משיב דבר חלק א מז

ד"ה ולקח, בשם תורת כהנים במש"כ שם והך לקיחה קבלה דגמר בג"ש פי' קבלה בכלי ואי לאו ג"ש הייתי מפרש ולקח באצבעו היינו שיטבול אצבעו בדם הצואר מש"ה מהני הג"ש דלקיחה הוא בכלי וממילא המצוה שיקבל הדם בכלי, אבל משמעות ולקח אינו על זה שהדם בא לכלי אלא על מה שלוקח הכלי שבו הדם, ואדרבה משם ראיה לדבר דלא כדברי הגאון הנ"ל, דלכאורה פי' המקרא ויקח משה חצי הדם וישם באגנות שקבל הדם בידו והניח בכלי, וא"כ מנ"ל דמצות קבלת הדם בכלי מן הצואר דוקא כדאי' בזבחים (דכ"ה) השוחט צריך שיתן הורידין לתוך הכלי, אלא פשיטא לחז"ל דפי' ויקח משה חצי הדם שבאגנות, והאי באגנות קאי גם על ויקח גם על וישם פי' ויקח חצי הדם שבאגנות וישם פי' הניח באגנות ולא זרקן עד אחרי קריאת הספר, וא"כ מבואר שקיבל משה הדם בכלי, ועדיין קשה מנ"ל שהפי' כך הוא דילמא הפי' לקח הדם לידו ויתן לכלי אלא משום דא"כ אין זה ויקח שהרי הדם יורד ממילא לידו וע"כ פירוש ויקח הוא לקיחת הכלי שבו הדם:. היוצא מזה שאם בא ממילא לידו והוא אינו עושה מאומה כי אם מעשה כלי בעלמא אין זה לקיחה אלא באופן שכח ידו אוחזת בדבר הוא מיקרי לקיחה אף על גב שאחר נתן לידו, או הגביה קודם שנתחייב בדבר כמו הגביה הלולב קודם עמה"ש וכדומה לו והראיה לזה דע"כ מה שאוחז בידו מיקרי לקיחה דאלת"ה אלא תחלת הגבהה דוקא מיקרי לקיחה א"כ אין שום מצוה לאחוז את הלולב יותר מדאגבהה, וידוע שאינו כן אלא ודאי האחיזה בכח היד הוא לקיחה וכמו שבארנו, ומדי עברי בהך סוגיא איני מבין דיוק לשון הגמרא דזבחים (דף ד) הנ"ל, דאי אתי קוף כו' מאי איריא הא אפי' אדם אחר אנח על אצבעו אינו ולקח הוא בעצמו וצריך למשקל זימנא אחריתא. ואחר העיון נראה דמש"ה נקיט הגמ' דאי יהיב קוף משום בעיא דמסכת יומא הנ"ל (בדף מט א') שהבאנו לעיל חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא או דלמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, וה"נ בהך ולקח הכהן מדם החטאת תליא בהך איבעיא, אי בעינן שיהיה אותו הכהן טובל באצבעו, או מי שהוא ויהיב באצבעו נמי סגי לכך לא מצי הגמ' למתני אי אדם אחר אנח על אצבעו דזה אינו פשיטא משום הך איבעיא דחפניו משא"כ קוף לכ"ע פסול וכמש"כ התוס' שם דזה פשיטא דבעינן לקיחה מכח גברא, ולכן נקיט הגמרא מילתא דפשיטא, אלא מכל מקום אין הדמיון שוה לגמרי, דהתם ע"כ אינו מסופק אלא אי חפן חבירו הכהן שהרי חפינה עבודה היא כדמסיק הגמ' (בדף מח א') וא"כ בעי כהונה ואין ספק אלא אי בעינן דוקא בהכה"ג או סגי אפילו בכהן הדיוט נמי דדילמא מדלא כתיב והביא הכהן מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו וכו' ש"מ דולקח מי שהוא אפילו אינו כה"ג או ולקח והביא כתיב דוקא בכה"ג, ובדם החטאת אין הטבילה באצבע עבודה, א"כ אפשר ולקח מי שהוא אפילו זר או דוקא מאן דיהיב באצבעו על המזבח הוא יקח באצבעו אולם עכ"פ תליא הא בהא ומספקא ליה להגמ' בהך דינא אי אנח על אצבעו איש אחר ולא מצי הגמרא למתני בהך לשנא לכך נקט הגמ' קוף דזה לכו"ע פסול: אולם בעיקר הראיה מסוגיות הללו דמה שבא ממילא לאו לקיחה היא אינו כלום, דשאני הני דבעינן שיקח מכלי שרת ואי יהיב אחר הלא לא לקח מכלי שרת, אולם מכ"מ יש לנו ללמוד דממילא אינה לקיחה מהא דמבואר ביומא (דמ"ז ב') לענין בין הבינים של מלא חפניו ולקח והביא בעינן והא ליכא אלמא דמה שמאליו נכנס אינו מיקרי לקיחה אבל מה שאוחז בכח היד הוא לקיחה. ויש להוכיח עוד מהא דאיתא בהוריות (די"ב) דתנאי פליגי אי משיחה קודם ליציקה או יציקה קודם למשיחה, וקשה הא כתיב בפ' תצוה ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו, הרי דהלקיחה סמוך להיציקה, ואי נימא דמשיחה