משיב דבר חלק א ו

(פ"ג ה"א) ומשום הכי פסק הרמב"ם דבמזוזה א"צ עיבוד לשמה ואע"ג דהזמנה לאו מילתא ורשאי לכתוב עליו דברי חול, אלא שכך גזרה התורה והא מיהא עכ"פ עיבוד קלף לשמה אינו דומה לקדושת קרבן שאסור לשנות ולהוציאו לחול, ורק משום גזה"כ דבעינן לשמה וזה דוקא במחשבה, אבל שיצטרך להוציא בפיו מנ"ל ורק בעל סה"ת בעי גם בזה שיאמר בפיו ונוכל לומר דס"ל דגם בזה הוא מטעם קדושה שדומה לקרבן. אבל רבינו הטור לא פסיקא ליה הך סברא, לכן כתב שטוב שיאמר בפיו לחוש לסברת סה"ת אבל לא לעיכובא ומבואר החילוק שמחלק הטור בין כתיבה לעיבוד: ולפי דברינו אלה לא שייך כ"ז לציצית כלל ואפילו בטויה א"צ שיאמר בפיו דהתם לא שייך הטעם דדומה לקדושת קרבן רק דבעינן לשמה וסגי במחשבה לבד וזהו דעת הטור אבל המרדכי ס"ל דהא דבעינן בזבחים שם שיאמר בפיו לשם קרבן, אין הטעם משום דילפינן מלא יחשב דגבי פגול אלא משום היכי דהמעשה סתמא שלא לשמה בעינן עקירת פיו להוציא מסתמא כמ"ש לעיל, ולפי דעתו כל היכא דבעינן לשמה והמעשה סתמא שלא לשמה בעינן להוציא בפיו, וא"כ ה"ה בטויה בציצית נמי הדין כן וזהו דעת המחבר שמצריך גם גבי טויה שיוציא בפיו, והא לא תיקשי על המחבר מ"ש גבי טויה כתב שצריך שיאמר בפיו, ובעיבוד עור לתפילין כתב טוב שיאמר, דגם זה ניחא דבשלמא טויה סתמא שלא לשמה שהרי אינו משונה טויה דציצית משארי טויות ומש"ה כיון דבעינן לשמה בעינן עקימת שפתיו להוציא מסתמא, משא"כ עבוד הקלף משונה משארי עיבוד עורות, וא"כ אע"ג דאינו סתמא לשמה, מ"מ אינו סתמא שלא לשמה ג"כ שהרי רוב קלף הוא לסת"מ ודי בזה במחשבה לבד, וא"צ עקימת שפתיו להוציא מסתמא כמובן, וזהו הטעם נמי גבי הטלת ציצית שדי במחשבה לבד כמו שביארנו, כ"ז בארתי דעת הטור והמחבר בלשון סה"ת דהא דבעי בכתיבה לשמו שיאמר בפיו הוא משום דדומה לקדושת קרבן אבל מביאור הגר"א ז"ל לא נראה הכי דכתב לענין טויה בציצית הטעם של סה"ת דילפינן מלא יחשב, וע"כ הבין דמלא יחשב דהוא דבור ידעינן דהיכי שעוקר את הסתם דלשמו בעינן דבור ה"נ היכי דבעינן שישחוט לשמו ולעקור את סתם שחיטה צריך ג"כ דבור וכדעת המרדכי שהבאנו לעיל, והא גופא למדנו מכאן דכל דבעי לשמה צריך שיאמר בפיו וה"ה טויה בציצית אבל באמת לא זכיתי להבין דבריו הקדושים וכמו שבארתי. אך זאת ראוי לדעת דעיקר מה שהוכיחו סה"ת והמרדכי דצריך שיאמר בפיו בלשמו אינו כן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל בזבחים (דף ב:) בד"ה קיימי דכתבו התוס' שם דאפשר דהא דקאמר ר' יוסי א"צ שיאמר בלבו היינו א"צ שיאמר בפיו אבל מחשבה בעי וסגי גם בקרבן, והא דתנן שיאמר לשמו אינו