משיב דבר חלק א מו

למדנו הא דאיתא (בדכ"ג) גבי העושה סוכה בראש הספינה היכא שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה לאו כלום הוא, וב"ש דד"ט ור"א דדכ"ז לא ס"ל דרשה זו בע"כ היינו משום דלטעמייהו אזלי (בד"ז ע"ב) דס"ל דסוכה דירת קבע בעינן ע"ש, ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה איננה דירת קבע מש"ה מפרשי שבעת הימים עשה סוכה לכל שבעה ואם עשאה בחוה"מ פסול, אבל ר"מ ור"י דס"ל ג"כ (בד"ז ע"ב) דסוכה דירת קבע בעינן ובהא ודאי ס"ל כב"ה דסוכה ישנה כשרה דלא בעינן לשמה ועושין סוכה בחוה"מ וא"כ לדידהו, איך דרשי הך קרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים דזה ודאי דרשא דקרא חג הסוכות תעשה דרשי עשה סוכה בחג כב"ה וחכמים וא"כ האיך ידרשו הדרשה דתעשה לך שבעת ימים דאין לומר דידרשו דתעשה סוכה לכל שבעה היינו שיכולה לעמוד כל שבעה דע"ז אינו צריך קרא כיון דהם סברי דדירת קבע בעינן והיכא שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה איננה דירת קבע, וא"כ ע"כ מפרשי האי דרשה דשבעת הימים הראויה לשבעה היינו שאינה ראויה משום איסור והיתר כמו העושה סוכה ע"ג גמל או העושה סוכה ע"ג האילן (עיין בתוס' כ"ג ד"ה סוכה) דאינה אלא משום האיסור דאין עולין לה ביו"ט, אבל אנן קיימ"ל דסוכה ד"ע ושפיר מפרשינן הך קרא דתעשה לך שבעת הימים היינו הראויה לשבעה לאפוקי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה כמו העושה סוכה בראש הספינה אבל היכא דאינה ראויה מפני איסור והיתר שרי, ושפיר פסקינן כרבא דסיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה ואף דאינה ראויה לשבעה לא איכפת לן, ועיין כי דברים ברורים הם: ב) בקושית מעכ"ת שיחיה במשנה שבת (דף ט ב') לא ישב אדם וכו' ולא לאכול וכו' סמוך למנחה והקשה הא בפסחים (דצ"ט) תנן לא יאכל אדם סמוך למנחה עד שתחשך ומבעי' להגמרא שם (ק"ז א') אי סמוך למנחה גדולה או סמוך למנחה קטנה משמע שם דדוקא בע"פ או משום פסח וסמוך למנחה גדולה או משום מצה וסמוך למנחה קטנה אבל משום החשש שמא לא יתפלל מנחה לא חיישינן, והישוב פשוט, דהא דאיבעיא לן התם אי מנחה גדולה או מנחה קטנה תליא באוקימתא דסוגיין בשבת, רצוני אי נימא דהתם הכוונה מנחה גדולה ובלא תפלה ע"כ יהיה פי' משנתנו מנחה קטנה והתם החשש משום פיסחא והכא החשש משום תפלה ודוקא סמוך למנחה קטנה אבל סמוך למנחה גדולה מותר לאכול, ואי נימא דהתם במנחה קטנה ע"כ הפי' כמש"כ התוס' דהתם אפילו כבר התפלל מנחה אפ"ה אסור משום הטעם דמצה ובשארי ימים אסור דוקא אם לא התפלל עוד ואריכות דברים בזה אך למותר: ג) במה שהעיר בתוס' סוכה (דף נא א') ד"ה מבלאי על מה שהקשו התוס' דלא חשיב נמי כתונת שגם היא היתה של שש והעיר מע"כ הא בשל צמר נמי מותר דהא האבנט הוא של צמר ושרי ועיין שבת (כ"א א') ובפרש"י שם ד"ה והימיניהם, איני רואה לקושיא דכמו כן אי הוי מעורב עם צמר הוי מקשי התוס' רק אם היה צמר לחוד כמו המעיל של כה"ג לא הוי קשה והכוונה שגם היא היתה של שש ולא של צמר לחוד, אכן לכבודו של הה"ג הנ"ל אמינא לרשום מה שישבתי קושית רבותינו ז"ל וכן אחריהם תמה התוס' יו"ט על מה שלא נשנה בלאי מצנפת והובא במסורת הש"ס ע"ש: ונראה ליישב דזה כלל גדול דכמו שמשתמשים בקדושה כך יש להשתמש בבלאתן וכיב"ז איתא בפסחים (דכ"ד) לענין בשר קודש דבמקום שנאכל בטהרה נשרף בטומאה ועיין בפרש"י (דמ"ט) ה"נ במקום שמשתמשין בשלימותן נשרף בבלאתן ע"כ בלאי מצנפת וכתונת שמשתמשין בם בפנים ולא בעזרת נשים ע"כ בבלואתן עושין מהם פתילות למנורה משא"כ במכנסים שהכהנים לובשין בחוץ ונכנסים בהם וכדאיתא ביומא (דכ"ה א') שלא היו בקודש ערומים, והכי מבואר במקרא דמכנסים היה לכסות בשר ערוה מש"ה נשרפין בבלאתן בהר הבית, ואבנט אי לא היה בו כלאים היו משתמשים בבלאתן למנורה אכן משום שהיה