משיב דבר חלק א מ

תבשילין ולאדלוקי שרגא, וכן הרי"ף ז"ל, ומזה הוכיח הב"י (בסי' תקכ"ז) דלהדלקת נרות לא בעינן עירוב תבשילין ופסק הכי בדעה ראשונה בשו"ע (בסימן הנ"ל בסעיף י"ט) דמי שלא עירב עירוב תבשילין מותר להדליק נר של שבת והמ"א שם (בס"ק י"ח) דחה זה בקש בלא שום סברא, ונראה בעליל דרבותינו ז"ל לשיטתייהו אזלי דס"ל מתוך דהדלקה ואפילו בלא צורך כלל כדעת רש"י ז"ל בביצה (דף יב) וכמש"כ הגר"א (בסי' תקי"ח סק"ב) דכן דעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל דאף בלא צורך כלל אמרינן מתוך ומותר ע"ש ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דאף בלא עירוב תבשילין מותר להדליק מיו"ט לשבת, אבל א"כ יותר קשה מהא דרב הונא בביצה (דף כא ב') דמי שלא הניח עירוב תבשילין כו', ומדליקין לו נר אחד דוקא דמבואר דבעינן עירוב תבשילין גם להדלקה וע"ש בתוס' ד"ה ומדליקין: איברא תמה אנכי לכאורה האיך מדליקין נרות מיו"ט לשבת ע"י ע"ת הרי הכריח המג"א (בריש סי' הנ"ל) דלאפויי ולבשולי מיו"ט לשבת אסור מדאורייתא ולא הותר אלא מטעם הואיל אי מקלעי אורחים ובדחזי לאורחים מבע"י ובנרות אאל"כ, וא"כ אמאי שרי וכ"ת משום שיהיה ראוי ליו"ט עצמו כשינטה היום וכמש"כ התוס' (דכ"ב א') ד"ה אין מכבין דמש"ה מותר להדליק מיו"ט לחבירו ע"ש וכן פסק המ"א (בסי' תקי"ד סקי"ד) וז"ל ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה עכ"ל, הא ליתא דא"כ אפילו אם לא עירב נמי, וקשה מדרב הונא וצ"ל דלא התירו התוס' אלא נר אחד או שתים כפי צורך תשמיש, אבל לא הרבה נרות לפי כבוד שבת, וע"ז צריך ע"ת, ומזה לכאורה ראיה גדולה לדעת הרמב"ם דלהדלקה אינו צריך עירוב תבשילין דלגבי הדלקה אמרינן מתוך, ולא הוצרכנו לסברא דהואיל אלא לאפויי ולבשולי, אבל א"כ הדרא קושיתנו לדוכתה ליישב הא דרב הונא, וגם ליישב שיטת התוס' דכל מלאכות שוות לסברא דמתוך: וליישב זה נבאר תחלה מש"כ התוס' (די"ב) ד"ה ה"ג דלשיטת רש"י דמתוך אמרינן בלא צורך כלל, מאי איצטריך רבה בפסחים לטעמא דהואיל, באופה מיו"ט לחול ע"ש, ולכאורה לטעמייהו דס"ל דמצרכינן צורך יו"ט קצת, מי ניחא, הא מבואר שם דהא דאופין מיו"ט לשבת הוי נמי מטעם הואיל דמקשה שם רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין מיו"ט לשבת כו' ומאי איצטריך לטעמיה דהואיל הא צורך מצוה מקרי צורך כמש"כ שם התוס' בסה"ד בביצה, ונ"ל דאין זה מצוה שיכולין לאפות ולבשל לפני אכילת יו"ט ולהותיר לשבת, וא"כ ממילא ניחא דהדלקת נרות דא"א בכה"ג שרי משום מתוך, וצורך מצוה, ומ"מ בעינן עירוב כיון דלחול אסור משום דליכא מצוה וכמו דלרב חסדא דלית ליה הואיל דהטעם דאופין מיו"ט לשבת משום דצרכי שבת נעשין ביו"ט מטעם קדושה