אלא דחיישינן שמא אתי לידי פסול ולא יחשוב כלל וישחוט סתמא ויפסול, וזה תלוי בפי' הסוגיא שם ואכ"מ לבאר. ולי נראה להוסיף די"ל דהא דבעינן בקדשים לכתחלה שיאמר בפיו הוא משום דמילי דקדושה חיילי יותר כשאומר בפיו אע"ג שא"צ מן הדין וכמו דמצוה לכתחלה לקרות שם הרי זה תרומה או הרי זה חלה אע"ג שיצא מידי טבל במחשבה כמ"ש בקידושין (דף מא:) אלא כדי שיחול הקדושה יותר טוב שיאמר בפיו כמ"ש בשאלתות (סי' עג) והראב"ד בהל' בכורים (פ"ה) ומש"ה בזה"ז ששורפין את החלה ואין מפרישין אלא להוציא מטבלו אין המנהג לומר תהוי חלה. ובבאורי הע"ש שם אות ג' הראיתי לדעת כ"ז במשנה דפסחים (פ"ד) וה"נ מש"ה מצוה שיאמר בשפתיו לשמו במעשה הקרבן וכן בעיבוד הקלף והכתיבה כל זה נראה לע"ד לבאר: מה שהערה מעכ"ה נ"י על לשון הרי"ף דמשנה מלשון הגמרא דגירסת הרי"ף הוא מנין ללוקח ציצית מן הנכרי שהיא פסולה שנאמר דבר אל בנ"י ועשו, ובגמ' דילן הגירסא מנין לציצית שעשה נכרי, עיין מנחות (דף מב) ודאי הדבר צריך תלמוד למה שינה מלשון הגמרא, ונראה דבא ללמדנו שיטת הרמב"ם דפסק דהטלת ציצית בטלית א"צ כונה והוכחת הרמב"ם מהגמרא דמנחות דיליף הגמרא בציצית שעשה עו"ג פסול משום גזה"כ בנ"י ועשו, משמע בישראל בכה"ג כשר ומוכח דלא צריכין כוונה דאי נימא דצריכה כוונה ממילא ידעינן דעו"ג שעשה פסול, והרא"ש דחה זה דבאמת צריכה כוונה ואיצטריך הילפותא גבי עו"ג היכי שישראל עומד על גבו ואפ"ה פסול, ואע"ג דאמרינן בגיטין (דף כ"ג) עו"ג אדעתא דנפשיה קעביד, כבר מיישב הרא"ש בהל' ס"ת (סי' ג') דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה, וזה לא יעשה העו"ג אבל בעיבוד לא בעינן אלא תחלת העיבוד ואז יעשה גם העו"ג לשמה, וכמ"כ ממילא ידעינן דגם גבי הטלת ציצית דסגי רק בהתחלה אם יאמר בכל הציצית שיתלה יהיה לשם ציצית סגי, מהני גם בעו"ג, וע' זבחים (דף ב:) בתוס' ד"ה הא ע"ש, ובאמת לפי פירש"י בגיטין שם שכ' בזה"ל שמא גמר בלבו לשם אחר משמע שאינו אלא חשש בגט החמור משא"כ בציצית הקל, וע' פירש"י חולין (דף קלד( בד"ה חלה וכו' שיש בה עון מיתה וכו' וכ"ז לפי גירסת הגמ' דילן שפיר כתב הרא"ש די"ל דהילפותא הוא בעו"ג עושה וישראל עומד על גבו. אבל אם נגרוס כגי' הרי"ף מנין ללוקח ציצית מן הנכרי א"כ לא היה הישראל עומד ע"ג, ומ"מ ילפינן דדוקא עו"ג בכה"ג פסול אבל הישראל כשר, אף דליכא כוונה, ומוכח מזה דלא בעינן כוונה, ומפני זה גופא נטה הרי"ף מגירסת הגמ' דילן לאשמועינן הך דינא דאף היכי דליכא כוונה דוקא עו"ג פסול מפני גזה"כ, אבל ישראל כשר והרמב"ם דאזיל בשיטת הרי"ף רבו וקיים הגירסא כגירסת הרי"ף