משיב דבר חלק א ח

משום זה הטעם נמי פסול הך דציפן זהב וכ"ז הוא לפירש"י במנחות דהכי סתם הרא"ש, וגבי ציפן זהב מפרש גם הרא"ש דהפי' הוא דציפן הבתים בזהב, וכן הוא מבואר בטור דאזיל תמיד בשיטת הרא"ש אביו כידוע, שנה משנתו וכתב, בזהב ציפה הבתים ובעור טמאה שעשה מהם הבתים, וזאת היא ג"כ כונת המרדכי בהא שכתב בשם ר"ש בענין כריכת הקלף על הפרשיות בזה"ל, והא דתניא בפרק נגמר הדין ובהנזקין ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות לאו משום ראית אויר אלא כדפי' בקונ' דהלמ"מ עור בהמה טהורה ובעור של גוף הבתים איירי, אין הכונה דגם הך דציפן זהב מיירי דגוף הבתים של זהב, אלא הפי' דסיפא דטלה עור בהמה טמאה מיירי בגוף הבתים וא"כ אינו משום שאין בית החיצון רואה את האויר, וא"כ ה"נ רישא דציפן זהב לא מהאי טעמא אלא משום דהוא פסול מחמת עצמו כמו כל הבית של זהב, וזהו לפי פירש"י במנחות והמרדכי סיים בלשונו שם וז"ל, ומיהו קצת נראה הלשון שר"ל עור אחד טולה כדהכא טולה עליהם וכו' היינו הברייתא דמי שיש לו שני תפילין ש"ר טולה על אחד מהם, שהבאנו לעיל), דבעי למימר עור על גבי עור הבתים, וכונתו דבאמת נראה לי' הפי' גם בסיפא בחיפוי על גבי עור הבתים וא"כ שפיר היה מקום לומר טעמא דתרווייהו בבי משום אינו רואה את האויר ומסיק להלכה לענין כריכת הפרשיות בקלף דהלכה רופפת בידו ע"ש, הרי חזינן בהדיא דלהמרדכי נראה ליה יותר לפרש הך דטולה ג"כ חיפה על הבתים והביא ראיה לזה מהא דת"ח אל יצא במנעלים המטולאים ומוקי לה בטלאי ע"ג טלאי (ברכות מג:) ובאמת זהו פירש"י בסנהדרין (דף מח) (ופליאה מדוע אינו מביא בשם הקונ' כמו שמביא הפי' הראשון), ולהך פירושא ודאי הפי' של ציפן זהב היינו שציפה ע"ג הבתים ואף לפי פירוש הראשון ברור הוא דכונת המרדכי כמו שפירשנו, ולא כהגאון נוב"י ז"ל. הן אמת שהב"י לא הבין כן בדעת המרדכי והטור מ"מ לענין פסק הלכה גם הוא מודה דלכ"ע פסול בציפן זהב כמו בעושה בשלימות, ועיין בביאור הגאון מ' מרדכי בנעט זצ"ל שגם הוא פי' כדברינו, ומעולם לא עלה עה"ד של המרדכי להכשיר בציפן זהב על גבי עור הבתים. ותו יש לתמוה לדעת הגאון נו"ב דרוצה לפרש ציפן זהב היינו שעשה הבתים מזהב כמו בטלה עליהם עור א"כ מדוע אינו שונה התנא בלשון הזה, טלה עליהן זהב או עור של בה"ט פסולות, אע"כ הך ציפן זהב ודאי הפי' דפסול אף בציפן על הבתים ובעור לא שייך הלשון ציפה כתב התנא לשון טלה ונכלל בלשונו תרווייהו בין עשה מהן או טלה עור ע"ג עור, ומאחר שכן כל ציפוי שאינו עור בהמה טהורה פסול דמה לי ציפה זהב או ד"א. ומה שעלה בדעת הגאון נוב"י שם לומר טעם בציפוי זהב משום דבעינן שחורות ותלה עצמו בירושלמי דאי' שם ע"ז המשנה תניא ריב"ב תפילין מרובעת שחורין הלמ"מ, אבל גם זה אינו