משיב דבר חלק א ה

בחוטי פשתן למ"ד דפסולים לגמרי אי אפשר להכשיר. והנה דברי מעכת"ר נ"י טובים ונכוחים ליישב דעת הפמ"ג אבל שומע אין לו מדעת הראשונים ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל הקשה על המאור דאי נימא דציצית חשיבי משום שעשוין לשם מצוה א"כ חייבין על זה בשבת. ולא יישב כסברת מעכ"ה דאחר שאין לנו תכלת בטל חשיבות הלבן לגמרי לדעת המאור. אלא פשיטא בדעת הראשונים דאין החשיבות הוא משום שאפשר להכשיר אלא משום שדעתו לה להכשיר כהתוס' והרמב"ם. או מפני שהוא מכוון בלבישתן לשם מצוה אע"ג שבאמת אין בהם מצוה לדעת הפוסקים דהטעם דחשיבי משום שעשוין לשם מצוה. ולדעה זו באמת מהראוי שלא ללבוש טלית וארבע כנפות בשבת ברה"ר כלל ונלענ"ד זהו עיקר הטעם של מהר"ם שלא היה יוצא בארבע כנפות בשבת אע"ג דמשמע שהיה אומר שירא שמא יפסקו החוטין. לדעתי הדלה לא רצה להגיד להם עיקר הטעם שהיה בדעתו שחושש להפוסקים דתכלת מעכב את הלבן דא"כ היו מקשים אותו היאך הוא מברך בחול לכך היה מדחה השואלים בטעם זה (ודרך הראשונים לדחות בכאלה) אבל האמת אי אפשר לחשוב שהיה מחזיק זה הטעם כעיקר, דהיה חושש שמא יפסיק דלמאי נחוש אנן יותר מאמוראי קמאי דמר בריה דרבינא היה נושא אפילו טלית בשבת ולא חשש לזה. כדאיתא במנחות (דף לז) אלא העיקר דהיה חושש לעיקר הדין, ואע"ג שהיה מברך עליו בחול. ומשום הא לא איריא דכבר כתבתי לעיל, שאין בזה קושיא, והבאתי סוגיא מפורשת בשבת (דף קלו) דמקשה הגמ' מימהל היכי וכו' ומיישב ראב"א דמהלינן מספק ממנ"פ ולא יישב בזה היאך מברכינן מספק איך שהיא לדעתי האמת הוא הטעם בדעת מהר"ם ז"ל ובאמת גם אנן אם נחוש לפירוש הרמב"ן והכלבו בפי' ציצית חשיבי ולא בטלי משום שעשוין לשם מצוה. טוב יותר שלא ללבוש ציצית ברה"ר בשבת ומכ"ש חוטי פשתן אלא אנן קיי"ל או כפירש"י דחשיבי משום תכלת או כפי' התוס' והרמב"ם דכל שדעתו להשלים. אבל שיטה אחרת היינו מפני שאפשר להכשיר הוא המצאה מחודשת ושלא מדעת הראשונים. ומה שהביא מעכ"ה ממ"ש הרא"ש בהל' ציצית כפירש"י דכ"ע אית להו דרב הונא ברור דמפרש כפירש"י דמיירי בתכלת. ומשו"ה כתב בתשובה דשני חוטי לבן היתרים לפ"ד ז"ל אין בהם איסור הוצאה. אע"ג שאפשר לעשות מהם מצוה אלא מאחר שאין בלבן לחוד חשיבות אין בהם איסור משא בשבת יותר מכסכוסי הטלית ומה מועיל שתלאן לשם ציצית אחר שא"א לעשות ציצית כהלכתן, והרי הזמנה זו לא פעל מאומה בזה"ז. ומעולם לא עלה גם על דעת הרמב"ן והכלבו במ"ש עשוין לשום מצוה היינו התליה אלא במה שהאדם סבור שעושה בהם מצוה וחשיבי עליו. אבל אנן לא פסקינן כוותייהו