לכך פסק דבהטלת ציצית א"צ כוונה וז"ב, ידידו: נפתלי צבי יהודא ברלין סימן להרה"ג דק"ק קראלעוויץ. ע"ד שנהגו הסופרים לעשות בתים של תפילין טיח של סיד תחת העור הדק העליון ועל הטיח עוד עור דק מבפנים, והעיר הה"ג נ"י לפסול משום דהוי הפסק בין בית שהפרשיות מונחות בו ובין השי"ן והוי כמו שמשים תפלין שאין עליהם שי"ן בתיק והשי"ן כתוב על התיק עכ"ל. הנה הפסק בעלמא בין הפרשיות לעור הבתים בלי הוספת חסרון השי"ן אע"ג שבביאור הגאון ר"מ בנעט על המרדכי הלכות תפלין הסביר כונת רבינו שמשון שערער על שמושא רבא שכתב לכרוך על כל פרשה ופרשה קלף שתהא משתמרת יפה (הכי איתא במרדכי דפוס ישן ועתה נדפס הכי באלפסי דפוס זיטאמיר) משום דאין בית החיצון רואה את האויר ופלפל ר"ש בזה כמבואר במרדכי והבין הגאון הנ"ל דכמו שיש פסול כשאין הבתים רואים את האויר, ה"נ נימא דצריך שלא יהיה הפסק בין הבתים להפרשיות שבפנים אלא שהבתים רואים אויר הפרשיות וכו', ובמח"כ זה לא נזכר בשום פוסק, ואדרבה מפורש יוצא בלשון הרמב"ם שכורכין הפרשיות במטלית, והבין הרא"ש הכונה במטלית של בגד ולא של קלף ולא עלה על הדעת לפסול משום הפסק בין הפרשיות לבין הבתים, ותדע דאם היה הפסק פוסל לא היה נ"מ בין תפילין ש"י לשל ראש, דבשלמא בדין פסול שאין הבית רואה את האויר, דמקום המקור בסנהדרין (דף פט) כל בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול שפיר דקדקו הראשונים דוקא ש"ר דשייך בו לשון בית חיצון כמ"ש הרא"ש בד"ה מעברתא בזה"ל ועוד דאינו רואה את האויר לא שייך אלא בתש"ר שהן ד' בתים, ושינה א' מהם ממקומו, אבל לא בתש"י שהוא בית אחד לא עכ"ל. וכ"כ המרדכי שם בזה"ל ומיהו מצאתי שכ' ר"י טוב עלם שלא מיפסל משום ראית אויר אלא דוקא דראש אבל דיד לא שלא שייך בש"י בית חיצון כו', או טעם החילוק כמ"ש המרדכי להלן שם גבי סידור הפרשיות דלהכי בית חיצון שא"ר האויר פסול משום דקדש ושמע המה חיצונים וצריכים שיהיו רואים אויר שיהיו אחוריהם שי"ן ש"ת שהן הלמ"מ ע"ש, אבל לענין הפסק פנימי בין הפרשיות לעור הבתים אין שום טעם לחלק, וא"כ אחר שדחה המרדכי זה הפסול מהא דתניא מי שיש לו ב' ש"ר טולה על אחד מהם עור ונעשה של יד, והשתא אין עור הבתים רואים את האויר ודחה לחלק בין ש"ר לש"י, ואי נימא כדעת הגאון מהרמ"ב דהפסול משום הפסק בין הפ' לבין הבתים כנ"ל וזהו הפסול הא שייך גם בש"י וא"כ לא הועיל המרדכי כלום, א"ו לא כוון ר"ש מעולם לזה הפסול והדעת נותן דלא בעינן אלא שיהיו הפרשיות מונחים בתוך בית של עור וכי בשביל שיש איזה הפסק לא מיקרי מונח בבית, והלא לענין טומאת כל"ח דכתיב אל תוכו ואיתא