משיב דבר חלק א ט

השי"ן ממה שבפיך יש לנו לומר שאינו פסול אלא דבר שאפשר לעשות ממנו האות בפני עצמו כמו ציפן זהב וכדומה שאפשר שיעמוד השי"ן של זהב בפני עצמו וא"כ איננו בפיך משא"כ שחרות שא"א לעשות ממנו אות בפ"ע שאינו עושה אותו עבה שכשיקלוף הטיח יעמוד בפ"ע וכל הקריאה אינו אלא מן העור שהשחרות מונח עליו וה"ז כמו דיו המצהיר ואגור ומתייבש על הקלף שנקרא מן המותר בפיך: זהו הנראה ללמד היתר על השחרות אשר הערעור עליו מבואר במשנה וש"ע. אמנם בנ"ד לא ראיתי בו שום ערעור ומקום לקרא עליו שום פיסול, וכשרות הן בפשיטות. והמקום יאיר עינינו בתורתו: סימן ה שאלה ס"ת שנמצא כמה שיני"ן שיו"ד האמצעי עבה ממטה למעלה כזה $ציור בספר$ מהו. הנה הפמ"ג באשל (אות ל"א בסי' ל"ב) כתב דפסול וכן נמצא בספר שיצא לאור בדיני סת"ם, ולי נראה שכשר. הנה הרמב"ם בהל' ס"ת מנה בפסולין נפסדה צורת אות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת כו' ודין הראשון למדנו מהא דאיתא במנחות (דף כ"ט) דקוצו של יו"ד מעכב הטעם דלא נעשית האות, רש"י שם ותואר נקודה בעלמא עליה ואם תראה צורה זו בלא המשך אותיות, לא יאמר הרואה שכוון הכותב לאות אלא בנקודה, וכל שאינו ניכר האות מצד עצמו אינו כתיבה תמה, וכן דין השני נלמד מהא דפרק הבונה (שבת ד' קג) שלא יעשה טיתי"ן פיפי"ן והרי ניכר שפיר בעומד בשורה אלא בעינן שיהא ניכר האות מצד עצמו, ה"נ בכל האותיות בעינן שיהא ניכר שהוא אותו האות בעומד בפ"ע ואם נדמה לאות אחרת פסול אבל בשי"ן שצורתו ניכרת שפיר שהיא שי"ן ולא אות אחרת כשר, והא דבעינן שלשה יודי"ן אינו אלא מתארי האותיות ודקדוקן ולא לעיכובא כמש"כ באו"ח (סי' לו) והא דבסי' ל"ב סעיף כ"ה כתב המחבר כל אות שהיא כתובה שלא כתקונה ואין צורתה עליו כגון נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני הא' בפנים כו' היינו שנשתנה עי"ז ואינו ניכר שהוא אל"ף כמו כזה $ציור בספר$ או $ציור בספר$, והכי דקדק בשו"ע יו"ד (סי' רעד ס"ה) צריך כו' עד שלא יהא נקראת, ודקדק השו"ע אימתי פסול שהאות נשתנה שלא תהיה נקראת, וכן דקדק רש"י בלשונו שבת (ד' קג) שם סתומין פתוחין מ"ם סתומה מ"ם פתוחה ולא פי' בשארי אותיות למשל סמ"ך דסתום הוא מכל צד אם עשאה פתוח אלא משום דכל שלא נשתנה לאות אחרת כשר בנקראת לאותו אות ודוקא במ"ם פסול משום דיש שני ממי"ן, ואם עשה ממ"ם פתוח סתום אז פסול, והכי דקדק הרלב"ח (ס"א) ע"ש, ומעתה הא דהגיה הרמ"א באו"ח (סי' לב סי"ח) וכן הדין ביוד"י השי"ן והצד"י והעי"ן כו' ר"ל שעשה שינוי באות כזה $ציור בספר$ וגם זה הוספת הר"י אלכסנדרוני דס"ל דנשתנה צורת האות במקצתה ג"כ פסול ועי' פר"ח בליקוטים שחולק ע"ז אבל לא כוון הרמ"א בעשה המקל האמצעי עבה ובלא צורת יו"ד בראשה דזה אין הפסול מצד הדיבוק אלא אפי' היה דק ביותר רק שחסר צורת יו"ד בראשה יהא פסול וזה לא שמענו ומה לי עבה ומה לי דקה, והנה המג"א שם (ס"ק לא) הביא בשם הלבוש דה"ה רגלי התוי"ן ובזה ודאי א"א לפרש כמו בשי"ן והוציא מזה הפמ"ג שכיון דעשה רגל התי"ו שוה בלא צורת יו"ד למטה בודאי פסול שהרי צורת חי"ת עליו, וא"כ ע"כ פי' השי"ן והצד"י כך היא דאם עשה בלא צורת יודי"ן פסול אבל לא כוון הלבוש לזה אלא משום דבעינן שיהא התי"ו נעשה כזה $ציור בספר$ ולא כזה $ציור בספר$ שהוא כחי"ת בראשה ולדעת הר"י אלכסנדרוני פסול וע"ז כ' הלבוש דתי"ו שנדבק יותר מהצורך ונדבק ביותר למעלה עד שנעשה כזה $ציור בספר$ פסול אבל בלא צורת יו"ד למטה פסול בלא זה ולא מצד דיבוק וזה דוקא בתי"ו משום דנראה כמו חי"ת אבל בשי"ן אם עשה כזה, $ציור בספר$ או צד"י כזה $ציור בספר$ או עי"ן כזה $ציור בספר$ וכדומה דמכ"מ צורת אותו אות עליו נראה דכשר. ומכ"מ נראה דתליא במחלוקת הרא"ש בהל' סת"ם דכל שנשתנה צורת האות פסול ולא כן דעת הרמב"ם ושו"ע כמש"כ: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן (יבואר מהו היסח הדעת דאסור