משיב דבר חלק א נד

אין בכך כלום כו' וכו' והמנהיגים דמו ממש לרב אשי כו', גם הרב ב"י כתב כן בשם מרדכי ישן עכ"ל, ולפי זה מסופקני אם יש כח לגבאי בהמ"ד שהמה כזט"ה בעיר לעשות בע"כ של כל החבורה למכור אפילו אם יהיו מוחין הא חדא, שנית דעיקר מש"כ בשו"ת מ"ב אינו אלא אי נימא דהא דביהכ"נ של כרכים אינו נמכר אפי' במעמד אנשי העיר דוקא כשאינם מסכימים בפה מלא אבל אי מסכימים ורוצים למכור ג"כ כהזט"ה אז יכולים למכור אפילו בכרכים, וכן הוא דעת ראבי"ה במרדכי ישן שהביא הד"מ והכי איתא בפי' במרדכי פ"א דב"ב (סי' רפב) והביא ג"כ הב"י בזה"ל ופי' במעמד אנשי העיר שעושים בפרהסיא ואין מוחה שאם תפרש שצריכין לומר הן א"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם ואפילו כרכים נמי עכ"ל בשם אבי העזרי שהוא ראבי"ה, ולדעתי שפיר כ' במ"ב שאם זט"ה יכולין לעשות בע"כ ג"כ ה"ז דומה כמו שהם מסכימים בפה מלא אבל אנן לא קיי"ל הכי, כמש"כ הב"י שם דהראבי"ה לטעמיה, ויש לו ביאור אחר בסוגיא, ואנן קיי"ל בטעם כרכים משום שעשוי על דעת רבים בכל העולם, וא"כ לא מהני אפילו אם כולם רוצים בפי', וממילא לא עדיפי זט"ה מאותה העיר אפילו יש להם כח על אנשי עירו לעשות בע"כ, מכ"מ אין להם כח על אנשים בעיר אחרת ואזיל כל הדין של המ"ב והמג"א, והנני לפתוח פתחא להוראה זו בעז"ה, ומתחלה עלינו לבאר, דאע"ג שהב"י כ' דהרמב"ם והרא"ש אזלי בחדא שיטתא מכ"מ כד דייקינן יפה לא נשתוו אלא בהא דאין החילוק של כרכים משום המעות של אחרים מכל העולם אלא אפילו בנו משלהם אין רשאין למכור, מיהו בטעמא דמילתא יש הרבה ביניהם ונ"מ לדינא ג"כ כאשר יבואר שהרא"ש כ' בזה"ל והא דאי' בירושלמי הדא דתימא של יחיד אבל של רבים אסור שאני אומר שמא אחד בסוף העולם קנוי בה פי' יש לו זכי' בה ואפילו הסכימו כל הרגילים לכנוס לזאת העיר למוכרה שמאיש א' בסוף העולם שהיה סמוך להעיר הזאת והיה רגיל לכנוס בה ולדעתו הוקדשה עכ"ל, מבואר דעתו דמסתמא זכו בני העיר בשעה שבונה לכל הרגילים לבוא לעיר ולהתפלל בה, ובזה נעשו גם המה שותפים בה ומחמת זה אין בעלי העיר יכולין למכור בלי דעת השותפים, והכי דעת רש"י שכ' בזה"ל בד"ה אבל של כרכין כו' והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם עכ"ל, נמצא דאם היינו יודעים בבירור שאין אחד בסוף העולם שהיה רגיל לכנוס בה, וכל הרגילים לבוא בעיר כולם מסכימין למכור באמת רשאים למכור, אבל הרשב"א בחי' ז"ל בקושיא על שיטת הראבי"ה ז"ל דתליא בנתינת מעות לבנין, כתב וקשיא לי דלפי' זה הא דלא מצי מזבני דכרכים היינו משום דחד איכא בסוף העולם כו' וא"כ מאי מקשה מנגעים מדא' ר' יהודא אני לא שמעתי אלא מקום מקדש כו' ואפילו דכרכים אחוזתכם קתני בי' אלא משום שותפין דליתנייהו הכא לא מזדבני כו' אלא י"ל אבל של כרכין כיון דאתו מעלמא הוי לה דרבים כלומר שבני העיר כשהן בונין אותה ע"ד כל הבאים כאן עשאוה וכאלו הקדישוה לכל ואין לה בעלים וכענין מקדש וכן פי' הרמב"ם השתא שפיר מותיב מנגעים כו' עכ"ל, נמצא דלדעת הרמב"ם ורשב"א לא משום דהווין כשותפין רבים אלא משום דאין לה בעלים כלל כהקדש דמקדש, והכי דייק לשון התוס' בד"ה כיון כו' מכ"מ כיון דלדעת אותן רבים נעשית חמורה קדושתו ואין יכולין למוכרו, הרי מבואר דלא משום דליתא לכל הבעלים לפנינו א"א למכור אלא אפילו ידענו דכל ישראל היו מסכימין למכור אין רשאין משום חומר הקדושה שנתקדש לכל ישראל כמו ביהמ"ק וס"ל דהגי' דילן פליג על הירושלמי ולא כהרא"ש בזה שרצה לפרש הירושלמי כשיטת ש"ס דילן, והנני להוסיף ע"ד הרשב"א דמצינו סברא זו דביהכ"נ של כרכים חמורה קדושתו גם במזוזה דקיי"ל ביומא (דף יא) דביהכ"נ של כפרים חייב במזוזה ושל כרכים פטור, וכתב הרי"ף בה' מזוזה דבשל כפרים דיירי בהו אורחין משא"כ בשל כרכים, והי' במשמע הטעם דכיון דלא דיירי בהו אורחין לא מיקרי דירה, ומזוזה חובת הדר הוא אבל אאל"כ שהרי אפילו בה"כ היה חייב במזוזה אלמלי שאינו