בזה רק כרש"י ותוס' בשם ר"ח והרמב"ם כמו שביארנו לעיל. ועיקר הדקדוק בשו"ע (סי' י' ס"ז) שהבאנו לעיל אשר ע"ז בנה מעכ"ה היסוד לדינו הנני אומר עוד הפעם שהאמת הברור לדעתי שהוא העתיק לשון מהרי"ק המובא בב"י ומהרי"ק יכול להיות שס"ל כשיטת הרמב"ן והכלבו דחשיבי משום שמכוין בהם לשם מצוה, ולהכי פסק דאם תפור עד החצי והחיוב ציצית הוא משום ספק חייבין עליו בשבת משום שדעתו לצאת בהטלית משום מצוה או הנכון כמו שבארנו לעיל, דלא בא בזה הדין רק ללמדנו דאין במצוה מחמת ספק שום היתר לענין משא בשבת ובאופן דיש חיוב משא על הציצית בשבת היינו לרש"י בשעה שיש בו תכלת ולהרמב"ם ור"ח בשעה שדעתו להסירם וזה ברור, ואין להוציא דעת השו"ע מהמפורש במקומו בהל' שבת (סי' ש"א)

נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן ג' להרב הנ"ל

בענין הטלת ציצית בבגד דצריך כוונה אם צריך להוציא בפיו ואיה המקירים לזה הדין, מ"ש מעכ"ה (בסי' י"ד ס"ב) על מ"ש בשו"ע הטיל ישראל ציצית בלא כוונה דאין לברך דכוונת השו"ע היינו דצריך להוציא בפיו כמו לעיל (סי"א) לענין טויה. הנה מלבד שלא ראינו אבותינו שנהגו כך, גם לשון השו"ע בלי כוונה מבואר דלא צריך אלא כוונה במחשבה, כמו (בסימן ס') דמצות צריכות כוונה, ואין צריך אלא לחשוב לשם מצוה, והעיקר כמ"ש מעכ"ה דתלית החוטין סתמא לשמה קאי. אבל דברי מעכ"ה צריך תיקון דלפי לשונו, דסתמא לשמה קאי, משמע דאין צריך כוונה כלל כמבואר בריש מס' זבחים ובאמת אין הדין כן אלא כך יש לומר דאין סתמא שלא לשמה, והביאור ע"ז דמקור הדין דבטויה צריך לשמה היינו שיאמר בפיו הוא מהמרדכי הובא בב"י שדקדק מריש מס' זבחים שיאמר בפיו לשמו דצריך עקירת פיו להוציא מן הסתם ור"ל דסתם מעשה דשחיטת בהמה אינו לשם פסח או לשם עולה ומש"ה בעי עקירת פיו דוקא ולא די במחשבה, והכי נמי גבי טויה דסתם טויה אינו לשם ציצית משום הכי בעינן עקירת פיו, משא"כ הטלת חוטין בטלית אע"ג שאין סתמא לשמה ובעינן מחשבה וכוונה, אבל אחרי שאין דרך להטיל ציצית בטלית לשם חול אין צריך עקירת פיו ודי במחשבה לבד, ובבואי בזה הענין הנני לבאר יותר דגם בטויה לא נזכר בטור שצריך שיאמר בפיו ובסי' ל"ב בעיבוד וכתיבה לתפילין עמד בב"י על הטור שלא פירש גם שם שיאמר בפיו ויישב דסמך על המבואר ביו"ד בהל' ספר תורה, אבל בציצית אין הישוב עולה יפה דאין ללמוד ציצית מס"ת. והנה עוד עמד הגרע"א (בסי' לב) על לשון המחבר דבעיבוד (בסעיף ח') כתב טוב שיאמר בפיו משמע דאינו לעיכובא, ולענין כתיבה כתב (בסעיף יט) בתחלת הכתיבה יאמר בפיו משמע שהוא לעיכובא ע"ש. ובאמת לשון