בו כלאים ואינו ראוי למנורה משום דפתילות שאין מדליקין בשבת אין מדליקין בהם במקדש כדאיתא שבת (כ"א א') מש"ה משתמשים לשמחת בית השואבה ומזה למדנו מסתמא דמשנתנו דאבנט של כלאים ומשו"ה הכי קיי"ל, דברי העמוס בעבודה: סימן מ לכבוד הרב וכו' ע"ד קושיתו שהקשה לפי מה דאמרינן ביומא (דמ"ט א') בעי רב פפא חפן חבירו ונתן לתוך חפניו מהו מלא חפניו בעינן והא איכא או דילמא ולקח והביא בעינן והא ליכא, ועיין בתוס' שהאבעיא הוא או נימא דולקח והביא בעינן בחד או די שהאחד יקח והאחר יביא ומוכח מהכא דלקיחה לא מקרי רק שיעשה מעשה הגבהה דאס"ד דמה שהוא בידו מקרי לקיחה מאי מבעיא פשיטא, דאף היכא שאחר חופן בחפניו יצא דהרי בהא שהכה"ג נושא בחפניו מיקרי ג"כ לקיחה, ולפי"ז יהיה קשה אהא דאמרינן בסוכה (דמ"א) הנותן לולב לחבירו במתנה ע"מ להחזיר נוטלו ויוצא בו והאיך יוצא הא קודם שהגביהו עדיין אינו שלו עד לאחר שקנאו בהגבהה ואז אינו מגביהו עוד רק שהיא בידו וזה הא לא מיקרי לקיחה ולקיחה אחרת אינו עושה והאיך יוצא, ויש עוד הוכחה לזה דלוקח משמע דצריך בעצמו ליקח מהא דאמרינן בזבחים (די"ד א') גבי ולקח הכהן מדם החטאת הואיל וכתיב ולקחו (דמשמע הוא בעצמו יקח רש"י שם) ואי אתי קוף רמיא ליה על ידו בעי למשקל זימני אחריתא, אלמא דצריך בעצמו ליקח, וא"כ האיך יוצא בהא דנוטלן במתנה, ובאמת שאלת ראשונים הוא היינו בדור הקודם בס' בכורי יעקב בתוס' בכורים, והיטיב אשר יישב בזה בני הג' שיחיה, דבשעה שהאחד נותן לידו הוא מסייע בפתיחת ידו ואח"כ סותמו לכך בנותן מתנה לחבירו יצא משום דעשה מעשה בפתיחת ידו, והקנין וזה שיוצא בו באין כאחד, וכן יישב גם בס' בכורי יעקב, ומזה הוציא דין חדש דאם היה ידו פתוחה קצת ותחב לו חבירו הלולב באמת לא יצא, אולם אין דעתי נוחה בזה דקשה לי מהא שמבואר בתוס' סוכה (ל"ט ד"ה) עובר והובא בשו"ע (סי' תרנא ס"ה ובמג"א ס"ק י"ב) דבכדי לברך עובר לעשייתן יכוין בשעת הגבהת הלולב שלא לשם מצוה ויברך, ולדבריהם הלא אינו מקיים שום מצות לקיחה במה שאחזו בידו, והאיך יוצא בו אח"כ כשמכוין לצאת אחר שאחזו מכבר, אלא כך צ"ל דבמה שאחזו בכח ידו הוא מיקרי לקיחה משא"כ במה שנותן לחפניו אינו עושה אלא מעשה כלי בעלמא, וזה אינה לקיחה: והנה בשו"ת דברי מרדכי הנדפס מחדש להגאב"ד דק' מאלסטווקא ז"ל העמיק הרחיב בענין זה, ומראש הביא הק' מהא דזבחים (די"ד) אי אתי קוף ורמי ליה אידא בעי למשקל זימנא אחריתא ומפרש"י דולקח משמע הוא בעצמו יקח כמו שהבאנו לעיל, אולם לדברינו מיושב שפיר דהנחה על האצבע אינו אלא מעשה איצטבא ואי רמי ליה קוף אידיה הכהן אינו עושה כלל, משא"כ אם יניחו לולב ואתרוג לידו אם לא יאחזנו בכח ידו יפול מש"ה מיקרי לקיחה במה שאוחזו, והנה הארכת דברי מרדכי הנ"ל ליישב דעת התוס' לשיטתייהו דבמה שאוחזו בידים חשיב לקיחה היכא שתחלתו הוה ע"י מעשה שלוקחו בידים, ולא דמי להא דזבחים דרמי ליה קוף אידיה דלא עשה בעצמו הלקיחה כלל, והאריך שם הרבה בדעת התוס' שכך דעתם, כל דבריו אינו אלא לחדודי דאורייתא, וכמדומה לי שבמח"כ נעלם ממנו דברי התוס' בשבועות (די"ז) ד"ה אין שהעלו התוס' דפליגי בזה דהעלה רב אשי במכות (דף כא) עיי"ש: והגאון אב"ד דפינסק רא"מ ז"ל התאמץ להוכיח דהאחיזה ממילא מיקרי ג"כ לקיחה מהא דזבחים (די"ג ב') קאמר הגמ' מי דמי התם ממילא ופירש"י שהדם נופל מאליו בכלי ואע"ג דכתיב ולקח מדם הפר והפי' דם מהפר יקבלנו מ"מ לא צריך מעשה רק שאוחז בכלי אלמא דזה מיקרי ולקח שהרי קבלת הדם נלמד מדכתיב ולקח, והנה גם בלא לשון הגמ' ידעינן דקבלת הדם מן הצואר לכלי, אינו אלא ממילא, ואין הכהן מושך בידו לכלי, אבל במח"כ אין מזה שום ראיה דמשמעות ולקח הדם הוא הכלי שבו הדם, והיינו דנלמד מגזרה שוה מדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות דלקח הוא בכלי ולזה כוון בפרש"י זבחים (דמ"ח א')