משיב דבר חלק א נה

ידוע שב ואל תעשה עדיף, וכדתנן בזבחים (פ"ח) אמר ר"י כשנתת עברת על בל תוסיף לעשות מעשה בידיך, ומכש"כ בנ"ד דהעבירה היא ברורה, והמצוה אפילו לפי דעתו, אינה מוכרחת ולא היה נדנוד עבירה אם לא יעשה מנין בפ"ע, אבל יפה אמרו חז"ל שלהי סוטה משרבו זחוחי הלב רבה מחלוקת בישראל משרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם רבה מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות, חלקו חז"ל בין שני דברים הללו דתלמידים שלא שמשו כ"צ גרמו לעשות מחלוקת בין חכמי תורה כמו ב"ש וב"ה, וזהו דמסיים ונעשה תורה כו', אבל זחוחי הלב גרמו לעשות מחלוקת בין בעה"ב בישראל, והא דאתי קמן דזחיחת לב מע"כ נ"י לסמוך על בינתו גורם לעשות מחלוקת בקהל ה', וכ"ז הייתי אומר גם אם לא הענין נוגע לכבודו כלל, אבל עתה כאשר הוא נוגע באמת לכבודו כמו שהודה מע"ל שהשו"ב אינו מחשיב את מע"כ נ"י ומבלבל את מוחו, נמצא ההוראה שלא לשמה, וע"ז אמרו חז"ל ביומא (דע"ב ב' מ"ד) וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סה"מ, והיינו דא"ר דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא, והקושיא ידוע הא אחז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה והישוב הידוע דמיירי לקנתר הוא דחוק כאן דאיתא לעיל לא זכה זרה ממנו ופירש"י משתכחת הימנו, וזה העונש הוא אפילו לשלא לשמה כמשמעו דרק הלומד תורה לשמה תנן נעשית לו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, וא"כ מסתמא האי לא זכה מיירי ג"כ בזה האופן דלעיל, וא"כ אמאי הוא סם המות, אלא עיקר הישוב דללמוד מה ששנו הקודמים בלי הוראה וחידוש מעצמו ודאי שרי ומצוה אפילו שלא לשמה דעכ"פ הוא לומד תורת אמת, אבל אשר שם משה והיינו פלפולה ש"ת כדאיתא בנדרים (דל"ח) שהוא חלק משה והוא נהג טובת עין ונתן לישראל והיינו לחדש בתורה בזה ודאי אם שלא לשמה פי' לכבודו ולהנאתו ה"ז סם המות, שנוטה שקול דעת ההוראה לפי רצונו, והנה מע"ל מגבב דברים שאין ראוי למע"כ נ"י שמדמה זה הענין להא דר"א שעשה איסור ושחרר עבדו כדי להתפלל בצבור, ואין שטות גדול מזה, שהרי בלי מנין של מע"כ נ"י היו הכל מתפללין בצבור יותר גדול אבל הרצון ורדיפת הכבוד מעלהו הרים ומורידהו בקעות והכל נעשה לפניו כמישור, ועל כל. זה נבהלתי לראות מה שמסיים מע"ל דקשה בעיניו לעסוק ולדבר עם האנשים המפריעים ומבטלים המנין שלו, ודבר זה יהיה גורם רעה רבה ובאיש ריח מע"ל בעיני כל בני עירו והוא אשר בורח מזה תרדוף אחריו למרר את חייו ולהסיר כל כבודו ממנו, ודבר זה לבד אלצני לצאת מגדר השתיקה היותר נאותה אבל חוששני לכבוד מע"ל נ"י שלא יתבזה ביותר מחמת דבר זה, ע"כ הנני מגיד ישרו וחובתו, חלילה למע"כ לסמוך על דעתו בעשית מנין, ומחויב הוא לשאול איזה אדם גדול המעשה כאשר הוא בלי הסבר דעתו כלל, ורק אם אותו גדול יהי' במקומו ויראה בעיניו ולבבו יבין אם המנין של מע"ל הרי הוא מצוה או עבירה, וכ"ז שלא השיג מע"כ נ"י היתר ע"ז אין לו טוב כי אם להיות בשב וא"ת ולנהוג מנהג ת"ח הבונה ומחבר את הנפרדים ולא סותר ומפריד את הקיבוץ, ובזה ירבה כבודו של הקב"ה ולבסוף יגיע מזה כבוד למע"כ נ"י ומתוק אור השלום וברכת רבים עליו תבא לעד. כנפש ידידו השומר שלומו וכבודו נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן מז חידושים והערות בשו"ע או"ח בעז"ה, סימן י"ד במג"א סק"ג, ונ"ל דקטן דינו כאשה (פירוש כשם שאשה פסולה להטיל ציצית מפני שאינה מחויבת ה"נ קטן אינו רשאי להטיל ציצית) ע' (סימן ל"ט) לענין תפילין דמבואר שם (בסעיף א') דאם כתב קטן אפילו הגיע לחינוך פסול ע"ש: וקשה לי ממש"כ התוס' גיטין (דף כב ב') ד"ה והא דקטן מיקרי בר כריתות, משום שכשיגדיל יהי' בר