משיב דבר חלק א מה

ומה שנתקשה להבין דברי הגר"א (בסי' תקז ס"ק ט"ז) במה שכתב לענין אי מותר כבוי לצורך או"נ דלדעת הרי"ף אסור, והקשה הא הרי"ף קמיירי לענין ממתקין את החרדל, ומיתוק החרדל אינו שוה לכל נפש, לכך אוסר שם כבוי, אבל היכא דנצרך לכל נפש באמת שרי כבוי, ולהבין דעת הגר"א, הנה הרמב"ן ז"ל בעצמו כתב דמיתוק החרדל הוא שוה לכ"נ אלא שכתב טעם דאסור משום דדמי לטחינה ע"ש בביצה, והגר"א ז"ל לא סבירא ליה הכי דיהא דומה לטחינה ואפ"ה פסקינן דאסור לפי גירסת הרי"ף דגרס שם בשבת (דף קלד א') התם ליכא כבוי ושרי הכא איכא כבוי ואסור להמתיק אע"ג דמיתוק הוא שוה לכ"נ ואפ"ה אסור, אלמא דגם באו"נ ובדבר השוה לכ"נ אסור כבוי, והש"ס פריך שם בשבת מ"ש מבשרא אגומרי דשרי, ומשני התם ליכא כבוי והכא משום כבוי אסור לעולם, ועיין ב"י שהוצרך לראיה מדברי רשב"א ורא"ש דכבוי שרי, אבל לדעת הרי"ף כבוי אסור, וטעמו של הרי"ף ז"ל כמש"כ הה"מ ריש הלכות יום טוב בבנין ואריגה כיון דעיקרה לאו לצורך או"נ אסור אף במקום דיש בה או"נ, וכמש"כ התוס' ביצה (כ"ג) ד"ה ע"ג ובאמת אין המנהג לאפות ביו"ט כ"כ, ובאמת טעמו של הרמב"ן ז"ל קשה להבין דמאי דמיון הוא לטחינת חטים, וכי כל דבר מר אסור להמתיק בכל ענין וצ"ל דכוונת הרי"ף הוא דדרך להמתיק הרבה ביחד, ולהכי אסור כמו בכל טחינה לחד טעמא מהמפרשים ז"ל עיין בשו"ע (בסימן תצ"ה ס"ב ובט"ז ומג"א סק"ד): אבל טעמו של הגר"א ז"ל פשוט דכבוי הוא מלאכה שעיקרה אינו אלא למכשירי או"נ ולהכי אסור אף לאו"נ, ובזה תבין פשטא דשמעתתא (דכ"ב א') מהו לכבות מפני העישון, ומסיק הש"ס דתליא בדר"י ורבנן ונדחקו רבותינו ז"ל בזה חדא הרי הלכה כר"י דלקמן (בדכ"ח) פסקינן כוותיה דדרשינן לכם לכל צרכיכם וכאן פסקינן דאסור (ועיין תוס' ד"ה ההיא) ותו הא עישון הקדירה אין לך או"נ גדול מזה, ועיין באשר"י מש"כ בזה, אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל בפי' אך אשר יאכל לכל נפש היינו מלאכה שדרך לעשותה לאו"נ הוא יעשה לכם וכן מדויק לשון יאכל ולא כתיב אך למאכל לכל נפש ולהכי אסור בנין ואריגה וכדומה אפילו לאו"נ כמש"כ הרמב"ם פ"א לפי' הה"מ, ולא כדמשמע מתוס' פ' המצניע (דנ"ה א') ד"ה והרודה ע"ש ונחלקו רבנן ור"י בתרתי דרבנן סברי דלא שרי אלא מלאכה שדרכה לאו"נ ולצורך או"נ עצמה וזהו דיוק לשון המשנה מגילה (דף ז) והברייתא אין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד והאי בלבד מיותר הוא ללמד הני תרתי, ור"י חולק דסתמא דלכם משמע לכל צרכיכם אפי' מכשירי או"נ כאוכל נפש דמי, וא"כ כשם שמותר מלאכה דעיקרה לאו"נ אף לצורך מכשירי או"נ ה"נ שרי מלאכה דעיקרה למכשירי או"נ וכיב"ז