אלא תימא דא"כ מאי איריא ציפן זהב, הא גם עור בהמה טהורה אם לא השחיר ג"כ פסול. תו היאך פסיקא לן, דזהב אינו שחור הרי אפשר להשחיר באיזה אומנות כמו שמשחירין את הכסף וגם קשה לומר דדעת הירושלמי דקציצה שחורות הלכה למ"מ, הרי הרמב"ם והש"ע וש"פ ס"ל שאין השחורות בקציצה אלא למצוה (שו"ע סי' לב ס"מ) ועיין (סי' לג) דמש"ה פסק הרמ"א דאם השחירן עו"ג כשר, עיין במג"א דשחרות הבתים אינו אלא תיקון בעלמא ע"כ, וגם התוס' מנחות (דף לה) ד"ה רצועות וז"ל יש שעושין בתים של תפילין מקלף לבן דלא בעינן שחורות אלא רצועות, ואף דמלשון התוס' שבת (דף כח) ד"ה תפילין משמע דקציצה ג"כ צריך להיות שחורות (דלא כהתוס' במנחות) מ"מ לא פסיקא לן, ואיך לא הזכירו כל הפוסקים דברי הירושלמי אע"כ דהירושלמי אינו הולך על ציפן זהב, רק על העושה תפלתו עגולה, נמצא כל הטעמים שהעלה הגאון נוב"י זצ"ל להכשיר את השחורות הנתפס ביד, ומכסה צורת העור על הבתים אין בהם טעם כעיקר וכן אנו נזהרים מתפילין כאלה. אכן כבר נהגו במדינה זו לעשות שחרות כזה, ועלינו למשכוני נפשין לעמוד על מקום ההיתר: הנה הטעם דזהב פסול לעשות בתים לא נתבאר הטעם בגמרא ורש"י במגילה (כד:) ד"ה ציפן והר"ן שם כתבו משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהיה הכל מבהמה טהורה. והגאון בעל נוב"י וכן הגרע"א זצ"ל בספר דרוש וחידוש הקשו ע"ז היאך נתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא וכ' הגרע"א ז"ל שהוא הלמ"מ דבעינן עור והכי משמע בשבת (דף קח) דאיתא התם דמש"ה כותבין על גבי עור של עוף משום דעור של עוף עור מיקרי משמע אם לא נקרא עור לא היו כותבין עכ"ל, וכונת הגאון הוא דמשום השי"ן שעל הבתים דומה לכתיבת הפרשיות דניתן הלמ"מ שיהא דוקא עור, ושל יד דומה לשל ראש כדמוכח בשבת (דף כח). אבל לענ"ד א"א לומר כן דמשום הכי פסולות בשל זהב, משום דדומין לפרשיות שניתן הלכה דבעינן עור דהרי ערבך ערבא צריך דע"כ גם בפרשיות גופא לא היה ההלכה שיהיו נכתבין דוקא על עור בהמה טהורה, שהרי בשבת (דף קח) איתא ת"ר כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה כו' ונכרכות בשערן ונתפרות בגידן, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן אבל אין כותבין על עור בהמה טמאה כו' וזו שאלה שאל ביתוסי אחד את ר"י הגרסי מנין שאין כותבין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך כו' ואי איתא שהיא הלכה למ"מ בכתיבת הפרשיות שיהי' מעור בהמה טהורה דוקא למה לן דרשה של למען תהיה תורת ה' בפיך והאיך שאל מנין שאין כותבין כו' והלא זו הלמ"מ ותו אי איתא שהיא הלכה דוקא מעור בהמה טהורה האיך כותבין על גבי עור של עוף טהור, אלא ודאי לא היה הלכה אלא בגידן ושערן, ובזה באמת של עוף פסולות ודוקא