א' כפירש"י בד"ה מדאורייתא, ומכ"מ הוצרכו ע"ת כדי שלא יאמרו דמותר כמ"כ מיו"ט לחול ה"נ לרבה לענין הדלקת נרות, דאף דלא שייך הואיל מ"מ מותר מטעם מתוך והוצרכו ע"ת משום דלא יאמרו דמותר גם מיו"ט לחול ומזה הטעם נ"ל שנהגו המון ישראל להטמין מיו"ט לשבת סמוך לערב באופן שא"א שיהיה ראוי לאכול בעוד יום לאורחים. וזה פלא הא טעמא דהואיל לא שייך אז אבל הטעם פשוט דכיון דמנהגנו לענג שבת בחמין ביום וא"א בענין אחר מותר לבשל מטעם מתוך ע"י עירוב ולא הוצרכנו לסברא דהואיל אלא לסעודת ליל ש"ק, או בימי הגמ' שלא היו מטמינים והיו אוכלין צונן למחר וזאת באפשר להכין מבעוד יום כמו שבארנו דליכא בזה מצוה] וכ"ז לשיטת התוס' דלא אמרינן מתוך אלא בצורך קצת אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא בעינן צורך קצת, ע"כ אי נימא מתוך באפויי ובישול קשה קושית התוס' מאי איצטריך הואיל, ואי איצטריך סברא דהואיל האיך מדליקין נרות אלא כמש"כ לעיל דבאפיה ובישול ל"א מתוך כלל, ואיצטריך לטעמא דהואיל ולהדלקה איתא טעמא דמתוך ולא בעינן ע"ת כלל דאפילו לחול שרי בלא צורך מצוה [וא"כ להטמין סמוך לערב אסור] ועתה מבואר הדבר דרב הונא סובר כשיטת התוס' מדאיצטריך ע"ת להדלקה דכל מלאכות שוות לסברא דמתוך ובעינן צורך קצת והיכא דא"א שרי משום מתוך כמו שבארנו, אבל הדרא קושיא לדוכתה על הרמב"ם ז"ל בשני דברים חדא על הפסק דל"א מתוך בכל המלאכות, ושנית במה שלא הצריך צורך קצת בהדלקה והוצאה, ועוד נוסף קו' אחת על רבינו ז"ל מהא דכתובות שם (דף ז א') דלא אמרינן מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש, ולכאורה בהדיא מבואר כשיטת התוס' דבעינן צורך קצת מיהא וזו הראיה הביא הגר"א ז"ל (בסי' תקי"ח סק"ב) ע"ש: וליישב כ"ז נראה ברור דהני תרי מילי פלוגתא דאמוראי בשלשה סוגיות הש"ס ותליין הא בהא, הא' בביצה (דף כב ב') מהו לעשן רב הונא אמר אסור מפני שמכבה (וזה אב מלאכה הוא ואינו שוה לכל נפש לפיכך אסור לעשות מלאכה בשבילה) א"ל ר"נ ולימא מר מפני שמבעיר (שגם זה אב מלאכה) א"ל תחלתו מכבה וסופו מבעיר (ואנא קמא קמא נקטי) אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור, משום כיבוי לחוד, וע"ג חרס (דליכא כיבוי) שרי ופרש"י דהבערה ליכא משום דכלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא, רבא אמר ע"ג גחלת נמי שרי מידי דהוי אבשרא אגומרי, ופרש"י דבשרא אגומרי נמי איכא כיבוי והבערה כו' ושרי משום דאוכל נפש הוי ועישון פירות נמי אוכל נפש הוא ושוה לכל נפש ומש"ה שרי, והרי"ף ז"ל גורס בשבת פרק ר"א דמילה דטעמא דבשרא אגומרי דשרי משום דליכא כיבוי כמבואר בהלכות בסוגיין, והקשה הבעה"מ דמ"מ להוי אסור משום הבערה ותי' הרמב"ן במלחמות דכיון דכיבוי ליכא הבערה ג"כ ליכא, וזה אינו מובן לענ"ד דמ"ט הוי הבערה כלאחר יד דיהא שרי, ומאי שייכא הבערה בכיבוי בשלמא בשרא אגומרי דכבוי הוא בגחלים והבערה ג"כ בגחלים לחוד ניחא דכיבוי ליכא שסופן מבעיר וכיון דכבוי אין כאן הבערה נמי אין כאן, אבל בקטור הא הקטורת גופייהו מתלהב ומתבער ומ"ט שרי נהי דבגחלת ליכא כיבוי וכיון דלא חשיב כבוי לא חשיב הבערה שאח"כ אבל בהקטורת הא איכא הבערה: ונלענ"ד ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דחדא הוא כידוע, דמפרשי הכי דהני אמוראי פליגי בטעם משנתנו דחכמים אוסרים מוגמר. ולכאורה קשה נימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי כו', וזה מתיישב בשני אופנים או משום דבעינן צורך קצת וכשיטת התוס', וממילא בעינן דבר השוה לכל נפש כדמוכח בסוגיא דכתובות שהבאנו לעיל או משום כבוי אסור דליכא מתוך כלל וכשיטת הרמב"ם דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה ובהבערה דאמרינן מתוך לא בעינן צורך קצת, ובזה פליגי ר"ה ור"נ סברי דעישון אסור משום מכבה ומבעיר אפילו ע"ג חרס וכשיטת התוס' דבעינן צורך קצת וממילא בעינן דבר השוה לכל נפש ורב יהודה דמחלק דע"ג גחלת אסור וע"ג חרס שרי סובר דמשום הבערה שרי דלא בעינן צורך קצת ושרי משום מתוך ורק משום כיבוי אסור וע"ג גחלת אסור מפני שמכבה וע"ג חרס שרי, אף דאיכא הבערה בכ"ז שרי משום מתוך וכשיטת הרמב"ם ז"ל, וכן מבואר ברי"ף שכתב בטעמא דרב יהודה ע"ג גחלת אסור משום שמכבה, ולא כתב טעם מבעיר כפירש"י, והתימא על הרמב"ן ז"ל שלא הרגיש כ"ז וכבר כתבו התוס' דלר"י נר של אבוקה שרי דהבערה שלא לצורך שרי ביו"ט, ור"נ שפיר מקשה לרב הונא ולימא מר, מפני שמבעיר, ולא נוכל לומר כמו דאמרינן לר"י דהבערה שאני מכבוי דלר"ה לדידיה דסובר דלהדלקה בעינן ע"ת, ע"כ בעינן צורך קצת וליכא שום חילוק בין כיבוי להבערה ושפיר מקשה ליה ר"נ ולימא מר משום מבעיר, ורבא סובר דלעשן שרי דכבוי ליכא, מ"ד אבשרא אגומרי, וכגי' הרי"ף ז"ל, ואי משום הבערת הקטורת ס"ל בהא כר"י וכהרמב"ם ז"ל כמו שבארנו, וכ"ת א"כ מגמר נמי לשרי, הא ל"ק, דבע"כ צ"ל דאיכא כבוי כלאח"י וקרוב לכבוי ואסור משום כבוי, ודוקא באכילה התירו והיינו לעשן את הפירות וכמבואר ברש"י שם ד"ה רבא אמר עג"ג ולהכי הוצרך רבא להביא ראיה מבשרא אגומרי שהתירו דשם הוא אוכל נפש ודומה לבשרא אגומרי ושרי אבל במוגמר דלאו אוכל נפש הוא אסור, והנה הש"ס פסק וגם הרי"ף ז"ל דלעשן שרי כרבא, נמצא מבואר פסק הרמב"ם בהני תרי מילי דהבערה שרי דאמרינן מתוך ולא בעינן צורך קצת ודלא כרב הונא, הא חדא: שנית בפסחים (דף מו) בסוגיא דהואיל פסק הרי"ף ז"ל כרבה דאמרינן הואיל והבעה"מ פסק כר"ח ע"ש והרמב"ן ז"ל