משיב דבר חלק א מח

הטעם משום שהוא מדרבנן הא מבואר בסמ"ג דלא איכפת לן אי קטן מברך לבטלה אינו ענין לכאן דבאמת אסור ללמד לקטן לברך ברכה לבטלה אם לא בשעת לימודו משא"כ בחינוך מותר לחנכו לברך אך לא לבטלה: אמנם בעיקר הדין של הבר"י איני מודה שאין מחנכין לקטן אלא במה שהיה עושה כן בהיותו גדול ואחר דשאול בהיותו גדול אינו מברך איך לחנכו בהיותו קטן כדי שלא יהא עושה כן בהיותו גדול, ולא דמי למש"כ התוס' בפסחים (דפ"ח א') לענין אכילת פסח שלא למנוייו דהתם הלא ממנין את הקטן כמו בהיותו גדול, אלא דלמ"ד שה לבית לאו דאורייתא לא מהני מנוייו ולזה שפיר כתבו התוס' דמשום חינוך מותר כדי שיעשה כן בהיותו גדול אבל אי לא אימנו את הקטן אסור להאכילו משום זה הטעם גופא שלא יתרגל לאכול גם בהיותו גדול בלא מנוי וכדאיתא בדפ"ט א', אלא אי אמרת דלא אימנוהו מעיקרא כו' ולא אוקים בבניו קטנים אלא אפילו קטנים א"א להאכיל אלא באותו אופן שהיה אוכל בהיותו גדול: והנני רגיל לפרש הא דאיתא בסוכה (ספ"ג) קטן היודע להתעטף חייב בציצית יודע לשמור תפיליו אביו חייב ליקח לו תפילין והתוס' ריש מסכת ערכין נדחקו בישוב שינוי הלשון גבי ציצית מגבי תפילין, ולי נראה ליישב משום דבציצית אביו מחנכו להטיל ציצית בבגדו משא"כ תפילין א"א לחנכו לכתוב תפילין דכמו שהתפילין פסולין לגדול כך א"א לחנך בם את הקטן, וזה כוונת הגמ' בהשינוי לשון דגבי ציצית נקט הגמ' היודע להתעטף חייב בציצית משום דהוא בעצמו יכול להטיל הציצית בבגדו אבל גבי תפילין דוקא אביו חייב ליקח לו תפילין אבל הוא בעצמו אסור לכתוב תפיליו, והתוס' שנדחקו בזה קיימו בשיטת ר"ת בגיטין (דף מה) דנשים פסולות להטיל ציצית, וכ"כ המג"א (סי' יד סק"ג) אבל לשיטת כל הראשונים ז"ל דס"ל דגם אשה כשרה להטיל ציצית ממילא ה"ה קטן ומתבאר יפה כמש"כ דגבי ציצית שפיר נקט הגמ' חייב בציצית דהוא בעצמו יכול להטיל ציצית בבגדו: ומדי איירי בזה הענין הנני להוסיף בזה דבר בהא דקיי"ל דלולב השאול ביו"ט שני דנוטלין ולא מברכין מספק נראה דתליא באשלי רברבי במילה שלא בזמנה אי דוחה יו"ט שני דשיטת הרא"ש והשו"ע ביו"ד דאינו דוחה דגם זה בכלל הזהרו במנהג אבותיכם שהיה ספק ממש ולא דחי ה"נ גם היום והא דתנן בפ' ר"א דמילה בשני יו"ט של רה"ש נמול בעשרה היינו משום דתנא בא"י קאי אבל לשיטת הרמב"ם מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני של גליות ובחיבורי הע"ש (סימן ט' אות ד') הראיתי לדעת שכן הוא שיטת השאלתות ובה"ג ובארתי שם הטעם שלא העמידו המנהג של אבותינו אלא במקום רשות ולא במקום מצוה וע"ש עוד: ויותר נוח לי לומר דאפי' לפני קביעא דירחי שהיה בימי אביי ורבא והלל הנשיא האחרון ג"כ לא היו נוהגין יו"ט שני מספק ממש אלא מצד החומר, אבל מה"ת היו סומכין על רוב שנים דאדר הסמוך לניסן ואלול חסר תדע שהרי אין סופרין את העומר מספק, ובשלמא לשיטת התוס' דספה"ע בזה"ז מדרבנן ניחא שלא חשו מספק למצוה דרבנן כמו שלא חשו לעשות חנוכה ופורים שני ימים מספק אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דסה"ע בזה"ז מה"ת קשה, אלא ודאי משום זילותא דעצרת דאי ספרי מספק יהיה הספירה ביום אחד דעצרת מש"ה דחו זה הספק וקיימי על דין תורה שאין חוששין למיעוט דמעברי וכן בתשרי א"א לומר שהי' ספק דא"כ היו מחויבין להתענות ביוה"כ שני ימים ובע"כ היו סומכין על דברי תורה ורק מצד החומר היו נוהגין יו"ט שני ש"ג, ומזה הטעם גם אז לפני קביעא דירחי היו נוהגין למול מילה שלא בזמנה ביו"ט שני ש"ג, וכן אבילות יום ראשון למ"ד שהוא מה"ת נוהגין גם ביו"ט שני של גליות, ובחיבורי הע"ש (סי' צו אות ז') הבאתי ראיה לשיטה זו מדאיתא בנדה (דס"ו ב') אר"ה אשה חופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת שכן אשה חופפת בע"ש וטובלת במוצאי יו"ט שני של