משיב דבר חלק א מא

הכריע כרבה שהרי הקשה רבה לר"ח האיך אופין מיו"ט לשבת וא"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ופרש"י דקדושה אחת היא וא"כ אנן דאית לן דשני קדושות הן וכהכנה דרבה ע"כ אית לן הואיל. והנה התוס' ביצה (דף ב ב'( בד"ה והא הקשו דלרבה הואיל והכנה דאורייתא האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ואי ע"י ע"ת וכי אתא תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאורייתא וע"כ צריך לומר כתי' התוס' משום דרבה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ע"ש, נמצא דיש ראיה פשוטה להרמב"ן דהלכתא כרבה והאיך נעלם זה ממאור הגדול ז"ל: וליישב שיטת בעה"מ נקדים דברי התוס' בביצה שם ד"ה והיה בזה"ל ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בו הכנה שאינו מחוסר רק תיקון בעלמא כו', ודברים אלו לכאורה תמוהים וסותר סוגיא דפסחים הנ"ל דמבואר בהדיא דאי לא אמרינן הואיל אסור לאפות, וכבר תמה ע"ז המג"א בריש סי' תקכ"ז ד"ה כתב, וגם הגר"א ז"ל (בסי' תק"א ס"ק י"ד) מביא דברי התוס' דביצה, וכתב ע"ז אבל אינו מוכרח דרבה ור"ח אזלי לטעמייהו דר"ח ל"ל הואיל ול"ל הכנה ורבה דאית ליה הכנה אית ליה הואיל ע"ש, ולכאורה אינו אלא תימא כמש"כ המג"א ז"ל: אבל האמת הברור דתוס' והבעה"מ מפרשי הא דר"ח דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביו"ט כמש"כ התוס' פסחים (דף מז א') ד"ה ואי, דלאו משום קדושה אחת היא אלא משום שהוא מצות שבת כו' וחשיב כמו אוכל נפש כו', ור"ל מטעם מתוך וצורך מצוה, ונפקותא גדולה יש בין פרש"י לפי' התוס', דלרש"י ז"ל ניחא מה שרשאין לאכול בשבת מה שנתבשל והוכן ביו"ט, ולא אסור משום הכנה כביצה, וכעצים שנשרו מן הדקל בשבת דאסור ביו"ט, דלרבה ניחא משום שהוכן ליו"ט עצמו דחזי לאורחים ולר"ח קדושה אחת היא וכמו יו"ט מכין לעצמו, אבל לפי' התוס' לא תירץ ר"ח אלא במה שהותר לבשל ולאפות ביו"ט ואין כאן משום איסור יו"ט ע"ז שפיר תירץ משום מתוך, אבל עדיין קשה האיך רשאין לאכול בשבת הא הוכן מיו"ט לשבת, ובשלמא על רב חסדא עצמו ל"ק דלית ליה איסור הכנה בביצה ג"כ, אבל לדידן דבהכנה הלכה כרבה ובטעם היתר אפיה ובישול, אם נפסוק כר"ח דלא אמרינן הואיל קשה האיך מותר לאכול בשבת ממה שהוכן ביו"ט וע"ז יישבו התוס' שפיר דבכה"ג לא מקרי הכנה נמצא דלפי' התוס' ליתא להך קושיא כלל מה שהקשה רבה לר'"ח דאפילו אם לא אמרינן הואיל, ניחא מה שאופין מיו"ט לשבת משום מתוך ומשום מצוה נקרא צורך קצת ואיסור הכנה ליכא דבאפייה ובישול לא שייך הכנה, ושפיר כתב הגר"א ז"ל דדבריהם אינם מוכרחים ולא בלשון קושיא דבאמת אין בדבריהם שום תימא כמו שבררנו שיטתם רק דאינו מוכרח לומר