דירת כבוד, וא"כ אמאי לא חשיב מקום תורה ותפילה לדירה, אלא עיקר הטעם מבואר בלשון הרמב"ם בה' מזוזה (פ"ו ה"ו) הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורין לפי שהן קדש, והכי איתא בשאילתות דר"א פרשת עקב בתי כנסיות ובתי מדרשות פטורין ממזוזה דאקריין מקדש שנאמר והשמותי את מקדשיכם, ואם כן עיקר הנ"מ בין כרכים לכפרים דבכפרים דדיירי בהו אורחין לא דמי למקדש, וקדושתו קלה, משא"כ של כרכים קדושתם חמורה והויין כמקדש, והנה בלשון השו"ע אין שום משמעות אי כהרמב"ם והרשב"א, או כפירש"י והרא"ש, מעתה אי נימא כהרא"ש דמשו"ה לא מצי מזבני משום דלא תלוי בדעתם לחוד אלא גם בדעת אחרים ודאי בנ"ד דהוי מצוה למכור כי היכי דליתחברו הני שני חבורות חבור לצדיקים, וגם יבנו מראש בנין מרווח לזה איה"ש וגם תכלית המקוה היא רבה מאד, וכל בני ישראל אפילו אורחיו הבאין לפאריש רוצים שלא יהיה מקוה לבני פאריש שאינה עשויה בהכשר גמור, וא"כ הוי כהא דקיי"ל הנודר ע"ד רבים אין לו התרה מכ"מ לצורך מצוה יש לו התרה דמסתמא כ"ע מסכימין לדבר, ה"נ בנ"ד הא חדא, שנית יש מקום להבדיל בין ביהכ"נ לביהמ"ד, דביהכ"נ העשוי רק לתפילה בשעת זמן תפילה הוא פתוח לכל, ושלא בשעת זמן תפילה הוא סתום לכל אדם נמצא שוין בכרך כל אורחין לבני העיר משא"כ ביהמ"ד שעשוי גם לתורה, ובשעה שאחד מבני העיר רוצה ללמוד בלילה יפתחו לפניו הביהמ"ד, משא"כ אם יבא אורח וירצה ללמוד בלילה לא יפתחו לפניו נמצא שאין שוין בזכותן ואין כל העולם שותפין בו, אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דהוי קדושה חמורה דא"א למכור כלל, י"ל דבנ"ד דבאותו בנין יש מכשולים רבים עפ"י מה שלא קיימו מהממשלה הקנין ע"ש כמש"כ אין בו קדושה חמורה כזו, ודומה להא דאיתא (בסי' קנד ס"א) דארון שהספרים מתקלקלין בו אין בו קדושת ארון אעפ"י שאין הדמיון שוה כ"כ, שנית דיש לחלק בין ביהכ"נ לביהמ"ד, כיון דיש נ"מ לענין מזוזה כידוע בשו"ע יו"ד (סימן רפו), והיינו משום דביהמ"ד הוי ביתא דרבנן וכבר כתבתי בזה בחיבורי הע"ש שם אות י"ג בס"ד, בהא נחיתנא ובהא סליקנא דיפה הורו מעכ"ה נ"י דרשאין למכור ביהמ"ד לבני חבורה זו כדי לעשות תקנות לעניניהם, וה' יהי אתם ויעשו גדולות וטובות. כנפש העמוס בעבודה. נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן מו לכבוד הרב וכו'. ב"ה ה' כ"א אלול תרל"ח. מכתבו מיום ד' בזה החודש הגיעני היום, ודבריו כחומץ לשנים וכעשן לעינים, הן אומר שרוצה לבטל דעתו אלא שחש לנדוי של הריב"ש, והלא הריב"ש לא כתב אלא שמפריעים את הרוצה לעשות ביהכ"נ ראוים לנזיפה, והיינו משום שהוא אחד מכ"ד דברים שמנדין מי שמעכב את חבירו הרוצה לעשות מצוה זו, ומי מבקש ומכריח את מע"ל לידי כך, וכי מע"ל נצרך לגרש את הצבור מן העליה שלו הלא הוא מושך אותם לעצמו וא"כ אפילו לדעתו שהוא מצוה אין לו לחוש לנדוי אם לא יעשה כן, ואדרבה יש לו לחשוב כשם שאקבל שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה כי גדול השלום ושנאוי המחלוקת, אולם בגוף מצוה זו, הלא ידע מע"ל מש"כ המג"א (בסימן קנד) בסוף דאם הביהכ"נ מכילה את הצבור אינו כן, ולא כתב המג"א שמי שמפריע בזה האופן אינו בנדוי אלא כתב שאסור להפרד וה"ז כבמת יחיד דהיא מצוה בעת היתר במות כמש"כ הר"ן (דכ"ב) ואסור בעת איסור במות כך הפירוד במקום שאין הכרח עבירה גדולה, דכתיב בזעקך יצילוך קיבוציך וכל שהקיבוץ רב התפלה נשמעת יותר, ואינו דומה עשרה מתפללין יחד למאה העושין מצוה אחת ומהדרין מלכו של עולם, ובב"ר פ"ד איתא דלא נאמר כי טוב בשני משום הבדל המים, וא"ר טביומי אם מחלוקת שהוא לקיומו של עולם אין בו כי טוב, מחלוקת שהוא לערבובו של עולם על אחת כו"כ, ואין הפי' מחלוקת כאן אלא פירוד בין הדבקים כמו חלוק המים אפילו לא יהיו נצים ורבים זב"ז, ידעתי כי ימצא מע"ל דברים להתעקש ולעמוד ע"ד אבל הא מיהא הדבר מוכרע בין מצוה לעבירה, ובאופן שהדבר שקול, הכלל