משיב דבר חלק א נו

שמשתנה הטעם מעט כשיטול בו יין, וקפילא אחר יכול לעמוד על זיופו, וכן טלית מצוייצת כשאומר שלקח מישראל, ואם נחקור ממי לקח ונשאלנו, ואפילו לקח באמת מיהודי בגד א' לא יוכל לזייף ולומר שלקח ממנו גם זה הבגד, דהיהודי המוכר יכיר בט"ע וכדומה בסימנים מובהקים ועכ"פ יוכל להיות שיתברר ומירתת, אבל ציצית יוכל להיות שלקח מיהודי כמה חוטים, ויעשה בעצמו עוד כמה חוטים ויתלה על המקח, ואין בהם שום הכרה ולכך נקט דוקא טלית מצוייצת דעל הטלית מהימן אבל על החוטים אינו מהימן, ושפיר מייתי הר"ן מציצית לענין מורייס, דבתרוייהו חד טעמא הוא, ולטעם זה מכש"כ בשר כשר אסור לקנות משום דאין בו הכרה, ועל עיקר טעמו של המ"א משום שאין דרך עו"ג לעשות ציצית בבגד, ולהכי גבי טלית מצוייצת מהימן, דודאי קנה מישראל, קשה דהא ה"נ אין דרך ישראל למכור טלית מצוייצת לעו"ג כמש"כ המג"א סק"ב דאפילו לתגר אסור, אך לפי מש"כ ניחא: שם סק"ג, וזהו פי' המדרש לדורותם לדור תם, תם מגזל, תם מג"ע, תם מש"ד וכו', כתב הרא"ש בהל' ציצית (סי' ט'), דציצית הם עדות שקיים כל המצות ואמרו במדרש לדורותם לדור שכולו תם, אלמא להרא"ש קאי הך לדורותם לענין ישראל, וגם התוס' בכ"מ הביאו מקצת זה המדרש לענין ישראל דלא כהמג"א, ובאמת פי' המג"א דחוק מאד, והנ"ל דפי' המדרש תם לאפוקי בעל מום כפשוטו, ומהו בע"מ היינו מושחת, כמאמר הכתוב, משחתם בהם מום בם, ויקרא פ' אמור, ומהו השחתה היינו ע"ז ג"ע ש"ד לתנא דבר"י בתמורה (דכ"ח) ובכמה דוכתי וכן גזל לדעת המ"ר בריש פ' נח ע"ש להכי דרשו לאפוקי דור מושחת בגזל וג"ע וש"ד, והא דלא קאמר ג"כ ע"ז משום דמי שעובד ע"ז אינו מניח ציצית וכופר בה, ועיקר כוונת המדרש דאין מגינה למי שיש בו או לדור שיש בו ג' עבירות הללו: בשו"ע (סי' כ"א ס"א) חוטי הציצית שנפסקו יכול לזורקן וכו' ופשיטא שמותר להשתמש בהן. והנראה לי דבשבת ויו"ט יש על ציצית איסור מוקצה מחמת מצוה כמש"כ התוס' בשבת (דף כב) לענין סוכה דאפילו היכא שנפלו וכו' ה"נ אפילו נתלש בשבת חוט אסור להשתמש בו, אפילו לדעת השו"ע (סי' ש"ח ס"ו) דנולד מותר בשבת, אבל בחול לא שייך איסור מוקצה, ולא תקשה מנ"ח (בסי' תרע"ז) דמותר השמן שבנ"ח ישרפו, שאני נ"ח דלכליון הוקצו להכי אפילו אחר זמן מצוה אסור, וע' תוס' שבת (דמ"ד) ד"ה שבנר, אע"ג שכתבו התוס' בשבת שם דבסוכה דאיכא משום ביזוי מצוה ג"כ, אסור אפילו בחוה"מ כשנפל, זה דוקא בחוה"מ אבל בחול שרי וע' ביאור הגר"א (סי' תרל"ח סק"ח), וכ"כ הט"ז בסי' זה ולא כרש"א, וכ"ת א"כ האיך שרי ללבוש השואל טלית מצוייצת בשבת, הא אין עליו מצוה, והציצית המה מוקצים, מ"מ לק"מ דהא אפילו