משיב דבר חלק א מב

דטוה"נ אינה ממון ואע"ג דלענין נדרים הוא ממון מכ"מ ע"כ יש לנו לחלק בין הענינים שהרי הכא מוכח דר' יהושע סובר בפשיטות טה"נ א"מ ובסוגיא דב"מ (דף יא) מבואר דסובר דטוה"נ ממון, וכן עולא בקידושין סובר טה"נ אינה ממון, ובב"מ שם סובר טוה"נ ממון וכבר הקשה הגאון ש"א (בסי' ע"ז) על זה ע"ש. אבל ודאי יש חילוק בין כשמקנה הטה"נ ביחד עם הגוף כמו תרומה לכהן וכן כשמדיר הנאה מכהן, בהא מסקנת הגמ' טה"נ ממון דכיון דנותן לכהן גוף התרומה מיחשב גם הנאת בעלים לממון. אבל כשהתרומה היא ביד ישראל ורוצה לקדש בזה אשה שגם האשה אסורה בתרומה, ונמצא דבין להמקנה בין להקונה אין בהתרומה רק הטובת הנאה, בהא טוה"נ אינה ממון, וכן בתרומה ביד ישראל, לענין ב"י וב"י בהא לא נחשב טוה"נ לממון וא"כ יהיה קשה מ"ט דר"א דסובר דעובר על ב"י וב"י וע"כ צריכינן לומר כהרי"ף דעיקר הטעם הוא משום הואיל, וכבר דקדק רש"י ז"ל בקידושין בלשונו הזהב במימרא דעולא טה"נ א"מ ופירש"י לקדושי אשה, כוון בזה, ולא לכל דבר, וכיב"ז יש הרבה סוגיות ואנקוט למשל חדא. בגיטין (דף נה) יאוש כדי לא קני, ופירשו התוס' בד"ה מ"ט דרק לענין קרבן, וכן פירש"י שם (ע"ב ד"ה) כרת מאי עבידתיה והא שהביא הש'"ס בנדרים (דף פד) לענין טוה"נ ממון או א"מ מההיא דגונב טבלו של חבירו דרבי סובר משלם לו דמי טבלו ריבי"א אינו משלם אלא דמי חולין וקס"ד דפליגי בטובת הנאה ממון ולדברינו הא התם התרומה ביד ישראל והתם לכ"ע טוה"נ א"מ, אולם שם הביא הש"ס בתורת מכש"כ דאף בכה"ג יש תנא דסובר טוהנ"מ, ודחי הש""ס דבאמת באופן כזה כ"ע מודו דטוה"נ א"מ רק דפליגי במתנות שלא הורמו וכו' ע"ש ובענין נדרים דשייך לכהן ומקנה ליה גם גוף התרומה באמת סובר רבא דכ"ע טוהנ'"מ ותרומה שאני ע"ש, עכ"פ איך שהוא כוונת הרי"ף ז"ל ברור דיש לחלק בין הענינים ולא כהר"ן ז"ל ושפיר קאמר הרי"ף דהטעם הוא משום הואיל וקושית הש"א ז"ל מכריע לזה: ומה שנתקשה בני הגנ"י בהבנת דברי המג"א ריש (סי' תקיח) במה שהקשה על המ"מ המובא בב"י (סי' תצה) דסובר דרק בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות, והטעם דאמרינן בהבערה מתוך משום דגבי הבערה כתיב לא תבערו אש ביום השבת מכלל דביו"ט שרי, וע'"ז הקשה המג"א ז"ל מהא דפסחים (ד"ה א') קאמר ר"ע אינו צריך, הה"א אך ביום הראשון תשביתו וכו' ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה, א"כ ש"מ דגם ביו"ט אסור הבערה משום הלאו דלא תעשה כל מלאכה וכו' ע"ש. באמת אינם מובנים דברי המג"א, מאי ראיה מייתי מר"ע הא רבנן פליגי עליה, ובאמת לר"ע לא אמרינן מתוך כדקאמר הגמ' בהדיא ש"מ לא אמרינן מתוך, אבל הרמב"ם דסובר דאמרינן