של בהמה טהורה אבל בפרשיות לא ניתן ההלכה אלא שיהיה תפילין בקלף ומזוזה דוכסוסטוס (ש"ע סי' לב ס"ז), וממילא הוא עור אבל לא נתפרש בהמה טהורה כלל, ומש"ה בעינן קרא לפסול עור בהמה טמאה משום למען תהיה תורת ה' בפיך כו' ועור של עוף טהור כשר, והיינו דייק ותני והלמ"מ שהתפילין נכרכות בשערן, ולא מסיק ונכתבות בעורן משום דע"ז ליכא הל' למ"מ, ומעתה דלא ניתן ההלכה על הפרשיות שיהי' של עור בהמה טהורה אלא שיהי' קלף א"א לומר הטעם דהבתים פסולות בשל זהב משום שהשי"ן דומה להפרשיות דא"כ הי' נצרך דוקא לעשות הבתים של קלף אלא ודאי אין דמיון הבתים משום השי"ן להפרשיות בזה אלא עיקר הטעם משום למען תהיה כמפורש בשבת ד' כח) תפילין בהדיא כתיב בה למען תהיה כו'. ומש"כ רש"י בסנהדרין (דף מח) בטעם דפסול ציפן זהב הלמ"מ אין הכונה כמו שהבין הגרע"א משום שדומין להפרשיות אלא ע"כ כפירש"י במנחות (דף מב) וז"ל דתיק של עור בעינן דאפי' קשירתן אינן אלא רצועות במינן עכ"ל, וא"כ בכדי שלא יוסתר פירש"י בסנהדרין מבמנחות ע"כ צריכין לומר דהכונה דהלמ"מ הוא על הרצועות שיהיו של עור והבתים לא גרע מהרצועות, אבל גם זה הטעם אינו ברור כ"כ, שהרי במנחות (דף לה) איתא דאיכא תנאי דס"ל דרצועות של תכלת וארגמן כשרות, ונהי שהוא מגונה כדאיתא התם מכ"מ זה אינו אלא במראה אבל עיקר הרצועות הי' גם מבחוץ של צמר, ונהי דאפשר לדחוק ולומר דגם עיקר הרצועות הי' של עור מבחוץ ורק מבפנים הי' צמר תכלת וארגמן, אבל הלשון שהי' קושר בלשונות של תכלת משמע שהי' עושה רצועות תכלת ועיין פרש"י שם דמפרש של תכלת דלאו מינן הוא, אך נוכל ליישב בדוחק דבאמת מסיק הגמ' דאלו ראה ר"ע את תלמידו או ר"א את בנו לא הי' מניחם אך כל הדוחק הזה צריכין לסבול ליישב דעת רש"י בסנהדרין ובמנחות אבל פרש"י והר"ן במגילה ברור הוא דילפינן מן למען תהיה תורת ה' בפיך, וכונתם דכמו שנתמעט מדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שיהי' הדבר בא ממין הכשר לאכילה בפיך ולא טמאה. ה"נ נתמעט שיהי' ממין שאפשר לאכלו ולא זהב וכדומה, וכן נראה ג"כ מפרש"י דעיקר הטעם הוא משום למען תהיה, דבשבת (דף כח), על הא דרצה הגמרא לומר דהא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים כו' אלא לעורן וקא פריך הגמ' והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למ"מ ופרש"י וז"ל וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק עכ"ל, אלמא דכתב רש"י בפי' דהטעם הוא משום למען תהיה כו' וזהו ג"כ כונת רש"י בסנהדרין דכתב רש"י ציפן זהב, לתפילין, פסולות הלמ"מ, הכונה על השי"ן של תפילין וכיון דאות השי"ן נכתב על הבתים מן המותר בפיך בעינן ושיהיה מן האפשר לאכול בפיך: וכיון שביארנו דעיקר הטעם הוא משום דבעינן שיהי' נקרא