ברה"ר מותר לצאת בטלית שאולה, וצ"ל דהציצית בטלים להבגד, כ"ז שהן ראוין למצותן, ומכש"כ להמג"א לעיל )סי' י"ד סק"ח) לענין ברכה דיכול לחייב א"ע ולברך וצונו אם שאל טלית חבירו שלא מדעתו ע"ש, ובלא זה גם כן לא קשה מידי, דזה כלל גדול כל שדרך תשמישו במקום מצוה, שרי אפילו שלא במקום מצוה, כמו סוכה דרשאי לישב בה אפילו בעת גשמים, ונר שבת דרשאי להשתמש בה אפילו שאינו נוגע לכבוד שבת, ואבוהון דכולהו בגדי כהונה בקידושין (דנ"ד א') שאין מועלין בהן לפי שנתנו ליהנות בהן, משום שלא נתנה תורה למה"ש, אלמא דמותר להשהותן שלא בזמן מצוה, משום שהוא דרך תשמיש במקום מצוה, וא"א ליזהר בזה, ומכש"כ מוקצה דרבנן וכ"ת שאני התם דכבר היו מלובשין אבל ללבוש לכתחלה אסור מה"ת, אלא שאין מועלין כמו בשאר הנאות, ליתא שהרי לר"ש ביומא (דכ"ד ב') היו מפייסין בבגדי כהונה, קודש ומי שלא זכה היה מפשיטן, וא"כ הי' מלובש עד כה באיסור שלא לצורך ולא עוד אלא אפילו אח"כ הולך במכנסי קודש שלא לצורך, אלא ודאי דשרי דרך לבישה כמו במקום מצוה, והא דהפשיטו הג' בגדים, היינו משום דלא ליחמסי ועבדי ע"ש, אבל איסורא באמת ליכא, ומשו"ה נמי גבי טלית חבורן אף דמוקצה הוא מחמת מצוה, מכ"מ דרך לבישה שרי: סימן כ"א במג"א (סק"ב) מה שדחה דברי האריז"ל שכתב דיש לשכב בלילה בט"ק, וראיה מדוד דאמרינן במנחות כיון שראה דוד ערום בביהמ"ר אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וקשה אמאי לא אמר כן בלילה, אלא ע"כ שהי' שוכב בט"ק, ודחה המג"א הא בלילה עכ"פ היה לו מזוזה בפתחו, ויש ליישב דעדיין בהיותו במלחמה, ובאכסנאות דפטור מן המזוזה, דמזוזה חובת הדר הוא מא"ל, אבל לפענ"ד קשה להאריז"ל לדעת הרמב"ם דלילה לאו זמן ציצית אפילו בכסות יום ותשאר הקושיא למה לא אמר כן בלילה, וע"ז רמז המג"א כמש"כ (ועי' סי' י"ח ס"א), אלא צ"ל דבעת שהי' ישן היה פטור מן המצות, ועל אותה שעה אין להצטער, ובשעה שהי' שוכב וער היה לומד דידוע מדתו של דוד ע"ה שלא פסק פומיה מגירסא כדאיתא בשבת (ד"ל ב') ולא היה מצטער אלא בהיותו בבית המרחץ, דאז אסור להרהר בדברי תורה כדאיתא בברכות (כ"ד) ובשו"ע (סי' פה ס"ב) ע"ש: שם במג"א סק"ג, וקשה דבסי' כ"ג כתב דאם נגררו הציצית על הקברות אסור משום לועג לרש, משמע בעלמא אין איסור בגרירה, ועוד מהא דבן ציצית הכסת בגיטין (דנ"ו ע"ש), והנלע"ד פשוט דהיכא דאי אפשר באופן אחר שרי כדאי' בעירובין (דצ"ח א') בס"ת דמן הדין אסור להפך את היריעה על פניה וצריך לכסות הבגד עליה, והטעם הוא משום בזיון, ובכ"ז היכא דלא אפשר שרי, וה"נ בציצית הטעם דהטעם הוא משום שלא יהיו מצות בזויות עליו, אבל היכא דאי