כן, דבפשיטות י'"ל כרש"י ז"ל דטעמיה דר"ח משום קדושה א', וממילא אין כאן איסור הכנה, ורבה לטעמיה דאית ליה הואיל ושרי אף לדידיה דא"ל הכנה [אח'"כ ראיתי בס' תפארת ישראל על הל' יו"ט כתב ג"כ כך, וראיתי עוד בקונטרס קהלת יעקב להגאון ר"י מליסא זצ"ל הסביר ג"כ כ"ז בכוונת המג"א ע"ש] וגם הר"ן ז"ל הביא דברי התוס' בקיצור בפרק אלו עוברין, ולא תמה עליהם רק שלא נראה לו, והשתא דברי בעה"מ ז"ל מאירין ג"כ, דודאי י"ל דהלכה כר"ח דלא אמרינן הואיל והא דאופין מיו"ט לשבת משום מתוך וצורך מצוה: ונשאר לפנינו רק לבאר לפי' התוס' במאי פליגי רבה ור"ח הרי כבר כתבנו דלפי דבריהם ז"ל בביצה (דף יב) בתוס' ד"ה ה"ג ע"כ צ"ל דרבה ג"כ סובר דטעם הדלקת הנרות מיו"ט לשבת משום מתוך וצורך מצוה ורק באפייה ובישול, שיכול לבשל לפני סעודת יו"ט הוצרך להואיל וא"כ במאי פליגי, וצ"ל דפליגי בסברא בעלמא דרבה סובר, שאין מצוה באפייה ובישול, כיון שיכול להכין ביחד עם סעודת יו"ט. ור"ח סובר דמכ"מ יש בבישול זה מצוה, כיון שהוא לא הכין קודם הסעודה, ולהכי צרכי שבת נעשין ביו"ט וכדמשמע לשון התוס' בפסחים שם בד"ה ואי וז"ל אלא כלומר הואיל שהוא מצות שבת, אם לא יעשנה ביו"ט שוב לא יעשנה, חשיב כמו אוכל נפש דיו"ט עכ"ל, מוכח מלשון התוס' דלר"ח אף שהוא יכול לעשות מקודם מכ"מ אם לא עשה, אי נימא דשוב לא יעשנה חשיב כמו אוכל נפש דיו"ט, ועיין: כ"ז ביארתי לשיטת התוס', אבל להרמב"ם ז"ל יש לנו לפרש בפשיטות דפליגי רבה ור"ח במחלוקת התוס' והרמב"ם וכפלוגתייהו דאמוראי דביצה הנ"ל, דרבה סובר דבאפייה ובישול ליכא כלל מתוך וע"כ אופין מטעם הואיל, ור"ח השיב צרכי שבת נעשין ביו"ט מטעם מתוך בכל מלאכות ודוקא צרכי שבת דאיכא מצוה וממילא מבואר ג"כ דהלכה כרבה שהרי כבר איפסק דלעשן שרי כרבא וכשיטת הרמב"ם וע"כ הא דמוגמר אסור מטעם כבוי, וליכא ביה מתוך, ומוכח דבכל המלאכות לא אמרינן מתוך והא דאופין מיו"ט לשבת ע"כ מטעם הואיל: שלישית היינו מסוגיא דכתובות הנ"ל, דכבר הקשו התוס' בד"ה אלא מעתה הא דמקשה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך דביו"ט שרי משום דאמרינן מתוך אלא מעתה מוגמר מותר לעשות ביו"ט וכו', והקשו התוס' לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא בד"ה (בביצה י"ד) הכי ע"ש אבל לדברינו מיושב קושית התוס' כמין חומר, דבהא פליגי, רב פפא סובר כהרמב"ם ז"ל דבחבורה ליכא מתוך דדוקא בהוצאה אמרינן ואגמר אסור משום כבוי אבל לרב פפא דסובר דשרי בעילה ראשונה גם בשבת מוכח דס"ל דגם בחבורה אמרינן מתוך וע"כ ס"ל דגם בשארי מלאכות אמרינן, וא"כ מוגמר נמי לשרי ולא קשה קושית התוס' לרב פפי מהוצאה דאמרינן מתוך לב"ה דבהוצאה גם רב פפי מודה, והא דמקשה