בתפילין). הרא"ש במס' ברכות ובה"ת ה"ק (סי' כא) הקשה היאך מותר לישן שינת עראי בתפילין, הא אסור להסיח דעתו מהם ובשעה שמתנמנם נמצא שהסיח דעתו מהם, ומש"ה העלה הרא"ש דהיסח הדעת אינו אלא שחוק וקלות ראש, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אע"פ שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו עליהם ממש אין זה נקרא היסח הדעת, וכן נמי כשמתנמנם אין כאן היסח הדעת. וידוע הקושיא שהקשה הגאון בעל שאגת אריה (סי' ל"ט) דא"כ היאך קא אמרינן בשבת (דף יב) תדבר"י יוצא אדם בתפילין ע"ש עם חשיכה מ"ט כיון דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה כו' הילכך מדכר דכיר להו, ואי נימא כשיטת הרא"ש דדוקא שחוק וקלות ראש אסור אבל עוסק במלאכתו ובאומנתו מותר, א"כ אמאי מותר לצאת בתפילין ע"ש עם חשיכה הא ישכח מפני מלאכתו שעוסק בהם ומותר אבל דעת הרמב"ם אינו כן שהרי כתב בהל' תפילין (הל' יד) חייב אדם למשמש בתפילין כ"ז שהם עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, ועל שחוק וקלות ראש לא שייך בזמן רגע אחד והכי יש להוכיח דעת רש"י שפי' בסוכה (דף מו) דרבנן דבי רב אשי הוו מברכי כל אימת דהוי ממשמשי פירש"י דקיי"ל חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה עכ"ל, והרי לא היו רבנן דבי רב אשי בשחוק וקלות ראש ח"ו אלא ע"כ הה"ד כמשמעו, וא"כ קשה קושית הרא"ש, והגאון מלבי"ם בארצה"ח מיישב שהה"ד אינו אסור אלא בזמן שהתפילין בגלוי מש"ה פוסק הרמב"ם דשינת עראי אינו מותר בתפילין אלא א"כ הניח עליהם סודר, ולא נראה כלל שהרי לפי זה אין איסור היסח הדעת אלא בתפילין של ראש. ובאמת מפורש ברמב"ם שם וכמותן בשל יד וש"י מן הדין צריכים להיות מכוסים כדמוכח במנחות (דף לז:) ר"א אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיה לך לאות ולא לאחרים לאות ופירש"י שלא יראו החוצה, ועיין מג"א (בסי' כז ס"ק כא), ואפ"ה כתב הרמב"ם וכמותן בשל יד אלמא דאפילו מכוסה אסור: ונראה דהיסח הדעת בתפילין אינו אסור משום בזיון כמו שחוק וקלות ראש וכדומה אלא שאינו מקיים באותה שעה מצות תפילין והרי הם כמונחים על הראש שלא לשם מצוה ומש"ה כתב הרמב"ם שם בהל' י"ג מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם ולא כתב שהמצטער וכדומה אסור להניח תפילין אלא פטור משום שאינו מקיים המצוה אבל איסור אין בזה, אלא שמבטל המצוה בשעה שיכול לקיימה, וזהו דוקא בשעה שאינו מצטער ודעתו מיושבת עליו אסור להסיח דעתו ולבטל המצוה, אבל מצטער פטור שאין עליו החיוב במצות תפילין כיון דאף אם יניחם לא יקיים המצוה משום היסח הדעת (ויהיה בכלל ברכה לבטלה) אבל אם מנח להו ליכא איסורא. ולפי זה דבעת שמסיח דעתו מהתפילין מבטל את המצוה א"כ אחר שמזכיר את התפילין היה מן הדין לחזור ולברך וזה באמת הטעם דרבנן דבי רב אשי דהוי מברכי כל אימת דהוי ממשמשי כפירש"י, מיהו אנן לא קיי"ל הכי שהרי הרמב"ם לא הביא הכי (בפ' ד' הל"ז) וע"ש בכ"מ, ונראה דעתו ז"ל משום דעיקר המשמוש שחייב אדם למשמש כל שעה אינו אלא זהירות אבל הוא הדין במחשבה וזכרון תפילין ה"ז מקיים ג"כ המצוה כתקנה, וא"כ אינו אלא מחשבה ומצוה כשבא במחשבה אין מברכין כמ"ש הטור או"ח )סי' תלב) דמש"ה אין מברכין על ביטול חמץ רק על הבדיקה תקנו הברכה מפני שהוא מעשה, אבל ביטול אינו רק במחשבה. אולם רבנן דבי ר"א ס"ל דמ"מ יש לברך בשעה שממשמשי, ועיין מנחות (דף לו) ת"ר מאימתי תפילין מברך עליהן כו' היה משכים לדרך כו' וכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך עליהן, וע"ש בתוס' ד"ה וכשיגיע דכתבו התוס' דיש לחלק בין תפילין לציצית שהמשמוש מצוה ע"ש. וי"ל עוד לפי מ"ש הרמב"ם (פ"ד הל' כ"ה) בזה"ל קדושת תפילין כו' ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה לבו בדברי אמת וצדק, הרי לא הוציא אלא שיחה בטלה, דאע"ג שאין זה קלות ראש שזהו בזיון לתפילין, מ"מ אסור שהרי