מתוך בהבערה יסבור כרבנן דפליגי: והנראה שהמ"א ז"ל הבין מה שאמר ר"ע וכתיב לא תעשה כל מלאכה, והוא מיותר דהל"ל רק ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכיון שהוא א"מ ודאי אסור, ומה גם כי לא כתיב זה הלשון ביו"ט (עיין בהגהות הש"ס) ובלא ספק ע"כ צ"ל דקאי אקרא דלא תעשה מלאכה דפ' ראה בשביעי ש"פ [וכן בפסחים (דף מח א') דמביא הגמ' הא דקאמר ליה ר' יהושע לר"א ה"ה עובר משום לא תעשה כל מלאכה ע"ש, ובאמת לא מצינו בכה"ת לשון זה גבי יו"ט וע"כ צ"ל נמי דהכוונה או על פסוק זה דפ' ראה או על הפסוק דפר' בא דכל, מלאכה לא יעשה בהם, וכן משמע בתוספתא דאיתא שם בזה"ל א"ל ר"י הרי הוא אומר אך אשר יאכל לכל נפש, ובלא ספק דהכוונה על הפסוק דפר' בא וחסר כאן רישא דקרא והכונה דאי מלשון הכתוב בכ"מ כל מלאכת עבודה לא תעשו יש לומר דאף ע"ג דלא אמרינן הואיל בכה"ת מכ"מ אין זה מלאכת עבודה דדרך לטרוח שמא יהא ראוי לפניו אבל מהקרא דכתיב בפר' ראה דכתיב סתם לא תעשה מלאכה, ולמדנו מזה פירוש מלאכת עבודה בכ"מ שאינו אוכל נפש ושפיר הקשה ר"י ה"ה עובר וכו', ומשני ליה דלכך שרי ואינו עובר משום הואיל וזה הכלל שייך בכ"מ ואפילו גבי שבת הקשו התוס' שם (דף מו ב') ד"ה רבה דמשום הואיל לא לילקי ע"ש] ועיקר הוכחת ר"ע הוא מדמשנה הקרא וכתב בפ' ראה סתם לא תעשה מלאכה ולא כתיב כל מלאכת עבודה כנהוג בכל הפרשיות של יו"ט, אלא בא ללמד אפילו אינה מלאכת עבודה אסור, והיינו הבערה דכתיב ביום השבת וסד"א דוקא שבת משום דלא צריכינן מלאכת עבודה, אבל גבי יום טוב הו"א דשרי קמ"ל דמכל מקום אסור וכמדומני שכמ"כ ראיתי בחי' הרשב"א על מסכת ראש השנה (בדף ל) גבי יצא תק"ש ורדיית הפת שהוא חכמה ואינה מלאכה, והשתא שפיר מקשה המ"א על שיטת הכ"מ ז"ל דבשלמא לשיטת התוס' דבכ"ד אמרינן מתוך ניחא דרבנן ודאי מודו דקרא דלא תעשה מלאכה אשמועינן דאפי' הבערה אסור, ומכל מקום אמרינן מתוך כמו בשארי מלאכות והקרא מהני לן לאסור היכא דלא אמרינן מתוך כמו לע"ג ולגבוה דממעטינן מלכם עיין ביצה (דף כ כ"א) ושם גם הבערה אסור, אבל להרמב"ם ז"ל דבכל מלאכות לא אמרינן כלל מתוך ורק בהבערה דכתיב ביום השבת מורה על הא דאמרינן בהבערה מתוך קשה מ"ט פליג על ר"ע הא הקרא דפ' ראה דכתיב סתמא לא תעשה מלאכה מדייק לאפוקי ממשמעות דביום השבת, דגם בהבערה אף שאינה מלאכת עבודה מכ"מ אסור ושפיר מקשה, אולם בכל זה אינו מוכרח וכתבנו רק ליישב דברי המ"א, ובפשיטות נוכל לומר, עפ"י דרך הפשט, דלכך שינה הכתוב בפ' ראה וכתב סתמא, משום דבפסח ביאר כבר הכתוב בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ע"כ לא חש לפרש כאן מלאכת עבודה משא"כ בשאר יו"ט: מה