) דמש"ה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה משום שהעוסק במצוה פטור מה"מ וכש"כ בת"ת והקשיתי וכי העוסק בת"ת פטור מכל המצות ויישב מע"כ נ"י דהרמב"ם כוון למש"כ באופן שאפשר לקיים המצוה בזמן אחר או ע"י אחר, לא כן ידידי סובל לשון העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא שפטור אפילו שלא יעשה מצוה אחרת לגמרי כמו בהא דברכות דחתן פטור מק"ש, ומקור הדין בזבחים (ד"ק) דעוסק במתו פטור מק"פ, וע"ע סוכה (דכ"ה ב') אבל בעוסק בת"ת אינו פטור מן המצוה אלא ת"ת קודם אם אפשר שתעשה אותה מצוה לאח"ז, או ע"י אחר, וא"כ האיך למד רבינו זה הדין מהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכש"כ בת"ת, הרי דאינו כש"כ כלל, דת"ת האף דהיא מ"ע יקרה מכל המצות מכ"מ אין בה כח בעוסק בה לפטור מן המצוה דע"מ כן נתנה התורה כדי לעשות המצות ע"כ עודני נבוך בהבנת דברי רבינו אשר בכ"מ המה מאירים וה' ירד לי בגבורים להבין ולהשכיל כלשון רבותינו הראשונים המלמדים ומורים, נפש העמוס בעבודה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן נד ב"ה ה' י"ג אדר תרמ"ו. לכבוד הרב וכו' מו"ה מרדכי אריה מ"ץ ב"ק זוויניהאראדקע: הן הגיעני בקיץ העבר קונט' מעכ"ה בפלפול התלמידים במס' פסחים ולא נפניתי לעיין ולהשיב מפני הכבוד, כי עבודתי תמה וטרדתי עצומה, עתה הגיעני מכתבו בדבר הוראה, והנני להשיב בעזרו ית"ש, בדבר תינוק שנולד אחר השקיעה בי שמשי, באופן שיש ספק אם הגיע לבה"ש כידוע מחלוקת גאוני קדמאי ובתראי בשיעור ביה"ש, והורה מעכ"ה למול את התינוק בעש"ק, משום שקשה למע"כ על הא דתניא בתוספתא דמגילה נולד בה"ש מאחרין ולא מקדימין דאחר שמונה מצוה ובתוך שמונה אין בו מצוה, מה מועיל הא דאחר ח' מצוה עכ"פ עבר במה שאינו מל בח' על עשה שיש בו צד כרת, ובמל תוך ח' נהי דלא עשה מצוה עכ"פ יצא כמש"כ הרמ"א (בסי' רס"ב) ואף שהש"ך חולק אבל מתוספתא משמע כרמ"א דתוך ח' ליכא מצוה משמע דיצא רק דליכא מצוה וא"כ קשה, והאריך בישוב הענין עד שהגיע להוראה זו, במח"כ מע"כ נ"י לא טוב הורה, דברור הדין דבתוך שמונה אין זה מילה כלל, וכמ"ש הרשב"א בתשובה שהביא הב"י (בסי' רס"ד) דמי שצריך למול הילד לפני זמנו משום סכנה, אין נ"מ אם ימול ישראל או עו"ג, שאין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא, והכי פסק הרמ"א שם, ומגוף התוספתא משמע הכי דפי' אין זה מצוה משמעו שאין בו מצוה כלל כמש"כ הב"י יו"ד (סי' רפ"ט) דלשון אין בו מצוה כמשמעו כדתנן העושה תפלתו עגולה אין בו מצוה, וע' מש"כ בהע"ש (סי' קמ"ה אות ג'), וגם הדעת נותן שכך הוא, שהרי קיי"ל כהירושלמי יבמות פ' הערל, דלפני שמונה לא נקרא ערל כלל ומותר לסוכו בשמן של תרומה, והכי פסק הרמב"ם (פי"א מה') תרומות), וא"כ היאך אפשר לומר דאם מל בתוך שמונה יצא ידי המצוה, וה"ז כנוטל חלה לפני עריסה שאינו חלה כלל, והכי פירש"י קידושין (דס"ב א') דלהכי תרם במחובר אינו תרומה כלל משום דכתיב ראשית דגנך דוקא מידי דמידגן, הרי דעושה המצוה קודם שנתחייב באותה מצוה אינו יוצא בה כלל, ואפילו התוס' שהקשו על פרש"י והביאו מהא דמעשר לפני מירוח הוי מעשר, ומש"ה הוצרכו להביא ראיה אחרת שאינו תרומה, היינו משום דלפני מירוח איכא דרשה דקרא בביצה (די"ג) דמע"ר שהקדימו בשבולין פטור מתר"ג שנאמר והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, ולא תרומה גדולה מן המעשר, הרי דמעשר מיהא הוי, מש"ה הקשו שפיר א"כ לימא דבמחובר ג"כ הוי תרומה, אבל מצד הסברא ודאי לפני זמנו אינו מצוה כלל, והמל לפני זמנו, לבד שמברך לבטלה, עוד ביטל מ"ע לעולם, שהרי לא ימול עוד לאחר זמנו, ובאמת אם היה אפשר למשוך הערלה עד שיהא אפשר לקיים מצוה מילה היה נראה שמצוה לעשות כן כמו מי שיש לו מכה בקיבורת וא"י להניח תפילין, דודאי מצוה לרפא המכה כדי שיקיים המצוה, וע' מש"כ בחיבורי הע"ש (סי' י' אות א'), עוד הכרח דלפני זמנו אינו מצוה כלל מקושיית הר"ש שהביא הרא"ש פר"א דמילה הא מיהא ברור דלפני זמנו אינו מילה כלל, וכמ"ש הרמ"א (בסימן רס"ב) דהמל בתוך שמונה א"צ להטיף ד"ב משום שכבר יצא, ביארתי בהע"ש דה"ק שכבר אין לו ערלה, ודומה לנולד מהול שא"צ להטיף דם ברית אלא משום ספק ערלה כבושה, משא"כ המל בלילה ולאחר זמנו שכבר חל עליו שם ערל, וחילוק זה הוא דעת הר"י יעו"ש, איברא לפי זה שאנו מדמין המל בתוך זמנו לנולד מהול