קודם הרי היה הפסק בין הלקיחה ובין היציקה, אלא ע"כ דגם האחיזה בכח הוא לקיחה, ויש להוסיף דבזה יתיישב הא דמקשה הגמ' בהוריות שם ממקרא דפ' צו דכתיב ויצק על ראש אהרן וימשח אותו לקדשו, ומשני מ"ט קאמר, מ"ט ויצק משום דמשח לקדשו, ולכאורה תמוה אמאי לא מקשה הגמ' ממקרא הקודם בפ' תצוה דכתיב ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו, ולמש"כ אתי שפיר די"ל דמש"ה הקדים יציקה ללמדנו דגם זה מיקרי לקיחה נמצא מוכח דהאחיזה בכח הוא לקיחה, הנלע"ד העמוס בעבודה: נפתלי צבי יחודא ברלין. סימן מא כבוד הרב וכו' לענין קושית המג"א (בסי' תרנ"א ס"ק ו'( על הא דרבא בסוכה (דף לו) דיהיב טעמא דלולב בימין משום דהני תלתא והאתרוג חדא מצוה, ולא משום דמברך על נטילת לולב וכל דבר שמברך עליו צריך ליטלו בימינו כמו שמבואר בשו"ע (סי' רו ס"ד), והונח למעכ"ת נ"י עפ"י דעת הרדב"ז דגם אלם מחויב במצות וגבי' לא שייך הטעם דברכה לכך קאמר רבא הטעם משום דהלולב תלתא מצוה וקשה ליה לדעת הש"א שאלם מחויב לשמוע מפי אחר והדרא הקושיא למקורה, אולם אי משום הא לא איריא שהרי עדיין אפשר ליישב דמיירי באין לו ממי לשמוע, ובהאי גוונא מיירי במשנה דתרומות (פ"א מ"ה) חמשה לא יתרומו האלם ולדעת השו"ע יו"ד (בסי' א' סעיף ח'(, אבל עיקר הישוב אינו נוח לי כ"כ דאף ע"ג דבאלם לא שייך הטעם, אבל כל תקנת חכמים כך הוא כיון דבכל האנשים שייך האי טעמא לא איכפת לן מה דבאלם ליתא, וגם תליא באשלי רברבי אי מניחין נר חנוכה בחלון בימין או בשמאל, משום דעיקר הטעם דמניחין נר חנוכה בימין הוא בפתח משום דמזוזה בשמאל לכך צריך להניח נר חנוכה בימין והכוונה שיהא מסובב במצות לקיים מה שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו וא"כ בחלון דליכא הך טעמא צריך להיות יותר בשמאל ולדעת הש"ע (סי' תרעא) צריך להניח בשמאל ולדעת השאלתות גם בחלון צריך בימין משום דחכמים עשו סייג לדבריהם שלעולם לא יעברו על תקנתם אף היכא דליכא טעם התקנה, ועיין מש"כ בהעמ"ש (סי' כו אות כ"ב) ועיקר הישוב הוא התירוץ שכ' המג"א דהיינו משום שלא בעת הברכה כמו בשעת אמירת ההלל או בשעת הושענות דשם לא שייך הטעם משום הברכה דכבר יצא וברך אפ"ה צריך לאחוז הלולב בימין: ומה שהקשה מע"כ נ"י עוד באידך מימרא דרבה נימא דמשו"ה מברך על נטילת לולב משום שהוא בימין, לק"מ דאכתי הא הדס וערבה נמי בימין, ונראה דעת מע"כ נ"י שרבה לא איצטריך טעם אלא על הא דמברכין על הלולב ולא על האתרוג שהוא קודם במקרא, משא"כ על הדס וערבה ניחא בלא זה, משום דכפות תמרים קדים במקרא אבל אין זה מוכרח דאפשר לומר דאיצטריך טעם על שאין מברכין על ההדס דמרובה מכולן שכל המינין יוצאין בפחות וההדס צריך שלשה דוקא: מה שהעיר על הרדב"ז שהוכיח דכסף ענושים של עדים זוממין מגיע למי שהיו רוצים לחייבו ולא לצדקה מהא דכתיב כאשר זמם לעשות לאחיו והך לאחיו יתירא הוא לאשמועינן דכסף כאשר זמם מגיע לאחיו, והקשה מע"כ נ"י הא בפירש"י בחומש מבואר דהך לאחיו איצטריך לאשמועינן לאחיו ולא לאחותו וזוממי בת כהן שאינן בשריפה כמיתתה רק כמיתת הבועל שהוא, ובאמת הוא משנה שלהי מסכת סנהדרין: אולם באמת לא שנעלם ממאור עינינו הרדב"ז דרשה זו, אלא כסבור שהוא פשט המקרא ואין משיבין מן הדרש, ואפשר להסביר יותר דהך ועשיתם לו וגו' קאי בין בד"נ בין בד"מ, והדיוק דלאחיו קאי נמי בין אד"נ בין אד"מ ודרשת הספרי והגמ' אינו אלא בד"נ ופי' הרדב"ז אינו אלא בד"מ: אשר העיר מעכ"ת במש"כ בבר"י דביו"ט שני יכול לחנך הקטן בלולב שאול משום שהוא מדרבנן ולספיקא לא חיישינן ברור שכוונתו שיכול לחנכו בברכה, ולא כמו בגדול דנוטלין ולא מברכין מטעם ספק משא"כ בקטן, ומה שהקשה מע"כ נ"י ד"ל לומר