משיב דבר חלק א י

מבטל מצות תפילין משא"כ עוסק בדבר מצוה או עוסק בתורה ואימת שמים עליו אין זה היסח הדעת כלל, וא"כ אין צריך לחזור ולברך ורבנן דבי רב אשי לא ס"ל הכי אלא אע"ג דהוו עסקי בתורה מ"מ היו חושבין זה להיסח הדעת, דאע"ג דשרי מ"מ צריך לברך כשמזכירין בתפילין ולא קי"ל כרבנן דבי ר"א: הא מיהת עכ"פ בהיסח הדעת אין שום איסור אלא ביטול מצות תפילין והכי דייק ג"כ לשון השו"ע (בסי' לח בס"ה) אבל אסור ביום ראשון להניח תפילין ובסי' (עט) מצטער פטור מן התפילין, וכ"כ (בסי' י') הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין, והרי ודאי דאין איסור מי שלומד להניח תפילין אלא שפטור וה"נ מצטער שהוא היסח הדעת ג"כ הדין כן דרק פטור אבל איסור ליכא ולענין קורא בתורה יש מקום לעיין שהשו"ע כתב שהוא פטור מהנחת תפילין, וכדתניא במכילתא למען תהיה תורת ה' בפיך, מכאן אמרו הקורא בתורה פטור מן התפילין, ואע"ג שהב"י כתב בשם הרוקח דאין הפי' פטור ממש אלא מעלין עליו כאלו קיים המצוה וכ"ש שאם שונה בתפילין ששכרו כפול עכ"ל, מ"מ לא הסכימו לזה הפירוש להוציא לשון המכילתא ממשמעה, אלא שקשה אמאי לא הביא הרמב"ם הלכה זו כלל: ונראה לי דתליא בהלכה אם לילה זמן תפילין או לא, ומתחלה נבאר המקרא ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו' והיינו דאיתא בהגדת פסח ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כו' מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ומשום שהיה עולה עה"ד דמצות הסיפור אינו אלא למי שעלול לשכוח י"מ ואמונה בה' כמבואר בפ' זו והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, הפי' באשר יהיה ארץ זבת חלב ודבש ועלול מזה לשכוח בה' כמו שכתוב ואכל ושבע ודשן ופנה כו' וצור ילדך תשי ע"כ הזהיר הכתוב לעבוד את עבודת הפסח וגם לאכול מצה שבעת ימים וגם והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה וגו' וכ"ז להזכיר אחר שהדבר עלול לשכוח, וגם הזהירה התורה להניח תפילין להיות לאות ולזכרון בכל יום ומסיים בפרשה ושמרת את החקה הזאת למועדה וגו' פירוש אע"ג שלכל אדם שעלולים לשכוח הרי מצוה זו אינו חקה אלא מצוה שכלית המתקבלת על דעת האנושי כדי לזכור מ"מ קאמר הכתוב שהיא חוקה ג"כ דהא אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים וכו' ואנו זוכרים יצי"מ ומאמינים בה' והזכירה והאמונה על לבבנו תמיד וא"כ מצד השכל לא עלינו כוונה התורה בהחיוב לספר ביציאת מצרים מ"מ הרי היא חוקה וכולנו מחויבים לספר ביצי"מ זהו פירוש הפרשה בפשוטה ואחר שכן נחזור לתפילין, הן כתיב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך מבואר שכל תכלית של תפילין הוא כדי שנהיה שוקדים בתורה וא"כ העוסק בתורה פטור מן התפילין אבל אח"כ כתוב ושמרת את החקה הזאת וכו' ג"כ הפי' אע"ג דמצד הטעם פטור מן התפילין מ"מ הרי היא חקה ואפילו עוסק בתורה חייב בתפילין וכמו בחקת הפסח ומצות ספור יצי"מ. אולם כ"ז יהיה ניחא אם נימא דהכתוב ושמרת את החקה קאי על תפילין שפיר מוכח מדנקראת חקה דחייב מ"מ, אבל אי נימא דהחקה לא קאי על תפילין ונשאר הטעם דתפילין משום למען תהיה תורת ה' בפיך וא"כ היכא דעוסק בתורה וליתא הטעם פטור מן התפילין נמצא דתליא במחלוקת אי לילה זמן תפילין או לא דהרמב"ם סובר בהלכות תפילין (פ"ד ה"י) דלילה לאו זמן תפילין ויליף מן הכתוב שנאמר מימים ימימה דדוקא ביום חייב בתפילין וקאי הכתוב ושמרת את החקה על תפילין ונקראת לדידיה מצות תפילין חקה ומשום הכי אף העוסק בתורה חייב בתפילין אבל השו"ע (בסי' ל) פוסק לילה זמן תפילין וא"כ האי מימים ימימה לא קאי על תפילין רק על פסח בלבד, וממילא לא קאי גם הך ושמרת את החקה על תפילין ותפילין איננה נקראת חקה וצריכה לן למיזל בתר טעמא דקרא, ולפי הטעם דלמען תהיה תורת ה' בפיך העוסק בתורה פטור מן התפילין: כ"ז בארתי דעת הרמב"ם דסובר דהיסח הדעת אסור בתפילין ולא דוקא שחוק וקלות ראש כמו שבארנו, אבל