מהבערה ולא מקשה מכבוי היינו לא מבעיא כבוי דאין כאן איסור דאורייתא, מ"ד מבשרא אגומרי דליכא כיבוי ובסברת הרמב"ן שהבאנו לעיל, אלא אפילו הבערה ג"כ לימא מתוך, ומשני דדבר שאינו שוה לכל נפש לא מקרי צורך קצת ולרב פפא דסובר דאמרינן מתוך בכל המלאכות וזהו שיטת התוס' הוצרך אפילו בהבערה צורך קצת ולכך מוגמר אסור, וכבר איפסק כרב פפי הן בסוגיא דכתובות דאפילו בשבת שרי בעילה ראשונה, הן בסוגיא דביצה דלעשן שרי, ושפיר פסק הרמב"ם כוותייהו: ואל תתמה לרב פפא משמיה דרבא דסובר ביו"ט שרי ומסיק הגמ' לדידיה דבעינן דבר השוה לכל נפש והיינו צורך קצת הא רבא אית ליה לעשן שרי והוכחנו לעיל לדידיה דלא בעינן צורך כלל, וכ"ת הא רב פפי משמיה דרבא היא, ליתא דכבר כתבו הפוסקים ז"ל שלהי פ"ק דכתובות דכיון דרב אמר סתמא משמע דכ"ע מודו דרב אמר הכי והכא נמי הא רבא סתמא אמר דלעשן שרי ומשמע דכו"ע ס"ל דרבא אמר כך, אולם יש לומר שאני רב פפא אליבא דרבא דיותר מזה איתא בשבת (דף כז א') ברומיא דרבא אדרבא ומשני הא רב פפא אמרה, וכתבו התוס' שם דלהכי נקט רב פפא ולא רנב"י משום דר"פ מלך אחריו וכל השמועות שאמר סברו תלמידיו שאמר משמיה דרבא ולפעמים אמרוה משמיה דרבא לחוד ושפיר נוכל לומר לפי"ז דאף דרבא אמר סתמא מכ"מ רב פפא משמיה דרבא אמרה: ובאמת יש להוכיח דטעמא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לאו משום קדושה אחת היא כפירש"י שהרי דחי הש"ס (בדמ"ח א') די"ל דר"א ס"ל כר"ח דלא אמרינן הואיל ואיך אפשר לומר כן הא ר"א ס"ל בעירובין (דף לח) דשבת ויו"ט שתי קדושות הן אלא שאפשר לומר דה"ק אי מהא לא איריא, דפליגי ר"א ור"י בהא, וכיב"ז כתבו התוס' בגיטין סוף פ' השולח, מיהו לפי' התוס' דהא דצרכי שבת נעשין ביו"ט לא משום קדושה א' ניחא יותר, וגם הרי"ף ז"ל לא הביא הראיה דהלכה כרבה מהא דאוקים הש"ס דר"א כוותיה באפיה דחלה כמו שסובר הבעה"מ ומקשה עליו שהרי דחי הש"ס, והר"ן ז"ל תמה ג"כ על לשון הרי"ף ז"ל שכתב הא דר"א שאומר דעובר על ב"י וב"י אתי כרבה, וכתב הר"ן ז"ל דלא נהירא דהא מסקינן בקידושין טובת הנאה ממון, וכיון שכן אפשר לומר דר"א דאמר שמוזהרין על חמץ של חלה טמאה טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולאו משום הואיל אלא כך ראוי לומר כו', אבל כל עין רואה דלא שגיאת הקולמוס הוא ומכש"כ שגיאת הדעת חלילה, אלא ודאי דמודה הרי"ף ז"ל דמדהותר אפייה אין ראיה דס"ל כרבה דאמרינן הואיל, כדחיית הש"ס, אלא מהא דעובר על בל יראה ובל ימצא כמו שיבואר, ומה שתמה הר"ן עליו, דנוכל לומר מטעם טוה"נ ממון, הן אמת שהרא"ש והר"ן ז"ל פסקו בקדושין (ספ"ב) דטובת הנאה ממון אבל הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו