משיב דבר חלק א נג

יהא בהשגחה מהרב וראשי ישראל שיהא המורה י"א, וזה אי אפשר אם יהי' כל אחד דואג לבניו, ואין בידו לברור איזה מורה הגון ומחזיק הדת, ע"כ הוא מבריח את בנו מלמודי חול בע"כ וזה גורם שהבן בועט בהוריו והולך בדרך עקלקלות כדי להשיג למודי חול, אבל אם יהי' הדבר מוטל על הציבור וראשי הקהל לא יהיו מבריחים את בניהם לגמרי מלמודי חול, אבל יהא ההשגחה עפ"י המורה אשר יבחרו שלא יסורו מדרך התורה וגם יהיו מפנים שעות מרווחים לעסק התורה וזה וזה יתקיים בידם האף שאין לקוות שיצאו מלימודם בשעות כאלה להוראה, באשר זה דרכה של תורה שאין עמלה ותכליתה מתקיים אלא בימי שמפנה כל ראשו בה, ונפש עמל בה עמלה לו לסייעהו לזכות בה, וא"א להיות גדול בתורה בשעה שעוסק בדברים אחרים. וכל גדולי תורה שהמה גם חכמים בלימודי חול, אינו אלא שנתעסקו בלימודי חול קודם ששקעו ראשם בתורה או אחרי שכבר נתגדלו בתורה אבל ביחד א"א להגיע לתכלית הלמוד, מ"מ אפילו לא יגיעו לתכלית ההוראה הוא יקר מאד עסק התורה באיזה שעות ומביא לידי יראת ה' ועסק התורה בקבוץ בעלי בתים יהא גורם למעט מחלוקת בישראל ולהרבות מחזיקי הדת דבלא ספק יש הרבה שלא הגיעו לבעוט בתלמוד ורבותינו הראשונים והמבואר בשו"ע, אלא שמ"מ הוא מרוחק מלמוד התורה, ע"פ שמיקל בחומרות ומנהגים ואזהרות שהוא ע"פ ספרי מוסר, אבל אם יתעסקו בתורה, ישכילו גם המה שאין לחשוב את אנשים כאלה למין ואפיקורוס ח"ו, ויהיו באגודה אחת להתיישב איך להחזיק הדת ולהתגבר על הכופרים בתלמוד, וכל מה שהחבורה גדולה ורבה מתחזקת ביותר ומוצאים עצות ויהיו נדברים איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויעזור להם לשמור את בניהם ממינות לגמרי: עוד יהי עסק התורה ברבים לתועלת לנו מחזיקי הדת בעצמנו שנדע להתנהג דוקא עפ"י דעת חז"ל היינו התלמוד והשו"ע ולא ישנו עפ"י איזה אדם. שמדמה כי כן ראוי יותר להיות עבודת ה', וכבר היה כן בבית ראשון שהיו מחזיקי הדת היינו שאינם עובדים ע"ז, מקריבים בבמות חוץ לשמים אע"ג שהוא באיסור כרת, מ"מ עשו עפ"י דברי כהני במות שהיו אנשים גדולים ואמרו כי בזה האופן יהא נוח להשיג אהבה ודביקות להקב"ה ולא נהיה נצרך לבא דוקא לירושלים להקריב, ומשום שחשבו עבירה זו למצוה לא היו מלכי יהודה הצדיקים כמו אסא ויהושפט יכולים להעבירם מזה החטא כדכתיב עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות וכ"כ היו מחזיקים למצוה עד שכאשר בא יחזקיהו המלך ובטל הבמות אמר רבשקה וכי תאמרו אל ה' אלהינו בטחנו הלא הוא יחזקיהו אשר הסיר את במותיו ואת מזבחותיו ויאמר ליהודה לפני המזבח אחד תשתחוו ועליו תקטירו, הרי חשב רבשקה לעון גדול ליחזקיהו והיינו משום שהיה כופר ובקטנותו שמע מבית אביו שהוא עון למנוע את העם מדביקות ואהבת ה', ובאמת הי' בזה איסור כרת, ואם נחקור באיזה כח התגבר יחזקיהו על דעת העם יותר מאסא ויהושפט, אין זאת אלא במה שהרביץ תורה ברבים אע"ג שהיה שלא לשמה אלא מפני פחד החרב, מ"מ הועיל בזה למנוע מן העון ולעשות כדעת תורה, ולא כדעת אנושי, וכזה יש בדורות הללו הרבה מחזיקי הדת יראי ה' מתנהגים בדעת עצמם להשיג אהבת ה' אע"ג שאינו לפי דעת התלמוד ושו"ע וסומכים על מאמר חז"ל (בסנהדרין דף קו:) רחמנא לבא בעי ובאים מחמת זה להרבה עבירות והכל לש"ש כדי להשיג אהבת ה' השגורה בפיהם אבל אם ירגילו ללמוד התורה ע"מ לעשות כפי התורה אז יהיו נשמרים מדעות שונות ושיהיה תורת כל אחד בידו ח"ו אלא הכל יהיה ע"ד התלמוד: הכלל אם באמת ובתמים אנו באים להחזיק הדת אין עצה כי אם לעסוק בלימוד תורה, בלי שום נפקא מינה אם הוא לשמה או שלא לשמה וזה אינו אלא מסור ללב וידוע להקב"ה איך להצליח את הלומד, אבל לנו אין לדעת ולחשוב בזה מאומה, ובזה האופן ירבו לומדי התורה כהנה וכהנה, וגם המתחכמים יכירו כי קיום התלמוד הוא לנו לחומה: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן מה לכבוד הרב וכו' מו"ה משה ווייסקאפף רב דח"ק ש"ס בקהל פורטוגיזין ולכבוד הרב וכו' מו"ה יהודה לובעצקי רב לדעת רו"פ בק"ק פאריש. מכתב מעכ"ה נ"י הגיעני ודאתי מרחוק לדעת חות דעתי הקלה, הנני להשיב בעזר ית' בדבר חברה ק' שקנו משל עצמם בית לביהמ"ד לתורה ותפלה זה כמה שנים, ובאשר כי הממשלה דשם לא קימה את הקניה של הבית על שמם, והיו בזה הרבה מכשולים, וגם כי חפצים להתאחד עם החברה השניה אשר ליראים וחבור לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, כי ימצא ידם לעשות ביהמ"ד גדול מכיל שתי החברות יחדו, עוד הזמין ה' לפניהם ענין נחוץ, באשר עד כה היה המקוה בעיר ה' שמה בק' קדשם נעשית ע"י הכשר השקה והיו בזה כמה מכשולים, עתה הסכימו הקהל עדת הצרפתים להרשות להיראים יצ"ו ליסד מקוה ביתרון הכשר דעת תורה, ויש בידם לעשות המקוה ע"י צינורות ממעין הנובע מחוץ לעיר, אך א"א להיות כן אם לא שימכרו להקהל את המקום הקנוי להם מכבר לביהמ"ד, ע"כ הגיע למעכ"ה נ"י השאלה אם יש כח ורשות למכור ביהמ"ד של כרך ולעשות ממנו מרחץ ובית הטבילה, והנה מעכ"ה נ"י להתירא, ראו ראשית דבר לסמוך בשעת הדחק וצורך מצוה רבה, ע"ד הגהת אשר"י ופי' השני בתוס', והוא דעת ראבי"ה שהובא ביתה יוסף דחילק מה שביהכ"נ של כרך אינו נמכר הוא משום שרבים מתנדבים להבנין, ושמא אחד בסוף העולם נדב ע"ז, ואין בידם למוכרו בלא דעתו, וכפשט הירושלמי במקומו שמא אחד מסוף העולם קנוי בה דמשמעו נתן בה משלו, והכי מסיק הירושלמי אלכסנדרים עשו אותה משל עצמן, אלמא דאי בונים מש"ע רשאים למכור כמו של כפר, והא דאיתא בש"ס דילן בביהכ"נ של טרסיים ההוא בי כנישתא זוטא הוי ואינהו עבדוה דמשמע דוקא משום דזוטא היא דאפשר למכור, כבר כתב בחי' הרשב"א לזה השיטה דה"פ דבשביל שהוא זוטא במקום שיש בכ"נ גדולים מוכיח ע"ז דאינהו עבדוה, דרבים דאתו לכרך לבי כנישתא רברבי יהבי. הא מיהא אם ברור דאינהו עבדוה משלהם אפילו ביהכ"נ גדול שרי ואפשר למכור, זהו ראשית טעם ההוראה, אך חזרו וראו כי לא נכון לעשות הוראה נגד השו"ע דבפי' פסק דלא כשיטה זו אלא אפילו בנו משל עצמן אין רשאי למכור [והא דאיתא בגמ' ואינהו עבדוה כתב רבינו הגר"א שהוא ל"ד אלא הפי' עשו לצורך עצמם, ולענ"ד דודאי יש חילוק בין כפר לביהכ"נ זוטא שבכרך, דבכפר שאין רבים נוסעים לשם אפילו אירע שבשעת הבנין היה שם עובר אורח נותן להבנין, מכ"מ רק אדעתא דידהו יהיב, כמש"כ הב"י בשם ראבי"ה משא"כ בי כנישתא זוטא שבכרך נהי דאי בנו משל עצמן רשאי למכור דלא בנו בשביל רבים וכל באי עולם, מכ"מ אי יהיב עובר אורח לבנין, יכול להיות שדעתו להתפלל שם בשעה שיהיה בכרך מש"ה בעינן דוקא תרווייהו בי כנישתא זוטא ואינהו עבדוה], ובאמת כך ראוי לבר הוראה שלא לצאת מפסקי בעלי הש"ע בשום אופן, וכמו שהאריך בזה רבינו הגאון בתומים, בקיצור ת"כ ס"ס קכ"ג קכ"ד יעו"ש, והנה מעכ"ה חתר למצוא פתח להתירא גם לדעת השו"ע, עפ"י מש"כ הט"ז סק"ו דאם עשוי למעט עם יכולין למכור, והנה לא חידש הט"ז בזה מאומה, אבל כבר פי' הרא"ש בהא דביהכ"נ של טרסיים שלא היו נכנסין אלא בעלי אומניות זו, משא"כ בהכ"נ של היראים בפאריש מי שבא לכרך והוא י"א נכנס בו להתפלל, וע"ז נעשה כביהכ"נ של כרך. עוד כתבו להתיר עפ"י מש"כ המג"א בס"ק ל"ז בשם שו"ת מ"ב דהאידנא זט"ה יכולין למכור אפילו בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן ודוקא בבנאוהו משלהם, והוסיפו מע"כ בזה"ל דזט"ה בזה"ז יש להם דין יחיד בדור כמו רב אשי בדורו, והנה אמת שכ"כ בשו"ת מ"ב אבל פי' טעמיה דבזה"ז בארצות הללו שמנהג הקהלות להעמיד עליהם פרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה על כל אנשי הקהלה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהלה מעכשיו אין חילוק בין כפרים לכרכים כו' אפילו כשאנשי העיר מוחין בידם