הרא"ש כתב שאין היסח הדעת אלא שחוק וקלות ראש והא דרבנן דבי רב אשי מברכי כ"ז שממשמשי הוא ע"פ שכ' הרא"ש בהל' תפילין בשם מורו הר' שמואל בר"ש שרק בנשמטו ממקומם הוו מברכי ולא כפירש"י הטעם משום דחייב אדם למשמש ובכל משמוש הוו מברכי: ונראה דלדעת הרא"ש דכמו דשחוק וקלות ראש מיקרי היסח הדעת ואסור ה"נ עצבות אסור, אע"ג דעצבות אין בזה שחוק וקלות ראש מ"מ אסור כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב וגו' וה"ז כמו קלות ראש, ולא הוציא הרא"ש אלא שינה ועסק מסחר דלהרמב"ם ה"ז בכלל היסח הדעת, ואינו יוצא בשעה זו במצות תפילין ואיסור אין בזה רק ביטול המצוה לפי מה שביארנו ולהרא"ש הרי זה מקיים מצות תפילין אבל שחוק או עצבות אפילו לדעת הרא"ש אם הניח אז תפילין ביטל את המצוה בידים, זה הנראה לבאר שיטת הראשונים ז"ל, אך דברי הטור קשה, שהביא לשון הרא"ש (בסי' מד) בלי חולק דהיסח הדעת הוא שחוק וקלות ראש וא"כ מצטער או אין דעתו מיושבת עליו אין בזה משום היסח הדעת ובסי' ל"ח הביא הטור לשון הרמב"ם דהני פטורי מתפילין כמו מצטער וכדומה משום היסח הדעת, וכן קשה על המג"א שהביא (בסי' מ"ד) לשון הרא"ש והרי בשו"ע (סי' לח) מבואר להיפך, וה' יאיר את עיני: נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן לכבוד הרב וכו' בק"ק באלטימאר: בדבר אשר התגין לא נכתבו כהלכתן כמ"ש המג"א (בסי' לו סק"ג) צריך שיהא התגין נוגעין בגוף האות, וכל אחד נפרד מחבירו, ואם אינו נוגע בגוף האותיות או שנוגעין זה בזה פסולין כו': והנה נחלקו האחרונים בכוונת המג"א, המחצית השקל הבין דהמג"א לא כתב דפסולין אלא למ"ד דאם לא תייג פסול, אבל למ"ד אם לא תייג כשר מכ"ש אם לא תייג כהלכתן דכשרה, וכן הביא הגאון הר"ז מלאדי ז"ל וכתב בזה"ל אבל בדיעבד אפילו לא עשה כלל תגין כשרה ור"ל מכ"ש אם לא תייג כהלכתן. אבל בספר יד אפרים כתב אפילו למ"ד דאם לא תייג כשר מ"מ באינן נוגעות בגוף האותיות פסול משום דנראין כאות יתירה בין השיטין, ואם נוגעת זו בזו נראין כעי"ן וכשי"ן, וכן ראיתי שארי מחברים בזמנינו על סת"מ שפירשו כן. ואני ראיתי בגוף תשובת רמ"ע מפאנו ז"ל מקור דינים אלו. והנה יש חילוק בין שני הדינים אלו דבאינו נוגע בגוף האותיות כתב בפי' דאפילו לדעת הרמב"ם שאין התגין מעכבין היינו בין אינו לישנו כהוגן, אבל התג שאינו נוגע נראה בעיני יתרון אות קטנה בין השיטין ופוסל כו' וכתב עוד הזהרתים שיהו התגין מגיע כל אחד מהן לגוף האות נפרד כל תג מחבירו במקום דבוק באותיות שלא יהיו אלא זיני"ן ולא עייני"ן או שיני"ן כמו שראיתי רבים מהם כו' ודקדק לכתוב בלשונו הזהרתים שיהיו התגין כו' אבל מעולם לא כתב דבזה האופן שהתגין נוגעין זה בזה דיהיה פסול בדיעבד אפי' לדעת הרמב"ם, והדעת נותן דאינו דומה דין הראשון והשני להדדי, דבדין הראשון דפסול הוא משום אות יתירה ולא משום ריעותא בתגין, שהרי אם אינו דבוק לגוף האות, ה"ז אות בפ"ע ואין כאן תגין כלל, משא"כ אם נעשו התגין כעין עי"ן ושי"ן, אבל המה דבוקים לאות שוב אינם אותיות יתירות שהרי דבוקים המה להאות אלא התגין אינן כדינן דבגמרא קרי להו זיונין מנחות (דף כ"ט) היינו שיהיו כזיינין קטנים ולא כעין עי"ן ושי"ן, אבל לא גרע בזה מאלו לא היו תגין כלל, ואין לומר דאפילו הן דבוקין באות ג"כ יש להם דין אות יתירה ורק אם המה זיינין כדין לא שייך אות יתירה אחר שהדין הכי הוא אבל היכא שעשה שלא כדינן מקרי אות יתירה אפי' אם המה דבוקין להאות, א"א לומר כן שהרי הלכה פסוקה דאפשר לתייג אותיות אחרות מה שאין מפורש בגמרא ולשיטת הרמב"ם והרא"ש אין תגין כעין זייני"ן כלל בכל שעטנ"ז ג"ץ, וא"כ אי נימא דאפי' הן דבוקין באות מקרי אות יתירה הלא כל ס"ת ותפילין ומזוזות שלנו פסולים לדעתם ז"ל ח"ו אלא ודאי כיון שהם דבוקין באות אין לחוש לאות יתירה אפילו אם אינו צריך וא"כ ה"ה בעושה צורת שי"ן ועי"ן והיא דבוקה באות, אין פיסול בזה משום אות אחר אלא משום שאינו מתוייג כהלכתן, וזה