משיב דבר חלק ב קט

שמוט בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, דבעבודת הארץ בשביעית קרי משמט קרקע, ודאי שפיר מיקרי דבר השמטה, אפילו לפי' ר"ת דפי' אתה משמט קרקע היינו יובל שמשמטין השדה מן הקונה והכי פי' הרמב"ם בריש פ"ט מה' שמיטה ויובל, אבל איסור עבודת הארץ לא נקרא שמיטה, מכ"מ שמיטת פירות היינו להפקיר גידולי שדה ואילן בלי עבודה ודאי מיקרי שמיטה כמש"כ הרמב"ם (פרק רביעי ה' כ"ז) מ"ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וע"ז כתיב בפ' ראה כי קרא שמיטה לה' וכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה]: ראיתי דעות איזה רבנים מיושבי ירושלים תוב"ב ואחריהם מלאו גם גאוני הדור יצ"ו לחוות דעת והחליטו דהא פשיטא דלרבי דס"ל בשתי שמיטות הכ"מ אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, הרי מבואר דאין איסור לעבודת קרקע בזה"ז, לא מיבעיא לפירש"י בזמן שאתה משמט קרקע היינו עבודת הארץ, הרי מבואר דיש זמן שאי אתה משמט קרקע והיינו בזה"ז [ולטעמיה קאי כפירש"י בחומש בפ' משפטים והשביעית תשמטנה מעבודה, הרי קרי העדר עבודת הארץ שמטה והטעם שאי אתה משמט קרקע בזה"ז פרש"י בסנהדרין (דף כ"ו) בד"ה פוקו זרעו בשביעית, שביעית בזה"ז דרבנן דבטלה קדושת הארץ, פי' דס"ל כרבנן דר' יוסי ביבמות (דף פ"ב) דקדושה שניה נמי בטלה, וזה הטעם הביא רש"י גם בגיטין (דף ל"ו א') בד"ה בזמן שאי אתה משמט קרקע כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ, וזה דלא כטעם שכ' רש"י שם בד"ה בשביעית בזה"ז משום דסמיך על הא דאי' בירושלמי גיטין שם דתליא בשמיטה דיובל, ובאמת שני ברייתות הן בירושלמי שם מתחלה אי' דקשה על הלל למ"ד מעשרות מה"ת משום דלא בטלה קדושת הארץ, משא"כ למ"ד מעשרות בזה"ז דרבנן דבטלה קדה"א ניחא, דאע"ג דשמיטת כספים לא שייך לקדושת הארץ מכ"מ הא תניא בשני שמיטות הכ"מ בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים אלא דשם הפי' מחלוקת אי בטלה קדושת הארץ בראשונה, ומאליהם קבלו עליהם את המעשרות בימי עזרא וא"כ גם בזמן בית שני מעשרות ושביעית מדרבנן ובזה תלוי שמיטת כספים, אבל למ"ד מעשרות מה"ת, א"כ שביעית ג"כ מה"ת קשה ומשני דמכ"מ מודה בשמיטה שהוא מדבריהם משום דתליא ביובל, ויובל לא היה בזמן בית שני, הא מיהא לשון הברייתא שהובא בגמ' דילן הוא כלשון הברייתא ראשונה בירושלמי דגיטין, דשם ודאי הפי' אי אתה משמט קרקע היינו עבודת הארץ וכפירש"י, אלא משום דבגמ' דילן לא נמצא מחלוקת אם בזמן הבית היה קדושת הארץ שלא בחיוב שנימא בזה דעבודת הארץ בשביעית היה מדרבנן מזה הטעם דאע"ג דלענין מעשרות סובר ר"ל ביבמות שם דאפילו לר' יוסי דס"ל דקדושה שניה לא בטלה מכ"מ תו"מ היה מדרבנן בבית שני, מכ"מ שביעית לא היה הדין נותן שיהא דרבנן דרק במעשרות משום דדמי לחלה דכתיב בבואכם בביאת כולכם, כמ"ש הרמב"ם ספ"א מה' תרומות, אבל בשביעית לא היה הדין נותן וא"כ מש"ה הביא רש"י דאביי סמך על הברייתא השניה דירושלמי, אבל כ"ז לאביי דמס' גיטין, שמיישב היתר פרוזבול בזמן הלל, אבל במו"ק דלא מיירי בזמן הבית מש"ה פירש"י הטעם שבטלה קדה"א, והכי פירש"י בקידושין (דף ל"ח) בזמן שאי אתה משמט קרקע במדבר ולאחר שגלו, מבואר דבזמן בית שני הוי מה"ת, ומיושב בזה קושיית התוס' שם אמאי לא הביא במו"ק ברייתא זו דתליא ביובל, ולדברינו ניחא, דבמו"ק אין אנו נצרכין לזה דירושלמי], אפילו לשיטת ר"ת והכי פי' הרמב"ם דאי אתה משמט קרקע היינו יובלות [והרמב"ם לטעמיה דפי' בפ"ד והשביעית תשמטנה הוא מצוה להפקיר פירות הגדלים מאליהם] וא"כ לא נזכר בברייתא עבודת הארץ כלל, מכ"מ הרי אביי במו"ק למד מברייתא זו דרבי דחרישה וזריעה בזה"ז דרבנן, וע"כ משום דאביי ס"ל דחו"ז דומה לשמיטת כספים, ואין חולק על אביי ואנן קיי"ל כרבי לדעת רוב הפוסקים זולת הרמב"ן ז"ל, א"כ נראה ברור דאיסור עבודת השדה בזה"ז הוא איסור דרבנן כ"ז דעת גאוני בתראי, וגם הביאו הרבה מאמרים בירושלמי ויבואר לפנינו ובספ"ט דשביעית מפורש דשביעית ר"ג וב"ד תקנו: אבל לאחר העיון בפסקי ראשונים, לא נמצא בשום פוסק דאיסור עבודת אדמה בזה"ז דרבנן, הן בדעת הרמב"ם לא נתיישב דעת מרן הכ"מ בה' שמיטה ויובל אבל בה' תרומות (פ"א הכ"ו) כ' בפשיטות דקדושת עזרא נתקדשו לע"ל לשביעית מה"ת ולתרומה מדרבנן, ובאמת כל עין רואה דבפ"ט כיון שהגיע לשמיטת כספים כ' הרמב"ם הא דאביי בגיטין, דכיון שאינו ביובל אין שמיטת כספים מה"ת, ובריש ה' שביעית לא כתב מאומה הא דאביי במו"ק, מבואר דהוא מה"ת וראוי לדעת שהוא שכ' בתרומות שהוא דרבנן משום דכתיב כי תבאו הוא טה"ד וצ"ל בבואכם היינו בחלה] וס"ל דאע"ג דנתקדשה הארץ לעולם כר' יוסי ביבמות, מכ"מ סתמא דגמרא בכ"מ תרומה בזה"ז דרבנן וע"כ משום דלמדין מחלה, ולזה הסכים הגר"א ביו"ד (ה' תרומות סק"ו) שדעת הרמב"ם מוכרח ודלא כסה"ת, אבל שביעית דכתיב כי תבאו, אפילו בביאת מקצת הוי ביאה, ואין ראיה גדולה מזה שלא הביא הרמב"ם שהוא דרבנן כדרכו ז"ל, אלא פשוט שהוא מה"ת, (וכ"כ בקונטרס עבודת קרקע להש"א החדשות סי' ט"ו] ומש"כ בפ"י ה"ט ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו אלא שביעית בארץ, והשמטות כספים בכ"מ מדבריהם, האי מדבריהם לא קאי אלא על השמטת כספים, כמש"כ מרן בפ' ד', ולהלן יבואר דהכי דעת רש"י, וגם על ר"ת הבינו מדלא כתב במס' גיטין דה"ה זריעה וחרישה, ש"מ דוקא שמיטת כספים דומה ליובל, ולא עבודת הארץ, ואע"ג דבקידושין (דף