כתבו התוס' בב"ק בהגוזל קמא (דף קב) ד"ה ה"ג לר' יוסי דמפרש בקדושת שביעית לכם לכל צרכיכם למשרה ולכביסה ממילא דבר שעומד למשרה ולכביסה קדוש בקדושת שביעית ואנן לא קיי"ל כר"י אלא להא דמלאכה שעיקרה לאו"נ עצמה שרי אף לכל צרכיכם היינו למכשירי או"נ משא"כ מלאכה שעיקרה למכשירי או"נ אסור אף לצורך או"נ עצמה כמו בנין וכדומה, ומפורש הקרא כמשמעו אך אשר יאכל לכ"נ יעשה לכם לכל צרכיכם: ובזה נמי ניחא מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל בענין השחזת ותרצם דלא כר"י עיין בב"י (סימן תק"ט) שנדחק ליישב דעת הרי"ף ז"ל דהלכה כר"י ואין מורין כן, אלא שדעת הגר"א (בסימן תקט סק"ד) לא משמע כן, דהרי"ף והרמב"ם לא כתבו הא דאין מורין אלא פסקו דמורין הלכה כר"י ונשאר הקושיא, אך לדברינו ניחא, וגם תבין בזה מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם דאסור לכבות אפי' כדי שלא תתעשן הקדירה עיין בב"י (סי' תקיד ובט"ז סק"א) שנדחקו בזה שזה ודאי או"נ ואפ"ה אסור, אבל לדברינו ניחא דלא פסקינן כר"י אלא בדבר שעיקרו לאו"נ אז מותר אף למכשירי או"נ אבל מלאכה שעיקרה אינה לאו"נ אז אסור אף לצורך או"נ, ואלו לא אמרה הגר"א ז"ל הוא דבר נאה ומתקבל בפשוטו של פסקי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ד כל מיני כבוי דאסור ע"ש והשתא שאמר כן גם רבינו הגר"א ז"ל בדעת הרי"ף ז"ל ודאי יאי ויאי ובאמת רואין אנו שנזהרין בכבוי לצורך או"נ יותר מהבערה ושארי מלאכות, ואולם באפוי יש להתיר בזמנינו ביו"ט מחמת שכבר אנו נוהגים דעיקר האפיה ע"י הכבוי וא"כ הוא מאו"נ עצמה, ולא עפ"י מקרה כמו בזמן הגמ' שהיה עפ"י מקרה היכא שנצרך שלא לעשן וכדומה, הנני אביך העמוס בעבודה ומצפה לישועה: סימן לט כבוד הרב וכו' מש"כ הרב הגדול ר' שמריה צוקערמאן ז"ל בישוב קו' הגאון ר' יחיאל העליר ז"ל בס' עמודי אור בהא דרבא (סוכה דף ז) סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה דמיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, ולשיטת המחבר (בסי' תר"ל ס"ז) דלא הוי סוכה רק לאותו שבת אבל לאחר שבת פסולה א"כ הא הוי סוכה שאינה ראויה לשבעה ועיין סוכה (דכ"ג וכ"ז) ויישב דרק ר"מ ור"י דס"ל סוכה בעינן דירת קבע גבי העושה סוכה ע"ג הגמל דרשו (בדכ"ג) דבעינן סוכה הראויה לשבעה אבל אנן דקיימ"ל סוכה דירת עראי לא דרשינן הכי ושפיר לדידן כשרה בעשה סוכה ע"ג מבוי שיש לו לחי דלא בעינן ראויה לשבעה, דברים ברורים המה, אלא שלא ביאר יפה האיך תלוי זה בזה וגם מש"כ הרב ז"ל דרבנן דס"ל עושין סוכה בחוש"מ דרשי להאי קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים שעושין סוכה