משיב דבר חלק א מג

דס"ל הואיל לא בעינן זה התנאי ולא כהר"ן ז"ל שהבאנו, ועיין בלח"מ שנדחק בישוב קושית הר"ן ז"ל. והנראה פשוט משום שיש מצוה בצורך כלבים שמזונותן עליך, להכי שרי למ"ד דא"ל הואיל, ולא דמי לעיסה של עו"ג שאין בה מצוה ואסור מדרבנן וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל שהביא סתם הא דתנן דעיסת כלבים וגם כן לא התנה דבעינן שיש לו נבלה או ד"א, משום דיש בזה מצוה: ובזה היה נראה עוד ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק (בפי"ו מהלכות שביתת יו"ט הל' י"ד) כרב הונא דבני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם אם אינם מקפידים כשנותנים מהפת לתינוק מותר לאפות להם, והודה לו הראב"ד בפה מלא, ובהל' י"ג פסק כריב"ל דמזמנין לעו"ג בשבת ואין מזמנין ביו"ט דחיישינן שמא ירבה בשבילו ובאמת הני תרי פסקי סתרי אהדדי כמבואר בגמ' שם דקאמר הגמ' בהדיא ופליגא דריב"ל, אולם לפי סברתנו נוכל ליישב משום דבני החיל שהטילו עליהם לאפות יש בזה צער אם לא יקיימו וכן בהא דבולשת בהמעשה דשמעון התימני דבקשו לחטוף מה שבכל העיר, הלא יש בזה צער ולא יכלו לשמוח בשמחת החג, ויש באפייתם קצת מצוה לכן פסק הרמב"ם דשרי, אבל עיסת שותפות עם נכרי ודאי אסור כפסק הלכה כריב"ל. וכמו כן יש באופן זה בט"ז (בסי' תקי"ב סק"ו), וזה יותר נוח בעיני מסברת התוס' ד"ה חזינן וכן כתב הה"מ שם והר"ן ז"ל דלהכי גבי בני החיל מותר לאפות להם משום שאם לא היו אופים להם לא היו נותנים מאומה ולא דמי לעיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי דמצי למיפלג ע"ש, משמע שעיקר ההיתר הוא משום שיהיה בידם לקחת מהפת לאחר אפיה, וקצרה דעתי להבין דבריהם הקדושים, וכי שרי לאפות ולבשל לצורך עו"ג למען ישלם שכרו משלם, ויהא לצורך יו"ט, אדרבה כה"ג אפילו לצורך ישראל אסור, שהרי נשכר הוא ביו"ט, וה' יאיר עיני הטרוטות: והנראה לי בדעת הרמב"ם ז"ל דעיקר הטעם משום שיש בזה קצת מצוה, הוא נכון, ועפי"ז י"ל קצת דלא פליגי הרי"ף והרמב"ם בזה, דהרי"ף ז"ל האריך בלשונו וכתב בזה"ל, אהך דינא דרב (דגירסת הרי"ף הוא במקום רב הונא) דהני בני באגי אם יהבי ריפתא לינוקא שרי לאפות להם ומסיק הרי"ף ז"ל וליתא להא דרב אלא בין כך ובין כך אסור, דאמר ריב"ל מזמנין כו', והכי מבעיא ליה לרבינו ז"ל לכתוב וליתא להא דרב, אלא כריב"ל כו', אלא כוונת הרי"ף ז"ל דמלשון שאמר רב כל ריפתא וריפתא חזיא לישראל ושרי משמע דהיתר גמור הוא, דאע"ג דבהואיל אי מקלעי אורחים פשיטא דאסור מדרבנן מכ"מ בהואיל דכל חדא ריפתא חזיא ליה שרי גם מדרבנן וע"ז כתב וליתא דבין כך