ל"ח) כתבו דה"ה חו"ז לא בא בזה אלא לפרש הא דאביי במו"ק אבל אין הלכה הכי, ונהי שאין הכרח בדעת ר"ת כ"כ, אבל מכ"מ לא מצינו מי מהראשונים שיאמר הכי בפירוש, וגם הרז"ה שהביא בבה"ת שהיקל הרבה לענין שמיטת כספים לרבי דתלוי ביובל ובזמן שאין מקדשין אין שמיטת כספים אפילו מדרבנן, כ"ז רק בשמיטת כספים, ולא עבודת הארץ, אלא בסוף העלה הרז"ה עוד טעם שאין נוהג כלל שביעית בזה"ז ויבואר לפנינו, ובאמת הכי מוכח סוגיית הש"ס במו"ק דלא כאביי, מדשקיל וטרי בהא דר"ג וב"ד בטלו שני פרקים שלפני שביעית היכי אתו ר"ג וב"ד ומבטלי קראי לר"ע או הלכתא כר"י, ואי נימא שהוא דרבנן מאי קושיא הרי אפילו בתולדות לאביי דס"ל שהמה בלאו, מכ"מ יישב דבשביל שהוא דרבנן, לא אסרו אלא אבות ולא תולדות משום פסידא מכש"כ די"ל דבשביל שאינו אלא דרבנן לא גזרו אלא על עצם שביעית דבלאו ולא על תוס' שאינו אלא הל"מ, אלא פשיטא להגמ' דעבודה בשביעית אסור מה"ת ודלא כאביי, וטעמא דמלתא בהא דפליגי על אביי, תליא בפירוש ברייתא דרבי דלפרש"י מחולק הגמ' בפי' לשון רבי בשעה שאי אתה משמט קרקע, דלא כוון רבי כלל על בזה"ז, והיינו תרי לישני בפרש"י קידושין (דף ל"ח) דלפנינו אי' בפירש"י על בזמן שאי אתה משמט קרקע, במדבר ולאחר שגלו, והתוס' הביאו לשון פירש"י במדבר דליכא חרישה וזריעה, מבואר דבזה"ז אסור מה"ת, אחר דקיי"ל כר' יוסי דקדושה שניה לא בטלה, ותדע עוד דהכי פשיט בגמרא שהרי במו"ק שם (ד"ב) רבא א' לעולם רבנן וכו' מנלי' לרבא דרבנן דרבי פליגי על חו"ז הלא מחלוקת רבנן אינו אלא בהקישא דהשמיטה שמוט, אבל במה שאמר בזמן שאי אתה משמט קרקע, לא מצינו שחולקים כלל, ואין לומר משום דגם זה תלוי בהקישא דהשמיטה שמוט, בזמן שאי אתה משמט ביובל כפירש"י גיטין (דף ל"ו) הא ליתא, שהרי בכל מקום פירש"י בטעמא דרבי משום דבטלה קדושת הארץ, כמבואר בפרש"י דקידושין לפנינו שכ' לאחר שגלו, ובסנהדרין (דף כ"ו) פי' בדר' ינאי משום דבטלה קדושת הארץ, ולא פי' משום דתליא ביובל, ובגיטין ג"כ שם פי' זה הטעם, ורק בהא דאביי שם דמיירי בזמן הלל מוכרח לפרש דסמיך על הקישא דירושלמי,, אבל כאן במו"ק לא נצרכנו אלא על בזה"ז, וא"כ מנלן דרבנן פליגי על רבי בהא, אלא הדבר פשוט דכמו בזמן הבית היה אסור מה"ת ה"נ בזה"ז לרבנן, ורק לרבי דקיי"ל כוותיה סובר אביי דמכלל דאיכא זמן שאי אתה אוסר עבודת קרקע והיינו לאחר שגלו דלא מסתבר ליה לפרש דמיירי במדבר דליכא חו"ז, אבל סתמא דגמ' ס"ל דרבי מכוין על זמן המדבר, אבל בזה"ז אפילו לרבי אסור מה"ת כ"ז לפירש"י, אבל לדעת הרמב"ם ור"ת בפי' שני שמיטות דרבי צ"ל דפליגי בהא גופא, אי חו"ז בכלל שם שמיטה ותלוי ביובל, או כפי' הרמב"ם תשמטנה קאי על פירות שביעית, ולא על עבודת שביעית,