אפשר בע"א שרי, אבל בביה"ק דהאיסור הוא משום לועג לרש, אסור להלביש הטלית כלל, אף היכא דאי אפשר בענין אחר, וכן בן ציצית הכסת הי' אפשר לו להציע כרים וכסתות, ולכולי עלמא אי אפשר ושרי בלא"ה, וכי בשביל זה לא ילבוש הטלית כלל, כדרך לבישתו, אבל המחבר מיירי היכא שאפשר לו להגביהו לכך אסור: סימן כ"ב במג"א סק"א דמקשה על המחבר שם שכתב קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים, והקשה הא על כלים חדשים צריך לברך בשעת קניה כמבואר (בסי' רכ"ג ס"ד) ולמה כתב ועשה בו ציצית, (פי' כיון דעיקר ברכת שהחיינו הוא משום בגד חדש, ולא משום המצוה, דאין לברך שהחיינו על המצות כמבואר במג"א שם, ועל הבגד הלא מן הדין לברך בשעת קניה) ומתרץ המג"א א"נ דוקא הקונה בגד שהוא ראוי ללבוש בשעת קניה מברך בשעת קניה, אבל אם קנה בגד ועשה ממנו מלבוש אז מברך בשעת לבישה וכו', ובאמת כן הוא ודאי כסברת המג"א, דעיקר ברכת שהחיינו הוא בא על שמחת הלב, שהוא שמח בקניתו, ואין שמחה אלא כשראוי להשתמש בו, כמבואר בביצה (דט"ו א') זה הכלל כל שנאותין בו אפילו בחול משלחין אותו ביו"ט ופרש"י בד"ה כל שהוא מתוקן כל צרכו, והיינו משום דאיכא שמחה, ומשמע דעיקר השמחה הוא בראוי להשתמש בו, תדע דהיכא דאין נאותין בו היינו שמחוסר עוד איזה מעשה אסור לשלוח דליכא שמחה כ"ז שאינו יכול ליהנות מזה, ועיין מג"א (בסי' תקי"ו סק"ה), ומיהו מש"כ המג"א שם אבל אם קנה בגד וכו' מברך בשעת לבישה ועפ"י זה נדחק עוד, דא"כ האיך מברך בשעת עשיית ציצית בו ולא בשעת לבישה, ומשו"ה מסיק והכא כיון שעושה בו ציצית מברך אגב בשעת עשית המצוה, ור"ל לצאת ידי דעת הרמב"ם ז"ל דפסק דצריך לברך שהחיינו גם על המצות שהרי גם בתפילין פסק הרמב"ם דצריך לברך שהחיינו, ושם ליתא הטעם דכלים חדשים, ועיין ט"ז שם. אבל זה דוחק דלסברתו יותר נכון לומר דמברך בשעה שנעשה ראוי ללבישה דמצד הדין צריך לברך בשעת קניה רק היכא דאינו יכול ליהנות ממנו בשעת קניה מברך אח"כ אבל מיד כשראוי ליהנות ממנו צריך לברך בשעת קניה, וכן מוכח מביצה שם, כל שנאותין ממנו אף שאינו לובש, יש בו שמחה כמבואר והמג"א (בסי' רכ"ג סק"ו), מסביר סברתו, דהיכא דקנה כסף ונתן לאומן לעשות כלי, אינו מברך אלא כשישתמש בו, משום דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי, דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי, נמצא כשמקבל הכלי מן האומן הוי כאילו קנוה ממנו, וצריך אז לברך, אבל למ"ד אין אומן קונה נמצא דכשמקבל הכלי מן האומן לא נתחדש לבעה"ב שום דבר, ואינו יכול לברך אז, ולכך צריך לברך בשעה שמשתמש בו, אבל באמת דחוק הוא, ואינו תלוי