כריתות, ובאמת מבואר הכי שם (דף פה) דקטנה מיקרי בת הויה משום דכשתתגדל תהיה בת הויה, וממילא מוכח מהתם כמש"כ התוס'", תדע שהרי חרשת ושוטה היא בת מקבלת גיטה מה"ת והרי אינה בת הויה, אלא צ"ל כמש"כ התוס', ולכך נקראין חרש ושוטה בני כריתות משום דכשישתפה יהיה בר כריתות, ולא דמי לעו"ג ועבד, דלא שכיחי דמגיירי כדאיתא התם, אבל דכשיגדל יהי' בר כריתות מיקרי נמי בר כריתות בעודנו קטן, ומתפילין ל"ק דהתם כתיב תחלה וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה תחלה ישנו בכתיבה, אבל לענין כל המצות מיקרי בר הכי: ויש ליישב, הואיל דהיש מחמירין להצריך אנשים מתפילין גמירי כמבואר בתוס' מנחות (מ"ב) והג"מ, ממילא נילף דבעינן בני מצוה קודם שיעשוה, ושאני בגיטין דכתיב ויצאה והיתה, ובאמת הויה קודם ליציאה, אלא דיציאה יכול להיות קודם בת הויה, והיינו קטנה ושוטית, וגמרינן יציאה מהויה דמיקרי בני כריתות קודם שהגיעו לידי כך, ובזה יהיה מיושב נמי מה שלא הביאו התוס' ראיה לדבריהם מזו הסוגיא, דבאמת יש לומר דוקא בת הויה סגי במה שתהיה בת הויה כשתגדל, דהכי דייקא קרא ויצאה ואח"כ והיתה, אבל לענין שהקטן מיקרי בר כריתות לית ראיה מהכא, לכן כתבו התוס' מסברת עצמם, ועיקר הסברא הוא דגמרינן יציאה מהויה: שם סק"י מביא המג"א ראיה בשם הש"ך דחולק על הסמ"ע לענין הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו, ומביא בשמו דשרי, ובעניי לא ראיתי מי שסובר כן, והש"ך שם הכי כתב דמי שהשאיל לת"ח ללמוד בו אפילו יתקלקל, רשאי להעתיק ג"כ אפילו אם מקפיד ע"ז, שהרי אינו גונב אלא הדברים דבגוף הספר אינו מקפיד על קלקולו ועל ד"ת כתיב לא יבוזו לגנב וכו' אבל כשמקפיד על הלימוד משום קלקול הספר פשיטא דאסור מה לי ת"ח מה לי ע"ה: סימן ט"ו סק"ג, במג"א דהוי תחלת עשיתו וכו', עיקר סברא זו מקורה בסוכה (עי' סי' תרכ"ו וסי' כ"ג סק"א): שם במג"א סק"ד ונ"ל דכשר דהא בהדיא אמרינן נקרע חוץ לג' יתפור כו' ומה לי נקרע חתיכה ממנו ותופר או חלוק לשנים כו', ולכאורה יש לעיין הא שנא ושנא דנקרע כ"ז שמחובר מעט אינו עומד ליחתך כדאיתא בחולין (דע"ב ב') בגד לאו לחתיכה קאי ושם מוכח סברא זו אפילו אינו מחובר רק כ"ש דאי לא אין זו טומאת בה"ס בשעה שנקרע רובה ע"ש, ולהכי מיקרי בגד א', משא"כ כשתופר מעט י"ל דמיקרי עדיין בגד א', מיהו במס' פרה (פי"ב) תנן שלשלת הכובסין חיבור לטומאה ואינו חיבור להזיה משמע דוקא חיבור כובסין דעומד להפרד, אבל חיבור דסופו ליגמר מיד נקרא חיבור אף להזיה, ומש"כ המג"א שם ועוד הא אמרינן )סי' י' ס"ג) אע"פ שתפר כנפות טלית לא נפטרה, משמע דהתפירה אינו מבטל הכנף, לא דמי כלל, דהתם מדלא קצצו לגמרי ש"מ דאינו מבטל הכנף, אבל היכא דתפרו באחרת יוכל להיות דבטל הכנף, תדע אם תפר זה החצי לחצי אחר שאין לה כנפות תהי' חייבת בציצית בתמיה, וצ"ע, מיהו קושית המג"א על הב"ח היא בממנ"פ אי הוי חיבור א"כ נעשה א' ויש לזה הבגד ששה כנפות ואי לא הוי חיבור א"כ יש לכל אחד ד' כנפות דהתפירה אינו מבטל הכנף: סימן י"ט במג"א סק"א ואפשר דה"ה במזוזה אם קבע מזוזה קודם שדר בתוכה כשנכנס אח"כ לדור מברך אקב"ו לדור בבית שיש בו מזוזה ולא חזינן רבנן קשישי דעבדי הכי, והגאון רע"א ז"ל בתשובה (סי' ט') הוסיף בזה דבר תמוה דהיוצא מביתו לדרך כשחוזר צריך לברך עה"מ, ואנן לא נהיגין הכי אפילו מי שנכנס לדור בבית שיש בו מזוזה מכבר אינו מברך והטעם ע"ז כתבתי בס"ד בספרי העמק שאלה (סי' קכ"ו אות ז') ע"ש: בסימן כ' סק"א במג"א כתב והא דמייתי הר"ן ראיה מציצית לענין מורייס, לא מייתי אלא ללמוד דסמכינן אתגר וכו', ולולי דברי המג"א הייתי אומר דודאי לא סמכינן אקפילא אלא במקום שיכול להתברר כשנחקור אחר דבריו כמו מורייס ויין רמונים