בחוה"מ לא ביאר הרב ז"ל דבריו דא"כ ר"מ ור"י דפליגי (בד' כ"ג) גבי העושה סוכה על גבי גמל דר"מ מכשיר ור"י פוסל, וקאמר הגמ' מ"ט דר"י משום דכתיב חג הסוכות וכו' סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה אינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה ור"מ דמכשיר משום דהא נמי מדאורייתא מחזי חזיא ורק רבנן הוא דגזרו ומקרי סוכה הראויה לשבעה אלמא תרווייהו דרשי מהך קרא דבעינן סוכה הראויה לשבעה וסוכה דירת קבע בעינן מנ"ל הך דרשה דב"ה דסובר סוכה ישנה כשרה ודרש הך קרא דחג הסוכות להך דינא דעושין סוכה בחוש"מ ולסברתו דרק רבנן דלא בעי סוכה דירת קבע ס"ל הך דרשא ואתיא ר"י ור"מ דוקא כב"ש וזה דוחק לומר כן, ותו יש לתמוה בסוגיא (ד"ט) מסיק הגמ' וב"ש ס"ל אין עושין סוכה בחוש"מ כר"א ולכך דרשי מהך קרא דחג הסוכות דבעינן סוכה העשויה לשם חג, ותמוה הא ר"א גופא דסובר אין עושין סוכה בחוש"מ יליף נמי מהך קרא כמבואר בסוגיא (דכ"ז) עשה סוכה הראויה לשבעה וא"כ האיך דרשו מזה שבעינן עשויה לשם סוכה: אלא כך הוא הענין דמהאי קרא שתי דרשות שמענו חדא מדכתיב חג הסוכות תעשה וחדא מדכתיב תעשה לך שבעת ימים ובד"ז פליגי ב"ש וב"ה בהך דרשא בחג הסוכות תעשה וס"ל לב"ש העשויה לשם חג, ועיין פרש"י בד"ה חג דדקדק בלשונו הזהב סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו, משמע בהדיא דעיקר הדרשא מתחילת המקרא דחג הסוכות תעשה וב"ה דרשי עשה סוכה בחג (וג"כ מסרס הקרא ודרשי) והיינו בחוה"מ כמו דאי' התם, ובדכ"ז פליגי ר"א וחכמים בדרשה שניה תעשה לך שבעת ימים ור"א ס"ל לכל שבעה [והא דאיתא בגמ' עשה סוכה הראויה לשבעה טעות הדפוס הוא, וצ"ל עשה סוכה לכל שבעה וכ"ה בפרש"י עשה סוכה לשם חג של שבעת הימים ודילג רש"י בלשונו תיבת הראויה לשבעה, והא דכייל רש"י בלשונו כאן בדרשת ר"א לשם חג היינו משום דממילא מובן, דס"ל לר"א דרשא ראשונה דתחלת הקרא דחג הסוכות תעשה כב"ש דבעינן לשם חג ור"א שמותי הוא כידוע והא בהא תליא כמבואר (בד"ט) דב"ש כר"א ס"ל אבל עיקר דרשת ר"א כאן שאין עושין סוכה בחוש"מ הוא מדכתיב תעשה לך שבעת הימים דבעינן סוכה לכל שבעת הימים ורבנן ה"ק רחמנא עשה סוכה בחג פי' הרי כתיב חג הסוכות תעשה והפי' עשה סוכה בחג ושמעינן מזה דגם מותר לעשות סוכה אף בחוש"מ, וא"כ א"א לדרוש סיפא דקרא כר"א וא"כ ע"כ צ"ל משמעות דרשא תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה, והוא דרשה הרגילה לכו"ע, אבל אין הכוונה הראויה לשבעה לענין היתר ואיסור, היינו שהיא אסורה לכל שבעה אלא שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה ראויה לעמוד כל שבעה אינה סוכה, ומכאן