ובין כך דאפילו בהואיל כזה אסור כדריב"ל ומכ"מ לצורך בני החיל יש להתיר מפני הדוחק, כמו שהתירו באידך הואיל במסוכנת וכדומה, וכן בעיקר העובדא יש שינוי לשון בין הרי"ף להרמב"ם, דהרי"ף ז"ל מביא הך עובדא בזה"ל הני בני באגי דרמי עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותה ביום טוב ולא תני עובדא דרמי עלייהו למייפינהו ביו"ט, ומכ"מ שרי רב, אע"ג שהיו יכולים לאפות אחר יו"ט ולא יצערם ובזה שפיר פסק הרי"ף דלא כוותיה אבל הרמב"ם ז"ל שנה לשונו בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב משמע לאפות דוקא ביו"ט ובאופן זה שרי וגם הרי"ף מודה דהיכא דיצערם מותר, ואדרבה לא לחנם הביא הרי"ף כל העובדא, אלא כי היכי למיגמר מיניה במקום צורך וכהרמב"ם ז"ל: נחזור לעניננו בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלצורך כלבים דאיכא קצת מצוה שמזונותן עליך שרי במקום הואיל ולע"ג אסור מדרבנן וה"נ לדעת הב"י דהוצאה והבערה שהותר מה"ת משום מתוך בלא צורך ומדרבנן מיהא אסור ודאי יש לחלק בין כלבים לעו"ג: ורש"י בביצה שם (דכ"א) ד"ה כל חדא כתב דר"ה פליג על ר"ח דאמר חציה של עו"ג וכו' ע"ש, והדין עמו, אע"ג דלפי מה שכתבנו נוכל לומר דלא פליגי, דהכא גבי בני באגי הטעם משום דיש צורך מצוה, ובכ"ז שפיר כתב רש"י דפליגי, דהא רב הונא לית ליה הואיל שהרי בעי להבערה ע"ת, וע"כ היתר אפיה ובישול משום צרכי שבת נעשין ביו"ט היכא דא"א באופן אחר וא"כ אין ראיה לסברת הואיל כמו שהארכנו לעיל, ומ"מ אית ליה סברא דכל חדא וחדא חזי' ליה ומפני זה שרי, וכדחית הש"ס בפסחים (מ"ח א') בהא דר"א ור"י ובהא פליגי ר"ה ור"ח אי אמרינן בכה"ג הואיל ולר"ה אפשר דשרי אפילו שלא בשעת הדחק, אבל לרבה דאית ליה הואיל, וכל הני סברות בין הואיל ואי מקלעי ליה אורחים ובין הואיל דכל חדא חזיא ליה שוין הם דמה"ת שרי ומדרבנן אסור (לדעת הב"י) ומש"ה דוקא בשעת הדחק וכר"ח ולא מטעמיה וכן הוא ג"כ לדעת הרמב"ם דפסק ג"כ כרבה דא"ל הואיל: ונראה להוסיף דרבה ור"ח לשיטתייהו אזלי דידוע בעירובין (דף לח ב') דרבה אית ליה איסור הכנה מיו"ט לשבת ור"ח לית ליה ורבה יליף ליה מדרשא דוהיה ביום הששי והכינו וע"כ האי והכינו היינו הזמנה בפה, דאי הכנה בידים בהדיא כתיב את אשר תאפו כו' ואת אשר תבשלו כו' אלא הזמנה בפה וסתם יום ששי חול הוא וכמבואר ברש"י ביצה (דף ב ב'(, ומדכתב רש"י וסתם ששי חול הוא ע"כ צ"ל דלא ירד מן ביו"ט, כמש"כ התוס' שם ד"ה והיה, וכתבו התוס' שם דיש מדרשות חלוקים, ונראה דהיינו פלוגתא דרבה ור"ח לענין הואיל דלרבה דהיתר אפיה ובישול מיו"ט לשבת משום הואיל