שהקשה בני הגנ"י בטעמיה של השו"ע דבסימן תקי"ח פסק דאסור להוציא לצורך עו"ג משמע דס"ל דאף ע"ג דס"ל מתוך בלא צורך מכ"מ הכא מיעט הכתוב לכם ולא לנכרים כמ"ש התוס' ביצה (י"ב) לענין גבוה וא"כ ה"ה אסור להוציא לבהמה לפי הפסק כריה"ג ביצה (דף כא) ולא כן משמע בשו"ע (סי' תקי"ב) שרמ"א ז"ל הוסיף בס"ג עפ"י דעתו דבעינן צורך קצת, ומדלא הביא המחבר משמע דלדעת המחבר דלא בעינן צורך קצת שרי, ועיין בהגר"א שם, באמת הצדק אתך, ובעיקר הענין אי אתי הדרשה דלכם ולא לגבוה ולא לעו"ג ולכלבים ומפיק מידי מתוך תליא בשיטת התוס' והרמב"ם ז"ל דלהתוס' דבכ"ד אמרינן מתוך וא"כ האיך מיעטה התורה כל הני ש"מ דגזרת הכתוב הוא דבכל הני לא מהני צורך קצת וכמו דבעינן שיהא צורך כל נפש ה"נ בעינן שיהא צורך נפש ישראל דוקא, אבל להרמב"ם ז"ל דבהוצאה והבערה לא בעינן צורך כלל ומאי גרע גבוה ועו"ג ובהמה, וע"כ המיעוט אתי לשאר מלאכות דלא יוכלל עו"ג ובהמה בכל נפש וגבוה בק"ו שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן (ביצה דף כ ב') וא"כ להש"ע שרי עפ"י דין, וכבר רמז ע"ז הגר"א שם (בס"ק ז') מה שכתב שם דלהרמב"ם שרי, אבל לדעת הב"י נראה דדעתו ז"ל נוטה, דאע"ג דלא בעינן צורך קצת מה"ת, מכ"מ מדרבנן בעינן כמש"כ בב"י (רס"י תקי"ח) אלא שכתב בשם הר"ן ז"ל דלא משמע הכי, והנ"מ בין התוס' דמה"ת בעינן צורך קצת, ובין להרמב"ם לדעת הב"י, לבד הנפקותא בין מה"ת לדרבנן, עוד יש נ"מ למעשה, דלהתו' בעינן צורך קצת השוה לכ"נ כדאיתא בכתובות ולהב"י ל"ש, ולהתוס' ז"ל בא לכם ולא לעו"ג ולכלבים ומיעט דלא מהני צורך מצוה שיש בו, ולהב"י שרי והשתא לצורך בהמה דמזונותן עליך ויש בו מצוה שרי להב"י ובשביל עו"ג אסור, וזה הנ"מ בין בהמה לעו"ג מבואר ברי"ף וברמב"ם ז"ל לענין הואיל דבעינן צורך מצוה מדרבנן דאיתא בביצה (דף כא) אמר ר"ח בהמה חציה ש"נ מותר לשחטה ביו"ט כו' ופריך הש"ס ומי אית ליה לר"ח הואיל כו' ומשני אלא כגון דא"ל נבלה דאפשר לפייסן וכו' וכתב הר"ן ז"ל דה"ה שהיה יכול להקשות דאפילו למ"ד דאמרינן הואיל לכתחלה אסור ע"ש, וא"כ אפילו לדידן דאמרינן הואיל בעינן נמי שיהיה לו ודאי נבלה ועפי"ז שפיר כתב הרמ"א (בסי' תקיב ס"ג) דשרי להרבות לכלבים באותה קדירה כו' וכמש"כ הגר"א שם, וקרוב להגיה שם בהגהת המ"א ז"ל בזה"ל באותה קדירה שמבשל בה לעצמו או אם יש לו ד"א ליתן כו' והיינו כמש"כ הגר"א ז"ל דבא' משני האופנים שרי: אבל הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה' יו"ט) כתב סתם דעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה מותר לאפותה ביום טוב, ולא התנה דיש לו נבלה וכבר כתבו הה"מ והרשב"א ז"ל דרבינו