ר"ה שחל להיות אחר השבת והרי רב הונא היה בבבל ולפני זמן קביעא דירחי ולמאי נקט יו"ט שני של ר"ה דוקא אלא ע"כ משום דאי היה אסור להשהות כ"כ היה שרי למיחף ביו"ט שני של גליות משום טבילה בזמנה מצוה, ומשום המצוה לא חשו לספיקא דיומא: נחזור לענין דשיטת הרמב"ם ברורה מאד, אולם בירושלמי מגלה (פ"ד) איתא מימרא דר"ה ואמרו באמת מיו"ט שני של גליות, מבואר כשיטת הרא"ש דאף במקום מצוה חיישינן לספיקא ואסור לחוף ביו"ט שני ש"ג, והכי מבואר כשיטת הרא"ש בירושלמי יבמות (פי"א) דלענין התראת ספק על מלקות נקט נמי שני יו"ט ש"ג, אלמא דיו"ט שני ש"ג נחשב באמת לספק ולא רק מפני חומרא כשיטת הרא"ש, וא"כ מחלוקת התלמודיים הוא, מעתה ה"נ בלולב השאול דפסול ביום הראשון וכשר בשארי ימים ומן הדין היה ביו"ט שני ראשון דחוה"מ לחייב ליטלו ולברך עליו משום דביום שני כשר נמי שאול ורק משום ספק יו"ט שני ש"ג חיישינן לחומרא דיו"ט ראשון ואין מברכין עליו ועיין בשו"ע (סי' תרמט ס"ה ובט"ז שם סק"י ובביאור הגר"א ס"ק ל"ב) נמצא דתלי' בזה המחלוקת אי נהגו בספק גם במקום מצוה, והש"ע קאי בשיטתייהו דפסק בה' מילה כהרא"ש ביו"ד (סי' רסו ס"ח) אבל הש"ך שם בסק"ח פסק כהרמב"ם דדוחה יו"ט שני ש"ג, ונראין דבריו כמש"כ דיש הוכחה מש"ס בבלי פשיטת הרמב"ם, א"כ גם בלולב שרי ומחויב ליטול ולברך על השאול ביו"ט שני של גליות: גם מה שהעיר מע"כ בענין בני כפרים דמותרין לקרות המגילה ביום הכניסה אם יכולין לאחר קריאת המגילה על יום י"ד ולדעתו שאסור שיש לחוש שמא ימות, אין להאריך בזה, ורק לדינא כבר כתבתי בפשיטות שיכול לאחר, והוא מן המובחר לקרות בציבור כל היותר ולא שייך בזה משום מצוה שבאה לידך כו', משום דביום י"ד עושה המצוה יותר כתיקונה, ולא מצינו חשש שמא ימות, אלא באופן שמא ימות פלוני ונמצא החי מקולקל, אבל שמא ימות הוא עצמו אין חשש כלל שהרי עשה כדין שמן הדין הוא להמתין על יום י"ד ואם מת בתוך כך הרי עתה נעשה חפשי מה"מ ופטור, ולא מצינו חשש שמא ימות אלא בשבת דקנ"ג לענין תשובה על מה שחטא כבר, וישוב היום שמא ימות למחר ואם ימות הרי עוות ולא יכול לתקן עוד, משא"כ במצות שעליו לעשות ואם מת נפטר ואין עליו כלום, זאת הנלפע"ד, וה' יאיר עינינו ויעמידנו על קרן האמת כנפש העמוס בעבודה: סימן מב הערה בענין כתיבת המגלה. שיטת ר"ת באריח ולבנה דעשרת בני המן שהובא בר"ן מגילה ובסמ"ג ובאו"ז הגדול, שאריח היינו ואת ואת שורה הקצר, ולבנה היינו השמות עצמם, לא נתבאר שיהיו צדדי השמות שוים, היינו שימשוך הסופר אותיות ארידי אריסי הקצרים, שיסיימו בקו השוה לפרשנדתא, ואפילו הר"ן שכתב בהסבר הא דקאמרי בגמ' שלא תהא תקומה למפלתן של רשעים כשהחומה שוה בשני ראשיה ואין בה בליטות כו' גם הוא ז"ל סיים משא"כ זו שהעמוד הצר שלה כל אחד שוה משני צדדיו ופי' העמוד הצר היינו האריח שהוא ואת, אבל הלבנה שהן הנה השמות אין להשוות כתיבת השמות ומעולם לא ראינו מגילה שיהו השמות מסיימים בקו השוה כמו צורת שורת האזינו, ואין לפקפק בזה, וגם כי בשו"ע סתמו כשיטת רש"י דלבנה היינו החלק שבינתים. אמנם אם אין החלק שבין השמות והאתין כפלים מן הכתב בזה יש לעיין דרש"י כתב שהלבנה כפלים מן הכתב שהאריח חצי לבנה, ועיקר הדבר הוא בריש מסכת ב"ב (ד"ג א') מאי כפיסין ארחי לבינין ליבני ופרש"י ארחי טפח ומחצה ולבנין שלשה טפחים והוא דוגמא לכאן שהחלק כפלים מן הכתב, שהרי בכתב הוא עשר אותיות וכל השורה הוא שלשים אותיות שלש למשפחותיכם, כמש"כ המג"א (סי' תרצ"א סק"ב) שיהא כמו בס"ת, אמנם בס"ת ג"כ אין זה לעיכובא כמבואר ברמב"ם ה' ס"ת (פ"ג) דגם זה נכלל בהכלל דמש"כ שם (ה"ט) כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ומכש"כ במגילה, נמצא דאינו מעכב אלא שיהי' כתב השמות זה על זה, וכן ואת ואת, והחלק שבינתים זה על זה, והכי דייק