א"כ גבי העומר מן שלא יכלו לתתו לאורחים ביום ההוא שהרי בפי' צוה משה הניחו למשמרת עד הבוקר וגם איזה אורח הזדמן לפניהם ביו"ט שלא היה לו עומר מן וא"כ האיך אפו ובשלו לשבת הא עיקר הטעם הוא משום הואיל וגבי מן ליכא טעם דהואיל וע"כ צ"ל דלרבה לא ירד כלל ביו"ט וממילא פי' ביום הששי של חול ולא מיו"ט לשבת ושפיר יליף איסור הכנה אבל לר"ח דטעם היתר אפיה ובישול משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט, אוקים פשטא דקרא, דכל יום ששי ירד מן לחם משנה אפילו חל ביו"ט וליכא ילפותא לדידיה דצריך הכנה וממילא שרי הכנה מיו"ט לשבת: סימן לח עוד בענין הנ"ל לבני הגאון שיחי' מה שהקשה לדעתי דמחלוקת רב הונא ורב יהודה בביצה (דף כג:( תלי' במחלוקת הרמב"ם והתוס' ז"ל דא"כ רבה סובר כר"י וסובר דאמרינן מתוך בהוצאה והבערה בלא שום צורך והרי רבה לית לי' מתוך כלל בביצה (דף יב) וע"כ צ"ל דהבערה דחרס דשרי כפרש"י ז"ל דהוי כלאח"י, ועדיין קשה האיך מדליקין מיו"ט לשבת, ויישב דבאמת אין רשאי להדליק אלא בה"ש ומטעם ממ"נ, זה אינו, דממ"נ לא שייך אלא מיו"ט לחול אבל בה"ש דשבת חלילה להדליק, ואי מטעם התוס' מטעם דהבערה ללאו יצאת ג"כ אינו ניחא, דזה פלוגתא דתנאי כידוע, וקשה לרבה למ"ד דלחלק יצאת, אלא פשוט דטעמא של רבה כדאיתא בירושלמי שהביא הרא"ש (בפ' ב' סי' כב) דביום השבת ממעט יו"ט, וא"צ לראי' מירושלמי שהרי רבה פירש דבריו בהוצאה דביום השבת דכתיב בירמי' ממעט יו"ט מכש"כ הבערה דכתיב באורייתא דמשה, והשתא הוצאה והבערה דומים זל"ז בין לס"ד דרבה דלב"ה שרי לגמרי, בין לדחוי דר"י דרק מטעם מתוך, ומהאי קרא גופא כמש"כ הה"מ לענין הבערה וכמש"כ לענין הוצאה, ומהא דכתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, ולא ביו"ט, וכאן יש מקום להקשות למה לא הביא רבה בביצה (דף יב) שם הקרא דאל יצא איש ממקומו וגו' דעדיף טובא דכתיבא באורייתא, אבל יש בזה כונה עמוקה, דאי נימא דנתמעט מביום השביעי יו"ט ה"נ נתמעט יוה"כ, דלאו יום השביעי הוא, ובאמת ודאי יש הוצאה ביוה"כ כמו שהוכיח הגאון ש"א ז"ל, להכי קאמר הקרא דירמיה לא תוציא וגו' ביום השבת ויוה"כ נמי אקרי שבת בפ' אמור, משא"כ יו"ט כתיב שבתון לבד (והא דאיתא בשבת (דף כד:) רא"א שבת שבתון עשה טעות הדפוס וצ"ל שבתון עשה וכ"ה בפ' ר"א דמילה, וכ"כ הרמב"ם ז"ל ריש הל' יו"ט וה"נ הבערה לא נתמעט אלא יו"ט דגבי הבערה נמי כתיב ביום השבת, וכל זה לרבה דיו"ט שרי לגמרי הוצאה מהאי מיעוטא לכן הביא הקרא דירמיה ולא הקרא דאל יצא, אבל לדידן דס"ל דלא מהני האי מיעוטא אלא לומר מתוך כו' יותר נוח לנו לומר בהוצאה ג"כ