המחבר הוא לשון הטור ביו"ד (סי' רעא ורעד), אבל גם על הטור קשה דמ"ש דבסי' רע"א לענין עיבוד כתב הטור וטוב שיאמר בפיו ובסי' רע"ד לענין כתיבה כתב וצריך שיאמר בפיו, ולזה כוון ג"כ הגרע"א שם ונשאר בצ"ע, וליישב קושית הגרע"א אמרתי בהקדם דברי הב"ש התמוהים מאד באה"ע (סי' קל"א סק"ח) דלהכי בעינן בגט שיאמר בפיו לשמה משום דילפינן מס"ת ותפילין, וזה אינו אלא פלא אדרבה עיקר לשמה כתב בגט ובס"ת ותפילין לא נתבאר המקור דבעינן שיכתוב לשם קדושה והתוס' מנחות (דף מ"ב:) בד"ה כתנאי כתבו דנפקא ליה מגט, ובמלחמות ה' להרמב"ן (סוכה פ"א) כתב דנפקי ליה מוכתבו לכם הא מיהת עכ"פ דגט מס"ת הוא תלי תניא בדלא תניא, אלא מתחילה יש להבין יסוד דברי סה"ת שהביא הרא"ש דמשו"ה נסתפק דאולי בעינן דוקא שיאמר בפיו משום דלא יחשב דכתיב בקדשים הוא דיבור. ולכאורה אינו מובן מה זה ענין להא דבעינן לשמה דזה היה ניחא אם היה כתיב בקדושת ס"ת לשון מחשבה שפיר הוי ילפינן מהא דלא יחשב אבל באמת לא כתיב כלל רק ילפינן מוכתב גבי גט לשיטת התוס' או מן כתבו לכם לשיטת הרמב"ן דבעינן לשמה והיינו כוונה ופשיטא שאינו אלא במחשבה, אלא ע"כ הענין כך הוא דברור לסה"ת דעיקר הא דבעינן כתיבת סת"ם לשם קדושה, וכן בשמות הקדושים בפ"ע הוא משום דהוי כקדושת קרבן וכמו דהאזהרה דלא תעשון כן לה' אלהיכם דקאי גם על נתיצת המזבח גם על מחיקת השם, וכמו לענין זה מדמינן לקרבן כך מצוה לשמו שוין, ואם כן כמו שמבואר בריש מס' זבחים שיאמר בפיו לשם עולה ונפקי ליה מדכתיב באיסור מחשבה לא יחשב והפי' הוא דיבור כמ"ש התוס' בסוף פרק המפקיד ה"נ מצוה דמחשבה לשמו היינו בדיבור וממילא ה"ה בכתיבת סת"ם אבל בגט לא למדנו מזה כלל, אלא ע"כ עמ"ש הב"ש דהא דבעינן בגט שיאמר בפיו נ"ל מסת"ם

והנה כ"ז היא בכתיבה דיש לנו רמז דדומה לקדושת קרבן ובאמת אין לנו מקור אחר דבעינן בכתיבה לשמה אבל בעיבוד הקלף לשמה כבר הוו בה הראשונים ז"ל והתוס' כתבו משום דלמ"ד הזמנה לאו מילתא מש"ה בעינן להזמין במעשה וכרשב"ג, והטעם לא ידעינן מהיכא יליף לה. ולשיטת הרי"ף ורש"י והרמב"ם דלרבא דאמר הזמנה לאו מילתא לא יסבור כרשב"ג דצריך לשמן ואנן פסקינן בכל הש"ס כרבא לבר מיע"ל קג"ם א"כ אין צריכין עיבוד לשמן כלל. ויש שכתבו דהטעם משום דבגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מילתא וע"ז רבו הקושיות ואכ"מ. ויותר נראה בזה הטעם שכתוב בהשאילתות (פ' ויקהל) דנ"ל מדכתיב "את ספר התורה" דקלף שהוא ספר צריך לעבד לשם תורה ומזה נ"ל בתפילין משום דאיתקש לס"ת. ובמזוזה באמת פליגי רשב"ג ורבנן כמבואר בירושלמי יומא